קולות מן ההרים (עינת)

מטעי התה במונאר

המטרה - השתקעות לחודש במקום ממוזג ונעים. חשבנו שהעניין קל ומהיר, מסתבר שלא הכל מותאם לצרכים שלנו. מתחילים בנדודים...

מונאר - החום בדרום, אחרי הרבה חודשים צוננים בנפאל ובצפון הודו הקשה עלינו. החלטנו לעלות למונאר, השוכנת בגובה 2000 מ'. תאמנו עם בעל רקשה שיבוא לאסוף אותנו בבוקר לתחנת האוטובוס, אך הוא בושש. אחרי שעה של חיכיון ונסיון נואש להשיג רקשה חלופית, הסתבר לנו שפרצה הבוקר שביתת רקשות למשך יומיים. אורי הצליח למצוא נהג מפר-שביתה תמורת סכום מופקע, שהוריד אותנו בריחוק מה מתחנת האוטובוס, מחשש לאלימות כלפיו מצד חבריו השובתים. נסיעה של חמש שעות באוטובוס ללא מערכת קפיצים משוכללת וללא מזגן, אך עם ציפייה רבה לאוויר הרים צלול.

קוטפות התה בפעולה

הגענו לעמק גבוה מוקף גבעות הלבושות כולן שיחי תה, והכל יחד נראה כשמלת מלמלה מהודרת. כל מדרון אפשרי עוטה ירוק. קוטפות התה המיומנות מסירות רק את האמירים (הצמיחה החדשה), כך שכל השיחים נמוכים ובגובה אחיד, והתחושה היא שמהלכים בתוך מבנה "לגו" או בתוך גלויה, שהתמונה בה עברה תהליך פוטו-שופ. לכך מצטרפת הטמפרטורה הצוננת, שבלילה מגיעה לאפס מעלות. אוכל דוחה, עיר סואנת (ברחנו ממנה לאזור התיירותי שרק מתחיל להתפתח) ומקומות לינה יקרים שמקבלים בחשדנות ישראלים (חלק משביל החומוס). כל אלה לא יפגעו ביפי המקום, שממש מחמם את הלב. רכיבה על אופנועים לג'ונגלים, טיולים רגליים, ריצת בוקר במזג אוויר מקפיא והירוק פושט בכל. נעים, אם מדחיקים את מראה העבודה הקשה של הקוטפות המיומנות (עומדות שעות על מדרונות ההרים התלולים וגוזמות עלים רכים בידיים ועם מזמרות, כשאת מרבית ההכנסות משלשלים לכיסם בעלי חברת TATA (תאגיד הודי ענק ששמו נישא בכל מקום: מכוניות, משאיות, כבלים, סוגי מזון רבים, מכשירי חשמל…) שקנו את מפעל התה מהעובדים (כרגיל, קולקטיב עם חלומות יפים של שוויון, שלא עמד במבחן המציאות ונרכש ע"י כריש ענק).

למרגלות המקדש במונר - עשרות דוכנים לשזירת פרחים שיוגשו כמנחה לאלים

חגגנו ימי הולדת לאורי ולמחרת לאמיר בברכות, הפתעות ועוגה קנויה (לראשונה בחיי רכשתי עוגה, אך מפאת צורך בשליטה שלא רוסן, הקפדתי על הוראות מפורטות לאופה והתניה שאני אקשט אותה). בהתחשב בעומס משקל התיקים, איננו מעניקים השנה מתנות יום הולדת במצב צבירה מוצק. מומלץ בחום, כיוון שדורש מחשבה רבה, יצירתיות והשקעה (זמן יש לנו בשפע). למשל: ילי ומתן טרחו ימים והכינו לאמיר פנקס קופונים מעוצב, שיכול לממש כל אחד מהם בכל עת. דוגמאות: צאו מהחדר לשעה, מסאז' רגליים עשרים דקות, זכות וטו לפעילות שנבחרה להיום… 

מקום יפה ונעים, אך לא מותאם לשהות ממושכת עבורנו. אורי ואמיר אורזים ואנחנו ממשיכים.

