נחיתה והתאקלמות - דלהי, דרמסלה, אמריצר (עינת)

שלום יקירים,

ממש מן ההתחלה רציתי לעדכנכם בכל החוויות שעברנו ועוברים, אך החשמל לא זמין בשפע (סיבה גלויה) וכנראה שלקח לי זמן להבין שמדובר במסע ממושך ולא בחופשת קיץ קצרה.

יום לפני שיצאנו לדרך, העניקה לי לילך במתנה שיר של רחל שפירא, המבטא במדויק את התחושה שבעבעה כבר כמה חודשים:

"מישהו השאיר

את החלון פתוח

מישהו השאיר

מקום כמעט בטוח

מישהו הכיר

בחריקת הרוח

קול קורא ממרחקים"

הגענו לדלהי לחום מעיק, רעש, המולה, לכלוך, תנועת כלי רכב סואנת, כשבעין לא מקצועית קשה ביותר להבין את חוקיה. אנשים חיים בצידי הכבישים, ילדים רכים וכחושים מבקשים נדבה או מזון, תוך שהם מהלכים בין המכוניות, העוצרות מידי פעם בהתחשב ברמזור אדום (לעיתים נדירות), ובעיקר בעת העדר אפשרות להתקדם, עקב פקק תנועה. הצליחו לעבוד עלינו בכל דרך אפשרית, בהתאמה מוחלטת להזהרות המצוינות בlonely planet.

עייפות, חוסר אונים ותחושת ייאוש מקבלת הפנים הידועה מראש ובו בעת מפתיעה, הובילו אותנו לוותר על המלון שהזמנו מראש ולצאת צפונה. אין תמונות מדלהי, כיוון שההלם לא אפשר לנו אפילו להוציא את המצלמה מהתיק...

מכאן והלאה, עד עתה לפחות, הודו נחוות על ידנו במנעד חוויות שונה לחלוטין: אנשים מסבירי פנים, נופים מגוונים ומרהיבים, מזג אוויר מופלא, שפע עניין, נינוחות והרבה שעות של ביחד. מהר מאוד זיהינו כי אין מקום להתכחש ליתרונות "שביל החומוס" (המסלול הקבוע אותו עוברים רב התרמילאים הישראלים).

מזון -

הזהירו אותנו שלא נמצא מה לאכול בהודו...בליבי שמחתי על ההזדמנות לרדת במשקל, אבל בו בעת העמסנו מזוודה מלאה בפסטות, ממרחים וכו'...לא ברור איך האמנו לשטות הזו - מצאנו מסעדות מלאות כל טוב, אוכל בשפע ובמחירים כה זולים, שאפילו לא משתלם מבחינה כלכלית לבשל (עלות חבילת ספגטי ב"פוליצר" שווה כמעט לעלות שכירת חדר ללילה). את מרבית המוצרים מהארץ השארנו לבעלי הגסטהאוס. מתן חי על פיצה, ציפס, שניצל ושאר ממתקים. השאר נהנים משפע מזון. לעומת זאת, כשיוצאים מאזורי התיירות, נאלצים לאכול דאל (עיסת עדשים חריפה) ואורז. כולנו מתגעגעים למרק ולאוכל של סבתא.

לימודים -

הבאנו מהארץ מלוא התיק ספרי לימוד. משתדלים ללמוד כשעה בכל בוקר, ללא הצלחה מוחלטת. ברגע זה, למשל, מתן לומד להכתבה באנגלית, וילי מכינה ש"ב במתמטיקה. אורי מעביר להם שיעורי כתיבה יוצרת ויחד אנחנו לומדים הסטוריה. לא ניתן להגדיר זאת הנאה גדולה עבורם, אבל הם משתפים פעולה, בינתיים... מעבר לכך, החוויות החדשות, הלמידה מהאינטרנט, מטיולים ומשיחות עם מקומיים אודות המקומות בהם מבקרים, על הדתות בהודו, מעמד הנשים והילדים (ילי כבר קראה את כל הlonely) ממלאה את פונקציית הלמידה. זו הזדמנות עבור כולנו ללמוד יחד דברים שחדשים לכולנו (לא בסטטוס של מורה ותלמיד). לגבי האנגלית - הצורך היומיומי בשימוש בשפה, תורם במידה רבה לשיפור האנגלית המדוברת.

