 |
| בגובה 1800 מ׳ בביקור אצל הנזיר המאמץ שלנו |
הרים ירוקים נפרדו מאיתנו לשלום ונשארו בלאוס האהובה. מבינה אותם…
הגענו למעבר הגבול. הכניסה לתאילנד - את עובדי המסוף החליפו חיילים (מוטיב שיחזור על עצמו רבות בחודש וחצי הקרובים). הרבה תחקורים, תחושה שלא ממש יודעים איך מתנהלים בתפקידם החדש כשליטי המדינה: בלבולים בחותמות, התלבטויות בשפה לא מוכרת לנו ובעיקר - לא ידעו איך להפעיל את סורק המזוודות והתיקים ושכחו לערוך בדיקה גופנית. כך עברנו הרבה תחקורים ואיומים, אבל בלי כל בידוק בטחוני. מקווה שלכל המגיעים לתאילנד בתקופה הקרובה כוונות תמימות כמו שלנו.
 |
| באוטובוס המקומי לעבר צ׳אנג ראי |
נהג טוק-טוק חייכן, שרודף עבורנו אחרי אוטובוס מקומי ובלי כל מאמץ גורם לו לעצור, נהג שיורד מהאוטובוס, כדי לסייע לנו להעלות את התיקים, מקומות פנויים והרבה מבטים חייכניים לעברנו. אחרי חודש בדרום תאילנד ציפינו לקבלת פנים צוננת. נעים להתאכזב.
הגענו מרוגשים לצ'אנג ראי, פספסנו אוטובוס אחרון לצ'אנג מאי. כולנו שמחים על הפספוס וההזדמנות להרגיש מים קולחים ומיטה רכה בשעה סבירה יותר. צ'אנג מאי לא תברח לנו. בקלות יתרה מוצאים גסט האוס נעים ומפנק, מים קולחים וסבון ונעלמה העייפות. מלאי אנרגיה יצאנו לשוטט בעיר מודרנית, שעון גדול מימדים שבשעה עגולה מעלה מופע אור-קולי, בתי קפה, פאבים, יצאניות בכל פינה, שוק לילה מלא בפריטים מקסימים, שוק אוכל עשיר (עוד פאד-תאי, עוד חיות צלויות, בירה בשפע). התלהבנו, בקושי סיימנו ללעוס וזחלנו למיטות. נגמרה הסוללה.
מתחשק להישאר, אולי לנסוע למיאנמר הסמוכה…אמיר המיושב בדעתו מחזיר אותנו למציאות. עולים על אוטובוס כבתוכנית המקורית. אנחנו בדרך לצ'אנג-מאי.
 |
| המקדש המרכזי בצ׳אנג-ראי |
כדי לא לפתח ציפיות, אציין תחילה מה לא עשינו, מתוך ניסיון לצמצם במעט את חלקנו במעשי הניצול של שותפנו לכדור הארץ: לא רכבנו על פילים ולא ראינו בהתפעלות עד כמה הם מאולפים, לא ביקרנו בחוות נחשים ארסיים הלכודים באקווריומים, לא ליטפנו נמרים מסוממים, לא התודענו לנשים ארוכות צוואר וקצרות בזכות על גופן, ולא צפינו בקרבות האבקות בהם אנשים נהנים לראות נערים מעוטי אמצעים המוכנים למכור את גופם למען עתידן הכלכלי של משפחותיהם.
למרות זאת, לא השתעממנו:
צ'אנג מאי - עיר השווקים. כרגיל, כמו כלב המסמן טריטוריה, פעולה ראשונה על הבוקר- חיפוש השוק. שעה הליכה לאורך תעלות, בין סמטאות. עונג גדול לשוטט בעיר מתעוררת. כיוון שההתמצאות שלי במרחב לקויה במיוחד, והקשר בין המפה למציאות הוא תמיד הפתעה עבורי, תרתי אחר טוסטוסים עמוסי ירקות והלכתי לכיוון ממנו הם מגיעים. פטנט בדוק ומוצלח. שוק בסטנדרטים שלא פגשתי עדיין - חולש על עשרות רחובות וסמטאות, בוהק בניקיונו, לכל פרי או ירק שפע של זנים (שמונה סוגי בננות, חמישה סוגי מנגו…), עשרות צמחי תבלין, עשרות סוגי אטריות, חיות-צמחים-פירות ים, ממתקים מוזרים בגווני הקשת ומאפים מגרים בעיצובם, באריזתם (קשה לראות את כמות אריזות הניילון והצלופן שיהפכו לערמות פסולת עד סוף היום) ובריחם, אך טעמם דוחה. הכל טרי ועסיסי. סבלים עם עגלות ענק מציעים את שרותם, כולם חובשים כובעים רחבי שוליים צבעוניים. הכל בתנועה. למרות שאני קניינית קטנטנה במצבי הנוכחי (נטולת מטבח, שותפים בררניים באוכל, תיק גב קטן) היחס אדיב. כנראה שלפחות טראומה אחת נחסכה ממני בילדות- אני נהנת להאבד בשווקים הומים.
