גואה - לקראת פרידה (עינת)

חוף קולה - נחל המתחבר לים בין עצי קוקוס וקשיו

כמעט חודשיים שאנחנו בפלולים שבדרום גואה, באותו בית עם אותם שכנים נחמדים ואותם מראות. אנחנו כבר יודעים היכן להשיג כל מוצר או שירות (השכלה שנרכשה במאמץ אנטלקטואלי רב), מכירים את דרכי הקיצור לכל מקום, את קטעי החוף היפים והמבודדים יותר, סדר היום שלנו די קבוע ופיתחנו תחושה של ותיקים…מעולם לא השקעתי כל כך הרבה זמן בעצמי: בכל בוקר ריצה על החוף (רצה שעה בקצב שכל צב מתלמד מסוגל להשיג אותי. מתן הפסיק להצטרף בגלל הקצב האיטי והשעה המוקדמת), מדיטציה, קריאה, כתיבה, ציור (זהו השלב שמתן וילי מתעוררים ומצטרפים), האם הגיע האות שעלינו להמשיך הלאה? 

עכבר הכפר -

תקרת מקדש "קטן" באחד הכפרים

בחודש האחרון הילדים עייפו מעט מטיולים, והעדיפו את הים ואת החברים על פני מקומות חדשים. מכוון שאנחנו בשנת למידה, אנחנו מנסים למצוא את הטוב גם בדברים הפחות נעימים (איפה הסקרנות שלהם? מה על הצורך בהרחבת אופקים? ועוד תהיות אוויליות כאלו שקופצות במוחי ונאבקות ברצון לקבל ולכבד את רצונם גם כשהבחירות לא לטעמי… ) לא תמיד מתאפקת, אבל משתדלת. הפעם, לא נזקקנו למאמץ רב (יסלחו לנו המטפלים המשפחתיים וימחאו לנו כפיים המטפלים הזוגיים…). כמעט כל אחר צהריים, עם תחילת הבריזה יוצאים אורי ואני רכובים על הטוסטוס לטיול. מצויידים במים, משקפי שמש וחיוך על הפנים ויוצאים מזרחה, לעבר הכיוון המנוגד לשקיעה. טיול פירושו ירידה מהדרך הראשית, נסיעה בין אלפי עצים של קאשיו וקוקוס, כשהקאשיו משתרע בפיתולי ענפיו לרוחב רב ואילו הקוקוס נישא לשחקים (שילוב עיצובי שרק הטבע יכול להפיק) והגעה לכפרים קטנים שמפגש עם תיירים חדש להם. אין לי מושג איך הדבר אפשרי, אך בניגוד לכל המקומות בהם טיילנו עד עתה, הדרכים סלולות ונוחות לנסיעה גם לכפרים הנידחים ביותר. עוד משהו שאנחנו אולי יכולים ללמוד ממנו, שאין יישובים חשובים יותר וחשובים פחות מבחינה תעבורתית. מעניין לגלות שגם במקומות בהם נדמה לנו שכף רגלו של אדם לא דרכה, נמצא יישוב קטן (לרב, הרבה יותר גדול ממה שנראה על פני השטח) והחיים מתנהלים בו למרות הריחוק מהציביליזציה. ישנם כפרים שרואים בנו משיגי-גבול ומבקשים מאיתנו בנימוס ובשפת המקום לא להיכנס ובודקים שאכן התרחקנו. בכפרים אחרים אנו מתקבלים בסקרנות, תוך שהם פותחים בפנינו בגאווה את חצרותיהם.

האוהלים שמאחורי הבתים שמאחורי ה"אחוזות"

דברים שמעניין היה למצוא בכפרים: 