ואטה קנאל - בג'יפ פתוח (נדמה לי שמכונה ג'יפ אמריקאי) יצאנו לדרך לכפר "ואטהקנאל", הנמצא מעל העיר "קודאיקנאל" במדינת "טאמיל נדו". במרחק נסיעה של כחמש שעות, ירדנו 2000 מ' ובהדרגה עלינו לגובה של 1000מ' עברנו מארץ מטעי התה ושדות האורז לארץ מטעי הקפה. קשה לתפוס עד כמה כמויות ממטרים רבות וחום עושים טוב לצמחייה: הכל ירוק!! העצים משדרים עוצמה בגובהם, בעלוותם העשירה וברוחב גזעיהם. בדרך פגשנו גם חורשה מוקפת בגדר תיל מרושתת במצלמות, וגם למעט העצים הגדלים מחוץ לגדר עטפו את הגזע בגדר תיל. התברר כי אלו עצי אלמוגן (SANDEL), שמהם מפיקים שמן יקר המהווה בסיס לבשמים.

עצי הסנדל מאובטחים בגדרות ובמצלמות

הגענו לואטהקנאל בעקבות המלצה של מטיילים ישראלים. המקום לא מצויין בספרי התיירים, וגם במרכזי תיירות לא הבינו לאן אנחנו רוצים להגיע. לאחר טיפוס בעלייה מפותלת, והדרכה של מקומי (הנהג שלנו לא ידע איך להגיע) הגענו והבנו למה המקום לא מוכר. מדובר בשכונה "ישראלית", עשר חלקות, שלאורכן נבנו בתים קטנים, רובם בתנאים בסיסיים מינוס, ובכל דירה-אורווה משתכנים 4-9 תיירים צעירים, רובם ישראלים. ומה הלו"ז? חלק ניכר מהם רובצים בדירות ועושים סמים מצהריים עד לפנות בוקר, אוכלים פטריות הזייה וטועמים חומרים (חומר הרדמה לסוסים ודומיהם במינון נמוך), המאפשרים להרגיש קיפוד, תפוז, דולפין… (דולפין = באחד הבקרים הלכנו, בעקבות המלצה, ל"DOLFIN ROSE". ירידה מפותלת של כחצי שעה בתוך ענן, עד הגעה לסלע ענק ושטוח, שדמיון בינו לבין דולפין אפשרי רק אם הדם מהול בחומרי הזיה חזקים. ואכן, אחרי עלייה מאומצת חזרה לחדר, הסתבר לנו, כי האגדה מספרת, שהשם ניתן למקום בעקבות אנשים שהגיעו למקום "מתודלקים" וזיהו במבטם הלא מפוקח את הסלע כדולפין. מאז, כשצעירים נוסעים לוטהקנאל חבריהם מאחלים להם ש"יראו את הדולפין", כלומר, שימצאו חומר טוב…

מעל העננים - על צוק ה"דולפין"

התמקמנו בסמוך לבית חב"ד, לאחר שעות של חיפושים, וזכינו לקבלת פנים חמה וליחס אדיב מהזוג מיכל ומיכאל. עייפים מהדרך ומהטיפוס החוזר עשרות פעמים במעלה ההר למציאת בית (הבתים מפוזרים במורד - אימון לב-ריאה בעצימות גבוהה) אכלנו בבית חב"ד, ושם גילינו קבוצת חבר'ה צעירים ונחמדים שבאו לשיעור תורה ולארוחה חמה ללא תשלום, כשתמונות ענק של הרבי מילובביץ סוגרות עלינו מכל עבר (השתדלתי להתנהג יפה...). ילי עושה פרצופים, מתן מתעניין ואף משתתף בדיון (מאיפה הידע? מסתבר שמקבלות השבת בגן אורנים. זו בערך רמת הדיון) אמיר בהקשבה ביקורתית (אפשר לשמוע את הגלגלים במח בפעולה מואצת, ולצפות לחוות הדעת המנומקת אודות הסיטואציה, שתגיע לכשנחזור לחדר), אורי, בנימוס, מנסה להעלות במעט את רמת השיח, ואני מקשיבה ומתקשה להאמין שאנחנו לוקחים חלק בשיעור תורה, בבית חב"ד, בסוף העולם, כשהשמיים מתחתינו. אכן נפלו השמיים...
באותה הזדמנות גילינו שיש גם כמה צעירים שמגיעים לאזור בזכות הנוף הקסום, מזג האוויר המרענן והרצון להרגיש לתקופה קצרה בית (לרב הם במעבר מצפון הודו לדרומה או ההפך). אכלנו, צחקנו ושרנו, כששניים מהם ליוו בגיטרות ומתן בתיפוף. מסתבר ששום דבר לא השתנה מאז שהיינו ב"נוער העובד", חוץ מהמדורה שהשתדרגה (?) לקומקום חשמלי.
למחרת, כשאנחנו טיילנו, ילי העדיפה להישאר ולעזור בהכנות לשבת בבית חב"ד, שלוו בהצפה של סיפורי ניסים של הרבי מפי בעלת הבית. ההקרבה השתלמה, ולו כדי לראות את ילי קולפת תפוחי אדמה (אכן, סוג של נס…).
למרות ענן העשן הורדרד הנישא מעל וטהקנאל, ומשתלב עם הענננים הנמוכים מתחתנו, הצלחנו להישאר מספיק פקחים ולהבין שגם המקום הזה לא מתאים לשהות ממושכת. שוב אורזים, נפרדים, אולי בתחושה שלא מיצינו, וממשיכים בחיפוש.