 |
| שלושת הגיבורים רגע לפני האומגה ה...מי סופר?! |
בצ'אנג מאי, בלי עין הרע, יש הרבה הזדמנויות לשוטט ולהיאבד לרגע. העיר עטירת קניונים ושווקים: שווקי יום, שוק לילה, השוק של יום שבת (פירות-ירקות ובגדים) וגולת הכותרת - השוק של יום ראשון. זהו שוק המתפרס על רחוב אין-סופי בעיר העתיקה (העיר העתיקה מוקפת בחומה ובשעריה ניצבים שומרים-חיילים). במת מופעים - להקה צבאית במופע ריקודים (כן, כן, צבא שולט בכל התחומים) אנשים מכל האזור מגיעים עם מרכולתם, שרובה עבודות יד מקסימות ובמחירים כל כך נמוכים, שמביך לשלם את הסכום שגובים. לכך מצטרפים דוכני מזון בוהקים בנקיונם- שפע של ריחות, טעמים וצבעים. עם ניסיון של שוטטות ברחוב "נחלת בנימין" בו אני משתעממת ופורשת תוך זמן קצר, לא ממש התחשק לי להגיע לשם. לשמחתי, הסקרנות והמרחק הקצרצר מהגסט-האוס הובילו לשם בכל זאת. מטעמי קלוריות ורכישות, מזל שהשוק קיים רק יום בשבוע.
 |
| עם הכלבה קאפו |
ילי ומתן עסוקים בין לבין בטיפול בכלבים המפונקים של בעלי המקום בו שהינו. כמה ימים של תחליפי "במבי" האהובה, שזוכה בינתיים לפינוק ואהבה מבני הדודים בארץ. ככל שהקשר התהדק, העדיפו להישאר עם הכלבים על פני טיולים באזור וגם הכלבים העדיפו אותם על פני בעליהם. win-win. אורי נהנה מרגל מתפקדת וגומע קילומטרים בהנאה גדולה, אמיר בעניניו ואני לומדת בישול תאילנדי, שהוא מרתק במגוון, בדיוק ו…בכמות השמן שמכיל (המון סוגי שמנים). אחת מאבני היסוד היא אימון בכתישה עם מכתש ועלי. כשהמורה ראתה אותי כותשת פניה הפכו מודאגות. לשאלתי מדוע, הסבירה לי כי אם-החתן העתידי בוחנת את התאמת הכלה העתידית לבנה (ולה) במבחן המכתש והעלי. עלמה הכותשת בעוצמה הנכונה, בתנועות סיבוביות ובקצב מהיר היא הנבחרת. ייתכן שבתאילנד הייתי נמצאת לא ראויה לחיתון.
פרידה סוחטת דמעות מהכלבים ואנחנו בדרך לפאי. הזהירו שהדרך קשה ומפותלת, שיש לקחת שקיות הקאה ולימון. קטן עלינו! אחרי הדרכים שעברנו בשנה החולפת, חיכינו לשלב הקשה, אך הוא לא הגיע. כנראה שהתחשלנו.
פאי שוקולד או חנות ממתקים -
עיירה קטנה אשר כולה אומרת עיצוב, הנותן תחושה כאילו מהלכים בבית בובות, בתוך בונבונירה, בקונדיטוריה לעוגות יום הולדת או כל פריט מקטגורית המתקתקים. התלבושת האחידה בביה"ס בצבע ורוד, מתקני חברת החשמל בוורוד, קצוות רגלי הכיסאות בבית הקפה עטופים ב״כובעי״ בד פרחוני, שלטי התמרורים מעוטרים בלבבות. על גזעי העצים בצד הכביש עציצים בהם פורחים סחלבים מרהיבים ביופים. גם המבנים מעוצבים כבית בובות והפריטים המוצעים למכירה גם הם אומרים עיצוב. לכך מצטרפת המעטפת- פאי שוכנת בעמק מוקף גבעות והרים ירוקים - יערות לצד ג'ונגלים, שגם אחרי הרבה שעות שיוט באופנועים (כשאורי מוביל, כמובן שאין נתיב שלא נבדק בסקרנות ובאהבה גדולה לטבע) ובכל זאת לא הגענו לסופם.