כמעט בכל יישוב אפשר למצוא בי"ס יסודי קטן (מכיתה א' עד כיתה ד'). ביה"ס הוא מבנה אחד מסורג ובו שתיים עד ארבע כיתות, כשהחצר ריקה מצמחייה או ממתקנים. אין גני ילדים, ולכן הצעירים מלווים את ההורים בעיסוקיהם. לכל משפחה חלקת שדה (בגודל 10 מ"ר) וכן גינת ירק שהן מחוץ לחצר הבית. גינת הירק מגודרת בבדים צבעוניים, כהגנה מפני הפרות והג'אמוסים. בסמוך לבית החימר נמצא מבנה עץ מקורה באמצעות כפות עצי קוקוס ובמבוקים בו לנות הפרות בלילה ומעליו המתבן (לכל משפחה 2-4 פרות). גם בחלקת השדה יש מבנה מוצל ובאר מים למנוחת הפרות ובני המשפחה בעת עבודתם (כן, כן, סוף סוף רואים גם את הגברים עובדים…). בתקופה זו מדשנים את החלקות באפר (גוזמים ענפים יבשים, מניחים בחלקה ושורפים אותם) ויש זריזים שכבר מתחילים בשתילת האורז ובהצפת החלקות. לנו, הרגילים לשדות פרוסים "מאופק ועד אופק", המימדים הללו נראים כמו העמדה של חלקי "פליימוביל". תיחוח האדמה מתבצע באמצעות מקושים. הפרות מלחחות את השלף שנותר, רגע לפני דישון הקרקע באפר והשתילה. עיסוק נוסף הוא ההכנה לקיץ (קיץ מונסוני שטוף גשמים) - איסוף "הזהב השחור" (צואת הבהמות) וייבושו לשם הסקת תנורי הבישול וגיזום עצים המשמשים אף הם להסקה. רב בני הכפרים מאוד רזים, כנראה עקב העבודה הפיסית הממלאת את יומם והמזון הבסיסי והטרי (אין מקררים) שבא אל פיהם (לא פגשנו "נוטלה", גלידות או פסטה במקרים המועטים שנמצאה מכולת קטנטנה). כשרואים אותם אפשר להבחין בין רזון "בריא" או לפחות נראה ככזה שאינו פוגע בחיוניות הפיסית, לבין רזון בחברת שפע כסממן של מחלה או הפרעת אכילה.

עבודות הבית הן רבות, ונעשות, כמובן ע"י הנשים: "אריגת" שטיחים וגגות צל מכפות עצי קוקוס, קטיף הקוקוסים, פיצוחם וייבושם לשם הפקת שמן-קוקוס (רבים מורחים שמן קוקוס על השיער כהגנה מפני נזקי השמש ולשם עיצוב השיער - ריח קרם שיזוף של פעם המעורר בי בחילה), הבאת מים מן הבאר (לעיתים נראה לי לרגע שאני רואה את מפגש ההתאהבות בין יצחק לרבקה בבאר) ונשיאת הכדים על הראש. אגב, לרב כשרואים זוגות פוסעים בצד הדרך, הגבר צועד ראשון בידיים ריקות, ואחריו האישה, כשהיא נושאת על ראשה סל ענק וכבד או ערימת ענפים שגזמו בחורשה (ברב המקרים האישה גוזמת והגבר נמצא שם רק כדי "לשמור" עליה). 

טיפוח - הגברים מהלכים בכפר ובשדות עם תחתוני חיתול המשמשים גם כמגבת וחולצה משובצת, ואילו הנשים (גם העובדות בשדה) לבושות סארי צבעוני, נזם זהב לאפן, עגילים באוזניהן, שיערן אסוף כשל רקדניות בלט (לא מסתפרות בהשראת האלה "לקשמי", בעלת השיער השופע, המהווה מקור למזל ולשפע) , ותמיד נראות נקיות. לא מובן איך הדבר אפשרי. רק מלהביט בהן אנו מתמלאים אגלי זיעה… אחת הנשים שביקשתי לצלם, נאותה לכך ובקשה לראות אח"כ את התמונה. היא הגיבה מייד בחיוך נבוך, ולפי הבעות הפנים ותנועות ידיה, נדמה לי שהלינה על קמטים חדשים שלא הכירה… 

הלוויות - רבים מתושבי גואה הם נוצרים, כך שאנו פוגשים לראשונה בתי מלאכה לשיש בצידי הדרך ובתי קברות (עד עתה שהינו באזורים בודהיסטים והינדואיסטים בהם נהוג לשרוף את הגופות). מסתבר שהצער אין לו סוף או לפחות אין לו גבולות. באחד השיטוטים בכפר, שנראה קטן, נקלענו להלוויה של שני תושבי הכפר. עשרות גברים התאספו מבין הגבעות והלכו בראש השיירה בדממה, ובמרחק מה אחריהם פסעו הנשים, כשהן יחפות, מגבת מכסה את ראשן, למעט עיניהן, והן מקננות בעוצמה. מתוך כבוד למתים ולמתאבלים לא הצטרפנו לשיירת המלווים לקבורה, אך ספגנו מתחושת העצב שפשטה בכל.

נשים מקוננות במסע ההלוויה

וכך, אחרי שחשבנו שאנחנו מכירים את גואה, לפחות במידה שתיירים יכולים להכיר, גילינו שהכרנו (וגם באופן חלקי ביותר) את ההתנהלות באזורים העירוניים, בהם האנשים באים במגע עם התיירים. זהו חלק קטנטן מגואה הקטנטנה. אנשי הכפרים עובדי אדמה באמצעות עשר אצבעותיהם (אפילו השוורים הרתומים למחרשה לא הגיעו אליהם), חלקותיהם קטנות, הם מייצרים לעצמם את רב צרכיהם הצנועים, חיים ללא חשמל וללא מים זורמים בבתי חימר, הולכים ברגל מרחקים ארוכים לכשנזקקים לשירותים ציבוריים (רופא, בד לסארי…), מדברים את ההגה המקומית בלבד (רב תושבי הערים מדברים גם אנגלית) ובניגוד למרבית תושבי הערים, שהתנצרו עם הכיבוש הפורטוגזי, הכפריים נותרו דבקים בהינדואיזם.