ארוחת ערב בבית חב"ד - אוכלים תחת שמירה קפדנית של הרבי מילובביץ'

אורוויל - אוטובוס לילה, המכיל שלושים מקומות, כשלכל אחד מיטה נוחה. לילדים עלתה המחשבה שמא נאמץ את האוטובוס כבית. אחרי התלהבות קלה, קצת בחילה מפיתולי הדרך, מסאז' לכל ילד ו..כולנו ישנים. היינו אמורים להגיע לפונדיצ'רי בשש וחצי בבוקר, אך בהודו כמו בהודו, אין קשר בין הנתונים שמסופקים ע"י אנשי מקצוע לבין המציאות. הפעם, מצאנו עצמנו בשלוש לפנות בוקר: שלושה מבוגרים, שני ילדים, שלוש מזוודות, שני תיקים גדולים ושלושה תיקי גב קטנים באמצע רחוב חשוך…הנסיעה התקצרה "רק" בשלוש שעות וחצי. שני בעלי ריקשות שהיו במקום זיהו את אי הנוחות אליה נקלענו, ונצלוה להפקעת מחירים. באופן "מפתיע", הם טענו כי המרחק לאורוויל הנו עשרים ק"מ, ואילו זמן הנסיעה ארך פחות מעשר דקות (ריקשה נוסעת במהירות של 20 קמ"ש….תמיד הרגשתי שמשהו אינו כשורה בבעיות תנועה במתמטיקה). הגענו לגסטהאוס, הערנו את בעליו, שאפשר לנו לעלות לגג ולחכות שם עד הבוקר (כניסה לחדר ב - 12:00). כך, בשלוש וחצי לפנות בוקר, על גג בניין, בין עצים גבוהים, עטלפים חגים, קופים מנמנמים, סנאים בתנועה ויתושים צמאי דם מצאנו עצמנו שוכבים על רצפה, שרק בבוקר ראינו שהיא לא ראתה סמרטוט ומגב זמן רב. כולם נרדמו, למעט מתן ואנוכי. כשעיכלנו את מצבנו הנפלא (הרי היה יכול להיות יותר גרוע..) התישבנו בצד ולאור הירח המלא קראנו את הספר המרתק של ג'ק לונדון "פנג הלבן" (בצרוף מקרים הגענו בדיוק לפרק בו פנג, הזאב הצעיר, יוצא לראשונה לבדו ליער לחפש טרף… נדמה היה לי ברגעים מסוימים שהוא חולף על פנינו).

על גג הגסטהאוס באורוויל - ילי כבר מוכנה לטירונות

מקלחת במים צוננים, שינה, סיבוב קצר באזור, שוב מתן וילי מאמצים בע"ח (הפעם, שלושה גורי כלבים שזה עתה נולדו. מאמצים= "אמא, תביאי לו אוכל ואני אשחק איתו בינתיים, אמא, תעזרי לי למצוא קופסה בשבילם, אמא….") והבנה שהגענו למקום הנכון!

טיול באחד הכפרים במונאר - אם אנחנו כבר כאן, מישהו מעונין שנעשה עבורו Booking? (בדרום הודו: hotel=מסעדה)