אפשר לקרא לזה קיטש, פנטזיה, חיב"ס… אבל החן הניגר מכל פינה ומכל אדם ממש ממכר. החלטנו לתת דרור להתמכרות. שכרנו בית מעוצב ומואר. המטבח כמובן מחוץ לבית (אין מטבחים בתוך הבתים, כדי לא להפיץ בהם ריחות בישול ולכלוך), מאחורינו אחו רחב ידיים, במרחק חמש דקות הליכה ה"שנקין" הקסום של פאי, והחשוב ביותר - במרחק עשרים מטרים נמצא מרכז אגרוף שהפך לביתם השני של ילי ומתן. הם התאמנו במרץ כמה שעות בכל יום. מסתבר שזהו הספורט של חסרי האמצעים, המעלה את סיכוייהם לשפר את מצבן הכלכלי של משפחותיהם. אולי גם סלבסטר סטאלונה שלנו ואחותו יסייעו לנו לממן את הטיול הבא. יש תקווה! גם אם לא, הם הפכו לשגרירים של רצון טוב לישראל הקטנה והלא מוכרת.
אוכל טעים המוגש בצורה אסתטית, פאבים מגניבים שאורי בילה בהם רבות בזכות מסכי הענק ששידרו את משחקי המונדיאל, בריכת שחייה, מעיינות חמים, טיולי אופנועים, צעדות עד הכפר הסיני הסמוך, שבתיו בנויים מלבני תבן ובוץ (ראינו איך מכינים אותן בידיים), בקדמת כל בית מתנוססים יחדיו דגל תאילנד ודגל הבודהיזם, ורובם עסוקים בשתילת האורז בבוץ הטובעני. המקדשים הסיניים מקדשים את החיות המיצגות את השנים, ובזכות כך מתחם המקדש מכיל מאות פסלי תרנגולים, כלבים, דרקונים ועוד.
 |
| בכפר הסיני ליד פאי |
באזור אחר הגענו לכפרים בורמזיים קטנים שתושביהם חיים מגידול עצמי של מרבית מזונם, כך שבמקום אין אפילו מכולת. הם מתפרנסים מגידול עצי קפה (הכנסה של כ-1000 בהט בחודש=120 ש״ח בערך. כרגיל, הכסף שאנו משלמים עבור הקפה לא מגיע אליהם), לבושים בשמלות קטיפה מיוחדות וגרים בבתי פח קטנים. הדרך לכפרים משובשת, ארוכה, מרהיבה ביופיה וקשה, אך בתמורה זכינו לפגוש אנשים בודהיסטים מלאי חן (הנשים הבורמזיות יפות מאוד ברובן), מקרינים נינוחות ונדיבים, אולי מתוך שאיפה לתיקון בגלגול הבא במקרה הטוב, או הפסקת הגלגולים במקרה המעולה.
בודהיזם על קצה המנזר - לאורך השנה ביקרנו במאות מקדשים, מנזרים, סטופות, למרות שהיתה השתדלות רבה לחוות לרגע את חייהם וללמוד מדיטציה מהמקור, לא עלה הדבר בידנו. למדנו על הבודהיזם מהרצאות ומאמרים באנטרנט ומצפייה בנזירים בלבד. ממש כמו ללמוד שחייה בהתכתבות. שאר הדברים בהם התנסינו בתחום היו די ממוסחרים. אני כבר הרמתי ידיים, ופנטסתי איך בטיול הבא אתמקד רק ביוגה ובמדיטציה, בניקוי רעלים ועוד סיפורים שסיפרתי לעצמי… לעומתי, אורי לא מכיר את המונח להתיאש, ודאי בכל הקשור למימוש הרצונות שלי. באחד ממסעותיו עם אהוב ליבו - האופנוע, הגיע למנזר עתיק בו חיים שלושה נזירים המדברים רק תאילנדית. אבל, במקרה (?) התארח שם נזיר שהמנזר שלו נמצא בג'ונגל המרוחק כ-60 ק"מ מפאי, שם חי לבדו מזה כחמש שנים. הוא הגיע כדי לסייע לנזירי המקום להתמודד מול הצבא שסגר להם את תחנת הרדיו הבודהיסטית (הזכרתי כבר משטר צבאי על כל המשתמע מכך?).