עכבר העיר -

תוכנית לימודים- בערים הולכים ילדים רבים לגני ילדים פרטיים, וכבר בגיל 4-5 שנים לומדים לקרא ולכתוב בקונקני (שפת המדינה) באנגלית ובהינדית, וכן לומדים חשבון. ילד אמור להגיע לכיתה א', כשהוא יודע לזהות ולכתוב את כל האותיות באנגלית, בקונקנית ובהינדית, לכתוב מספרים עד 15 ולספור עד מאה בשלוש השפות. בביה"ס היסודי לומדים את כל מקצועות הלימוד באנגלית (כולל חשבון), למעט שיעורי שפה בקונקנית ובהינדית. בכפרים, לעומת זאת אין גני ילדים, והפער הולך ומתרחב כשילדי הכפר מגיעים לביה"ס ולומדים רק קונקנית, ואילו אנגלית מתחילים ללמוד רק בכיתה ה' ב -MIDDLE SCHOOL. בביה"ס היסודי כל כיתה מכילה עד 15 תלמידים, ואילו מכיתה ה' עולה מספר התלמידים בכיתה לכ-50 ולהם מורה אחת. לשאלותי לגבי התמודדות עם הפרעות, בעיות משמעת וכיו"ב, זכיתי בתגובה של חוסר הבנה. הובהר לי כי התרבות שונה, התלמידים מאוד שקטים, ונעשה מאמץ לדובב אותם לדבר, כיוון שהם מתביישים לעשות זאת בפרהסיה…הענישה החמורה ביותר היא מכתב וחתימת הורים על אי הכנת שיעורי בית. כמעט כמו בישראל… 

לגבי התמודדות עם הפרעות למידה (בהגדרה החדשה הוחלף המונח לקויות למידה בהפרעות למידה, וטוב שכך) - התלמידים לומדים בתוכנית אחידה עד הצהריים, ותלמידים מתקשים נשארים שעתיים נוספות בתום יום הלימודים, ולומדים את החומר בצורה מותאמת בקבוצות "קטנות" של כעשרה תלמידים. מעניין עד כמה הלמידה יכולה להיות מותאמת…. לגבי שכר המורים - כמו בהרבה מדינות מעמד המורה גבוה ואחד הסממנים לכך הוא השכר החודשי. מורה וותיק משתכר כ- 35,000 רופי בחודש (כ-2,450 ש"ח). נראה כי השכר זעום, אך יחסית למשכורות בהודו, מדובר בשכר גבוה. 

ילדי כיתה ג'-ד' (לומדים במשותף)

חוגים -

כחלק מהמפגש עם החיים העירוניים, השהות הממושכת באותו מקום והזמן הפנוי, התחיל להתעורר אצלי שוב חיידק העשייה, מילוי הזמן בתוכן מובנה ולמידה. הקורבנות הם כמובן הילדים…לאחר בירור מקדים התברר לי כי קיים בית אומנויות בעיר צ'אודי הסמוכה, בו לומדים כל יום מ - 14:30 עד 17:30 ריקוד הודי, תיפוף ואומנות פלסטית. נסעתי לבדוק את המקום עם שכנה נחמדה שתרגמה עבורי, התלהבתי, הלהבתי את ילי ומתן, בררתי עלויות (160 רופי = 11(!) ש"ח לחודש) ובציפייה גדולה הגענו למחרת. ילי נכנסה לשיעור מחול ומתן לשיעור תופים. בינתיים חיכיתי במסדרון, נוטפת זיעה, אך מלאת הערכה עצמית על הרעיון ועל המימוש. כעבור שעה נכנסתי לבדוק מה מצבם, ומצאתי שני פרצופים משועממים, חסרי אונים, כשילי הגדילה לעשות וברגע שראתה אותי נעצה בי עיני נץ מאיימות. ביקשתי מהמורים סליחה והוצאתי אותם מהשיעורים, תוך שהם מחכים בנימוס לרגע בו נעבור את סף הדלת, ומאותו רגע הטיחו בי כקיטור את זעמם: אין מזגן, משעמם, כולם נעצו בנו מבטים (היו לבושים במכנסיים קצרים, לעומת הבנות שלבושות בשמלות ומכנסיים ארוכים מתחתן והבנים שלבושים במכנסיים ארוכים) לא הבנו אף מילה ועוד ועוד. מסתבר שדרך הלימוד שונה לחלוטין וכוללת חזרות אינסופיות על אותה תנועה או על אותו הצליל, המורים לא ידעו אנגלית, החום העיק ובכלל….בדיוק מעומס החוגים הזה ברחנו….עוד שיעור שקיבלתי בתחום זכיכות הדעת ועונשה.

