מספרים שכששאלו את פיקאסו כמה זמן נדרש לו כדי לצייר אחד מציוריו, שנראה כמו שרבוט ילדים, השיב: 'דקה אחת וכל החיים'.
המשפט הזה מלווה אותי שנים רבות בעבודתי עם ילדים ומתבגרים, שהלמידה האקדמית מאתגרת מאוד עבורם, שרכישת הקריאה, הכתיבה, ההבנה והזכירה של פרוצדורות פשוטות במתמטיקה, בניהול סדר יום או בהתנהגות עם חברים דורשת מהם מאמץ רב. מרבית זמני מוקדש לחיפוש אמצעי למידה מותאמים במיוחד עבורם, הקשבה, ולאורך כל הדרך לזכור ולטפח את המיוחדות ותחושת המסוגלות שלהם. אלו תהליכים ממושכים ומורכבים, ובסופו של דבר, כאילו בהבזק רגעי קסום, מגיעה ההפנמה. דקה אחת וכל החיים.
אותו היגד מתאים גם לתהליך קבלת ההחלטה לצאת למסע שלנו:
מרגע היותי עצמאית (וברור שגם לפני כן) אני חשה שהזמן שלי לא בידי: שחרור מהצבא, לימודים, לימודים ושוב לימודים, עבודה, עבודה, עבודה ושוב עבודה. הלימודים מרתקים וממכרים, העבודה מעניינת פי כמה וגם היא ממכרת בדרכה, שהרי היא דורשת ידע, אמפתיה, אמונה שהשינוי אפשרי, אלתור, התמדה ויכולת לאפשר לתלמיד שאיתי להצטרף לריקוד המשותף. והמשפחה הגרעינית? הם לכאורה זמינים תמיד, כך שפעמים רבות השהות איתם נדחית לטובת עוד זמן עבודה או לימודים.
והזמן הרי לא בידי - בדקה אחת אמיר מקבל תאריך גיוס, ילי מתחילה את גיל ההתבגרות ומתן עצמאי כמעט לחלוטין, ו…כמה אני מכירה אותם כאנשים? כמה הם מכירים את אמא שלהם, מעבר לזירוז בבוקר כי מאחרים, תלונות על אי סידור החדרים, סיוע בשיעורי בית, עייפות בערב, עול תמידי של חוסר הספק? כמה פעמים יצא לנו ללמוד יחד למידה אמיתית, בה כולנו מגיעים בלי לדעת, ולא שאנחנו ההורים יודעים ומלמדים אותם? כמה פעמים נכרו בדרכנו מקומות חדשים, מצבים חדשים שלא הכרנו, התרגשויות חדשות, זמן בטלה משותף, הזדמנויות לעשות שטויות, בלי להתחשב בהתחיבויות קודמות?
לפיקאסו נדרשה דקה אחת ליצור את יצירת חייו, לי נדרשו שתי דקות לקבל החלטה לצאת למסע - האחת תיארתי זה עתה, והשנייה קשורה באורי. לפני שנה וחצי אורי, בן זגוי, נפצע ברגלו, ומצאתי את עצמי יושבת לבדי במסדרון ההמתנה האפל והמצחין בביה"ח, ממתינה במתח לחלוף הניתוח המורכב, שלא ברור היה מה יהיו תוצאותיו. שם הגיעה הדקה בה החלטתי, שאם הוא יצא מהניתוח עם אפשרות ללכת על שתי רגליו, וכמובן יסכים לצאת (פנטזיה שעלתה פעמים רבות במהלך חיינו המשותפים, ותמיד נדחקה על-ידי בתירוצי "עכשיו זה לא הזמן המתאים") אנחנו יוצאים לדרך.
אנחנו בדרך! כשחלפו שתי הדקות הללו (ועוד 48 שנים...), וההחלטה התקבלה, הצלחנו להתארגן תוך חצי שנה, כשכל המהלכים נחוו כמדויקים, פתירים ו…מה שלא פתיר נותר לא פתיר ופחות משמעותי. לכך מצטרפים הפרגון של הסביבה וברכת הדרך של המשפחה והחברים, המהווים בית שנעים להתגעגע אליו.
מקווה שהמילים והתמונות, מנקודת מבטי, יאפשרו לכם לחוות את אלפי הרגעים המרתקים, מפעימים, מרגשים, מעציבים, חומלים, מכעיסים, מלטפים, דוקרים, משעממים ו….כל מגוון הרגשות שהחיים במסע משפחתי משותף מזמנים.
עינת.
עינת יקירתי, אני קוראת את דבריך ונזכרת בשיחות הרבות שהיו לנו בהן שיתפת אותי בחלום, אך לא האמנת והאמת שגם אני שייצא לפועל. אני כל כך גאה בך שהעזת ויצאת לדרך המשמעותית, להגשים את הדרך והחלום. נתת לעצמך ולמשפחתך מתנה שאין לה תחליף. אוהבת ומתגעגעת סיגלית
השבמחק