 |
| הנזיר המאמץ בסוף יום מדיטציה |
במאור פנים, בשלווה, בענווה, עם מעט אנגלית, הרבה עדינות ואי-פד אחד (תרגום מילים בגוגל טרנסלייט) זכינו בהדרכה צמודה למשך שבוע. מייד הציע לנו את החדר בו מתארח וארגן חדר לילדים, אך הם סרבו לירידה בתנאים (נזירים ישנים על מחצלת, ללא מזגן, ללא מים חמים). כך הילדים נשארו בעיסוקיהם (בעיקר אגרוף) ואנחנו הגענו בכל בוקר למנזר, למדנו חלק מעקרונות הבודהיזם, עשינו מדיטציה כמה פעמים ביום, ובעיקר הכרנו אדם יקר שכל רכושו הוא נשמתו, נדיבותו, חליפת נזיר אחת בלבד, כפכפים, קערה איתה יוצא בבוקר לאיסוף מזון מתושבי הכפר הסמוך (אוכל ארוחה אחת ביום) ולאחרונה גם אי-פד וטלפון שבנו קנה לו, כדי להקל על התקשורת ביניהם. מדובר באיש צבא לשעבר, שנפצע קשה במסגרת תפקידו והכניסה לעולם הנזירות נתנה מזור לכאביו ולזעמו על מר גורלו. לשם כך עזב הורים, אישה ושני ילדים גדולים, העביר להם את קצבתו הצבאית והקים מנזר בלב הג'ונגל, על ראש הר, כשהכפרים הבורמזיים שתארתי בפסקה הקודמת, למרגלותיו. ללא חשמל, ללא כסף, ללא מורא ועם הרבה שקט חי את חייו העשירים (227 כללי התנהלות עליהם מקפיד קלה כחמורה).
כל ערב חזרנו הביתה מתגעגעים לילדים, מתענגים מצינת המזגן, ממקרר עמוס כל טוב וממיטה רכה. יש עדיין דרך ארוכה עד שנחוש שהם מיותרים.
 |
| פאי קניון. צעידה לרגלי תהום. |
בית ספר - כמו בכל מקום, קודם כל בודקת אם יש קמח (שווקים) ויש תורה (בתי ספר). השוק קטן וחסר ייחוד. בבית הספר, לעומת זאת, מצאתי עניין רב. כרגיל, נמצאה המורה שתאמץ אותי ובאנגלית רהוטה תתרגם את המראות. בי"ס מתחיל בגיל חמש, כשעד גיל שבע הכיתות גניות, אך כבר מתאמנים בקריאה ובכתיבה. בשבע וחצי בבוקר החצר הומה בתלמידים ומורים בורוד. התלמידים מטאטאים את החצר, משחקים גומי, גולות…הרבה תכונה ושמחת בוקר, אך בשקט וללא כל אלימות. המורים בכיתות מתארגנים לקראת היום החדש. בשמונה מסדר: העלאת הדגל לראש התורן תוך שירת ההמנון, אח"כ שיר הלל למלך, ברכת "שלום ובוקר טוב" של כל שכבה לשכבה שמעליה, הודעות ו…מדיטציה. כן, כן, מאות תלמידים ומורים יושבים ומדטים בכוונה גדולה (גם כשגשם טפטף מעל הם המשיכו ואני הייתי היחידה שפתחתי מטריה). שלווה ושקט שקשה לתאר. בסיום המדיטציה עומדת כל כיתה בטור, כולם חולצים נעליים והמורה מקדמת כל ילד על סף הדלת בברכת שלום ובוקר טוב. בצהריים הם יאכלו יחד, יעשו שוב מדיטציה וימשיכו ללמוד עד ארבע. 22 תלמידים בכיתה בשתי קבוצות (שני שולחנות ליל סדר ארוכים). כשניסיתי לברר על קשיים, התיחסה לילדים בישניים ששואפת לדובב, על פערים לימודיים בין ילדי פאי לבין ילדי הכפרים הסיניים, שרבים מהוריהם עובדים כפועלים במדינות זרות והם גדלים אצל סבתא-סבא, כך שהעניין הלימודי מוזנח. ילדים עם קשיי למידה לומדים בצורה מותאמת (לא הצלחתי לשוחח עם מורת השילוב) ולדבריה, נדירות בעיות משמעת או אלימות. להערכתה, אולי הילדים ממושמעים מידי… חזרתי לביה"ס כמה פעמים, כדי להיות בטוחה שאכן ראיתי את הפלא: אפשר לשלב השתובבות עם נינוחות. לגבי הישגים - לא השגתי מספיק מידע. אותה מורה מאמצת טענה כי מקובל להמשיך אחרי התיכון לאוניברסיטה. לא בדוק. אם כן ואם לא, גם בתאילנד לימוד אנגלית הוא לא המקצוע המועדף.