שכנה אורגת שטיח מענף קוקוס

הצגת תכלית -

בדרך כלל לא יוצא לנו ליצור קשר עם המקומיים, למעט שאלות אנפורמטיביות ותשובות. הפעם, התמזל מזלי וגרנו בשכנות לזוג צעיר, שהבעל מוסלמי ובת זוגו נוצריה, היא מורה והוא בעל אוטובוס. היחסים החלו ממחוות קטנות בעקבות שאלותי, החלפת מטעמים ("רכשנו" טוסטר אובן ומאפים היו אטרקציה לשכנים, שהמטבח שלהם לא מכיל בד"כ דברי מאפה) והתפתח להזמנה הביתה, שיחות בנוגע לעבודה, להבדלי תרבות ולמשותף לנו כבני אדם, כנשים. רוצה לשתף בעניין אחד שקראתי עליו בעבר, וכעת חוויתי הלכה למעשה - בפעם הראשונה שהזמינה אותי לביתה, הקפידה על הצגת תכלית, למרות נבוכותי, של פרטי רכוש רבים שיש בידם (מזגן, טלוויזיה שטוחה, מטבח בעל ארונות מעץ וכמה מכשירים חשמליים…), ציינה שיש להם אוטובוסים, הראתה אלבום תמונות של משפחתה ושלה, ספרה שבעלה "מתיר" לה ללכת במכנסיים כשהם נוסעים לנופש (רחוקים ממשפחתו) והציפה עוד פרטי מידע המעידים, כנראה, על מעמד. רק אח"כ יכולנו להתפנות לשיחה נעימה. בניגוד אלינו, שכשמחמיאים לנו על פריט שרכשנו, רבים מאיתנו טורחים ומפחיתים מערכו (קניתי בשוק/במבצע/חיקוי בעשרה שקלים), אצל ההודים מקובל להגזים בערך הכספי של הפריטים. אגב, היה לה חשוב להדגיש במפגשים הראשונים את מעמדה השיוויוני בבית, אך בכל פעם שהגעתי לביתה הקפידה חמותה (מוסלמית מסורתית) להגיע מהבית הסמוך, לשבת עמנו ולפקח, למרות שאינה מבינה אנגלית. סוף סוף מישהו חש מאויים בנוכחותי, חבל שלא העבירה מתחושה זו לאורי ולילדים…בכל מקרה, כיף גדול לשוחח שיחות חולין, להחליף מתכונים (קוקוס משתלט בטעמו על כל מאכל) להשוות דרכי עבודה, לקטר, לשתף ולהיפרד בתקווה להמשך הקשר.

בעלי מקצוע - מזה שנים רבות המקצועות כתבן, סנדלר, שען, מצחצח נעליים משמשים רק כהגדרות בעמודת "מקצוע"במשחק "ארץ-עיר" או בספרי לימוד ותיקים. והנה, בעיר "מרגאו" שבמרכז גואה יושבים על המדרכות סנדלרים רבים התופרים בחוט ובמחט חלקי נעליים, ואילו המתקדמים שביניהם מדביקים סוליות פלסטיק חדשות. על מדרכה אחרת פגשנו כתבנים, אשר הניחו כיסא, שולחן קטן ועליו מכונת כתיבה (כן, כן יש דברים כאלה) וכותבים מכתבים רשמיים לעוברים והשבים. בכל מקום יושבים מצחצחי נעליים וביאושם מציעים צחצוח גם כשרואים כי אנחנו נעולים כפכפי-גומי וכך גם שענים האוחזים בעינם זכוכית מגדלת קטנה, תוך עיוות הפנים יש למכביר . היה מעניין להפגיש את הילדים עם בעלי מקצוע אלו ולקשר זאת לאיכות הסביבה, מיחזור והקשרות לחפצים, במקום להתפתות לשקר הקפיטליזם ולקניות אינסופיות.  

ולפעמים החגיגה נגמרת... נפרדים מחופים מרהיבים, מנופים עוצרי נשימה, מחברויות שנרקמו, מבית, מזמן שלא מאפשר "בריחה" לעשייה אינסופית, ממקום שכולנו כבר רוצים לחזור אליו, ויורדים דרומה ברכבת לילה לקוצ'ין.

אגם הבועות - לפי השמועה, בועות עולות מהקרקע בעת מחיאת כף (אך מסתבר שגם בלעדיה הן מופיעות)

נפרדים מגואה באהבה