ביחד -

לא מורגלים לכל כך הרבה שעות יחד, ללא חברים ומשפחה מורחבת. בחלק מהמקומות אנו ישנים אף באותו החדר. זו למידה מעניינת לשתף גם בתחומים שלא מורגלים, לאפשר לכל אחד מרחב עצמאי, למצוא תחומי עניין משותפים ולהבין שהחיים ממשיכים יחד גם כשכועסים, נעלבים או סתם משתעממים. מכוון שהאנטרנט לא זמין בקביעות, משחקי הקופסה בשימוש אינסופי (בשלב זה טאקי וספיד במקום הראשון). לא מוצאים ענפי ספורט מפותחים (שלושה שבועות חיפשתי כדורסל למתן אך לשווא). אי לכך, מתן מתאמן עם הילדים המקומיים בבדמינגטון, עושים ספורט בחדר והטיולים די מאומצים מבחינה פיסית. הביחד מאפשר לילדים ללמוד למצוא תחומי עניין משותפים למרות פערי הגילים (כבר יצרו שפע סרטונים ומערכונים), ולהתחשב (לא תמיד מצליח). למזלם, לעיתים יש להם אויב משותף (בעיקר אני כשאני מנדנדת) ולעיתים חברים מזדמנים תורמים לאיזון.

ללא עבודה - 

לקח לי זמן ללמוד לא לרוץ, ולא להיות במתח ממה שעדיין לא הספקתי לעשות. בהתחלה ייצרתי עבודות יזומות, ושיגעתי את בני משפחתי, אבל בהדרגה אני לומדת להנות מזמן פנוי, לקרא ספר גם באמצע היום, לא להיבהל מחוסר הספק, להנות משיחות-סתם, לחזור ולטייל באותם מקומות כמה פעמים ולהכיר בכך שאין צורך למלא את הזמן בעבודה. קשה לי להבין איך חיינו בקצב כל כך מהיר רק לפני כחודש וחצי...עם זאת, אני לא יכולה להתכחש לגעגועים לעבודתי...בעיקר לילדים שמלמדת. יש בעבודה הפרייה הדדית שחסרה לי בינתיים.

מעמד האישה (התרשמות בלבד) -

הנשים עובדות מבוקר עד ערב בעבודות קשות במיוחד: קוטפות תפוחים, קוצרות עשב במגל לפרות ולכבשים ונושאות אותו על גבן, עובדות בבנייה, מייצרות חצץ באמצעות ניפוץ סלעים, וזאת בנוסף לביצוע כל עבודות הבית. כמובן שעבודות הבית לא קלות - כביסה ידנית בנחל הקרוב, בישול על פתיליות, שאיבת מים ממשאבות ידניות, חליבת הפרה והוצאתה למרעה ועוד ועוד. הגברים, לעומתן יושבים בחנות או בדוכן מבוקר עד ערב, מוכרים מעט מאוד, משוחחים, מעשנים וכיו"ב. מד"ר גוגל ניתן להבין כי אלימות כנגד נשים מקובלת, אחוז ניכר מהן סובל מאנמיה ועוד צרות.

מקומות -

דרמסלה -

אזור בו מצאו מקומם הגולים מטיבט, ובו גם משכנו של הדלאי למה. בכל מקום דוכנים ארעיים למכירת מומו משובח (כיסנים מאודים המכילים ירקות או בשר) ומקדשים שבמרכזם גלגלי-תפילה. הכל צבעוני ומרהיב. הנשים הטיבטיות עם הצמות הכהות, עצמות הלחיים הרחבות והעיניים המלוכסנות, לצד הנזירים והנזירות הטיבטיים עם השמלה בצבע בורדו והחולצה הכתומה.