כמו סנדרלה, גם קסם האגדה שלנו פג - אחרי כחודש בפאי עוזבים בגעגוע וחוזרים לצ׳אנג מאי.
לא בעונה - תענוג גדול היה להגיע לתאילנד לא בעונת התיירות. מעט תיירים, הכל זמין ובמחירים זולים יותר. מזג האוויר נעים ואפשרי אם לא מתכחשים לו. כך מצאנו את עצמנו עם שכמיות ניילון בהיכון, תיק לא חדיר למים, מיומנים בלמצוא מחסה כשהטפטוף הופך למבול לכמה דקות וממשיכים הלאה. תמיד עולה תקוות שווא שהגשם ילווה בקור, אך היא מתנפצת מייד כי הגשם מלווה בלחות גבוהה. לשמחתנו לא חם מאוד, אבל הקרב על כן/לא מזגן עדיין מתנצח. המזגן ממשיך לפעול, ואני, בעמדת מיעוט, ממשיכה לקפוא.
 |
| הפארק הלאומי הואי נאם דאנג. משחקים תופסת כדי להתגבר על הקור. |
שנה פחות שבוע, חמישה אנשים, חמש מדינות, שבע מדינות מחוז הודיות, שש דירות שכורות, בדיוק חמישים גסטהאוסים, תשע טיסות, שנים עשר אמצעי תחבורה שונים, שתי מזוודות, שני תיקים גדולים, שלושה תיקים קטנים יותר, ארבע שיני חלב שנשרו, מחשב אחד, אנטרנט לפרקים, מעט בגדים, חמישה חושים כפול חמש פרשנויות, אלפי שעות שיחה וכמות דומה של שתיקות, דמעות התרגשות/געגועים/תסכול/צחוק/קור או סתם מחיתוך בצל, מפגשים עם אחרים, עם עצמנו, הרבה תשובות, הרבה יותר שאלות.
זכינו להריח את האדמה המוצפת ומדושנת לקראת שתילת האורז, את אורז נשתל, צומח בירוק עז, מתיבש, נאסף, ממשיך להתיבש ושוב העבודה המאומצת להכנת הקרקע לשתילה הבאה. הגיע הזמן לחזור.
אוספים את החוויות ומעט הציוד. משהו השתנה במערך המשפחתי, כללי התנהגות שהנחו אותנו התערערו. בלאת ברירה ובהמשך גם מבחירה סמכנו על אנשים זרים ופגשנו רמאויות והרבה נדיבות מבלי שהצלחנו לצפות אותם מראש, אבאמא לא תמיד יכלו להיות מקור לביטחון, את רב ההתנהלות והמראות למדנו יחד, ניסיון לא נמצא תמיד כיתרון ולפעמים אפילו כחסרון. מצאנו את היפה והקשה שבגמישות ובספונטאניות, התנפצו סטריאוטיפים לגבי מהו ניצול, מה משמעות העוני, למה ילד אמור להיחשף, מה טוב יותר, מה מותר או אסור, מהו סבל, מהו אושר, מה נחשב קטן, מה גדול, מה משמעות היחד ואיך מכבדים רצון להיות לבד, מה משמעות הנתינה, הקבלה, ההתחשבות בעצמי, בסובבים אותי וגם…איך אוכלים פיצה (עם הרבה סוכר), מנגו (עם הרבה צ׳ילי חריף) וגויאבה (עם מלח).
התרחקנו ומצאנו שלקחנו איתנו את הבית. הוא עכשיו מעט יותר ממורק ומלטף, אבל הוא איתנו ושלנו מבחירה! למדנו המון ומצאנו את עצמנו פחות ופחות יודעים. תחושה נעימה מאוד.
מתנצלת על כך שמעוותת מעט את שירה של לאה גולדברג, אבל כך מתאים יותר לתחושתי:
״לימדני המסע
ברך והתפלל
על סוד עלה קמל
על נגה פרי בשל
על החרות הזאת
לנשום, לחוש, לראות
לדעת לייחל, להיכשל.
לימד את שפתותי
ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך
עם בוקר ועם ליל״
בכוונה גדולה להמשיך להתכתב במסע הבא,
עינת.