מגורים בגסט-האוס בדרמקוט, "שכונה" של צעירים ישראלים ומעט מבוגרים, ביניהם אף 2-3 משפחות. שכרנו שני חדרים במעלה ההר, כשחלק משעות היום נמצאנו בתוך ענן. יערות עצי ארז ענקיים, מים זורמים מכל עבר, קופים מסתובבים באין מפריע, תוך שהם מדלגים מעץ לעץ בגובה בלתי נתפס. בתוך היער מרכז "טושיטה" שם עשיתי מדיטציה מידי בוקר, ועל ידו מרכז למדיטצית "ויפאסנה". נהננו מקורסים וחוגים: בישול הודי (יש לי עוד הרבה מה ללמוד...), מסאג' (גם כאן זו רק ההתחלה...), יוגה, וילי ומתן - יצרו תכשיטים וצמידי מקרמה. אורי עבר טיפול ברגל באמצעות מסאג' טיבטי (מדווח על עינוי סיני) וקיבל כדורים טיבטיים, שטעמם מחליא. אולי הטעם הנורא והכאב שבטיפול ישכיחו ממנו את כאבי הרגל...

נהנינו מאוד, אבל עזבנו אחרי שלושה שבועות, עקב ריבוי הגשם (האזור השני בעולם בכמות המשקעים).

ילי ומתן צורפים תכשיטים

אמריצר -

עיר מרכזית במדינת פנג'יר. חום, לכלוך, צפרורים אינסופיים של מכוניות, ורק את הטוק-טוקים (וספה סגורה לשני נוסעים ונהג) החליפו ריקשות נהוגות ע"י רוכב אופניים. הגענו למקדש הזהב. חויבנו בכיסוי ראש ואת הנעליים הפקדנו בכניסה. החום היה מעיק מאוד, אבל המראות מרגשים - אלפי אנשים, רובם סיקים, עומדים בתור להיכנס למקדש הזהב שבתוך המתחם הענק. מימינם ברכת מים קדושים, כשהמתחם הענק צבוע בלבן בוהק. מתנדבים מחלקים מים טהורים לשתייה, אחרים מנקים את הרצפות והכל בהתנדבות. האם כך נהגו בבית המקדש בירושלים??

המשכנו ללכת עד שהגענו לאזור חלוקת האוכל. מידי יום אוכלים כ-80000 מבקרים ארוחת חינם. בכניסה למתחם האוכל יושבים עשרות אנשים בקבוצות, גברים ונשים, חסרי כל ואמידים ומקלפים בצל, שום, תפו"א וכיו"ב. אחריהם יש תחנה לחלוקת כלי אוכל, ומשם עובר "נהר" האנשים לאזור חלוקת האוכל - צ'אפאטי וכמה מתבלים (סוגי דאל..). עם המזון מתישבים בשורות ארוכות באולם ענק ואוכלים. בהמשך ישנה תחנה לרחיצת הכלים - מאות אנשים רוחצים כלים בסדר מופתי. התרגשתי עד דמעות לראות כיצד אנשים מנצלים את ההזדמנות לתרום ולהתנדב, וחשים נתרמים מכך..אווירה של נתינה ואולי אפילו קדושה. מעניין אם השהות במקום כה קדוש תורמת לשינוי הרגלים ולהתנהגות טובה יותר...

סיקים שסביר להניח כי כף רגלם מעולם לא דרכה במטבח, מכינים באהבה סעודה להמונים

משם המשכנו להחלפת המשמרות בין הודו לפקיסטאן באזור הגבול. סיטואציה הזויה - אלפי הודים מצד אחד ואלפי פקיסטאנים מן העבר השני. זו ממש הפגנת כח צבאי והצגת תכלית לא מוצהרת, לפער במעמד האישה: בצד ההודי הנשים רוקדות בהתלהבות (אפילו אני הצטרפתי) ונושאות את הדגל בגאווה, ואילו בצד הפקיסטאני הנשים העטויות רעלות בשלל צבעי הגלידה (להפתעתי) יושבות בנפרד מהגברים, ללא ריקודים, אך כולם נלהבים ושרים שירים לאומניים. טקס החלפת המשמרות מוזר עד פאתטי. החום והלחות גברו על העניין ועל אף הזדהותנו עם ההודים, ועומס הרגשות,  ברחנו משם בטרם סיומו.