הי קדימה לקוצ'י! (אורי)

עוזרים במלאכת הדיג

1. הי קדימה לקוצ׳י!

שתיים-עשרה וחצי בלילה. תחנת הרכבות במרגאו, גואה. מאות אנשים ישנים על הרציף. ריח שתן, חם ולח. הרכבת אמורה להגיע בשתיים בלילה. עיכוב קל - היא תגיע בשש בבוקר. 

יש חדר מיוחד עם כורסאות ומזגן לממתינים שמוכנים לשלם. משלמים. 

בוקר: עולים לרכבת. קרון שינה, מחולק לתאים. כל תא מיועד לשישה, יש לנו תא משלנו. מזגן פועל, מצעים נקיים מחולקים. יוקה ובן פורת בדרגשים העליונים, בן בכור, אמא שלו ואני למטה. תה, כריכים, עוגיות, דיבורים וצחוק. מרגישים בחללית. אחר כך יוקה ובן פורת סוגרים וילון ומשחקים קלפים בממלכתם, בן בכור בנייד, אמא שלהם קוראת ספר. חצי שעה, כולם ישנים. 

יוצא מהתא, פותח את הדלת המפרידה בן קרון לקרון, פותח דלת נוספת. רוח חמה ומישורי דרום הודו. שעה קלה על דרגש הקרון, חצי בחוץ חצי בפנים. בתי חימר, בתי קש, מבני לבנים, וילות נאות. פרות, עצי דקל, כפריים חורשים, ילדים חצי ערומים מנופפים לשלום, עוברים-טסים למולי. מנופף ידי לשלום.

בקרונות אחרים יושבים אנשים בצפיפות.

חוזר לתא. ישנים, אוכלים, מתכננים תוכניות, בן בכור ואבא שלו מסתכלים במפות.

2. מגיעים. קוצ׳י, אנחנו כאן.

קוצ׳י לא מתרגשת מהבאים בשעריה, היא חוותה כבר כמעט הכל. ברהאמינים, ובודהיסטים, ואיסלאם ועוד פעם ברהקאמינים. בחופיה נחתו ללא הזמנה סינים, קולוניאליסטים פורטוגלים, הולנדים שהעבירו אותה לאנגלים בסחר-מכר אמפריאלי ומכוער.

קוצ׳י ראתה את מגלה הארצות וסקו דה גמה, הראשון שהפליג ישירות מאירופה להודו. היא ראתה המוני מסיונרים, בנאים, מלחים, סוחרים וחיילים אירופאים. חיילים פורטוגלים, חיילים הולנדים וחיילים של האימפריה הבריטית. וכמובן קהילה יהודית.

מתי הגיעו היהודים לקוצ׳י?

אגדות מספרות שמלחי שלמה המלך הגיעו לקוצ׳י, ואילו יש האומרים שיהודים הגיעו לאזור קוצ׳י אחרי חורבן בית ראשון מתימן. עדויות מבוססות לקיומה של קהילה יהודית (שנכתבו בידי סוחר רומי) קיימות מהמאה השנייה.

ההצלחה הציונית הגדולה מאוד מאוד באמצע המאה הקודמת הביאה להגירת היהודים מחבל ארץ זה לחבל ארץ אחר במזרח התיכון שהיום נקרא ישראל. בקיצור, יהודים בקוצ׳י כבר כמעט אין, בית כנסת עתיק וטיילים ישראלים יש.

יורדים לרציף הרכבת. ההכרזה: ״קוצ׳י, אנחנו כאן!״ לא עושה רושם מיוחד ואת פנינו ושאר גופנו מקבל נחיל יתושים אכזר במיוחד וממוקד מטרה: דמנו. אנו נסוגים לכיוון ריקשה שתיקח אותנו למקום מוגן. היתושים, שכידוע בעלי כנף הם, נעים בעקבותינו תוך כדי תקיפה.

מדממים אך לא מיואשים, רוחנו איתנו, אנו יושבים בגסטהאוס שנהפך לחדר מבצעים ומתכסים עצה. מגיעים להחלטה: מחר נקנה כל משחה או תרסיס נגד יתושים שבנמצא. בני בכורי לוקח על עצמו את המשימה, ניצחנו.

3. פגישה.

אין אדם יוצא את ביתו למסע להיות הלך, אלא כדי לפגוש את עצמו אחרת.

אנשים, נופים, תרבות, זמנים - באים, הולכים, משתנים. ניפתח.

זוג חברים וילדהם עומדים לעזוב את הודו לטובת ניו זילנד. מחליטים להיפגש, הם באים ממונאר (אזור שדות התה שבמרכז דרום הודו) לקוצ׳י. 

מאפסנים ציוד, לוקחים רק מה שחייב, משכירים אופנועים. 

תשע נפשות, ארבעה ילדים, חמישה מבוגרים בשיירה קטנה, בדרך לעיר ששמה אלפי, מקוצ׳י דרומה, מדינת קראלה.

בהודו אל לך למדוד את הדרך בקילומטרים, שכן פעמים פתוחה הדרך לפניך, פעמים פחות; פעמים משובשת, פעמים תקינה; פעמים יפה ואתה עוצר, יורד מן האופנוע, לוגם מלוא ראותך מן היפה הזה, משתאה, לוגם שנית, רוצה לחרוט בזיכרון, מצלם, ורק בעל-כורחך ממשיך.

לעת ערב מגיעים לאלפי, עיירה המכונה ״ונציה ההודית״ בשל תעלות המים החוצות אותה ונשפכות לאגם הגדול ביותר בהודו.

אילן, שהוא מה שפעם נקרא ״חברמן״ והיום אין לזה שם (יכולתן - בעל יכולת, חסר את החן, את האישיות שיש בחברמן) מוצא בית אחוזה ששווה לפחות סיפור אחד אם לא ספר שלם. 

הגר, אביתר, בן פורת ויוקה נעלמים באחד החדרים, רק חן-משחקם נשמע מדי פעם לשניות ונבלם בחושך. אנו במרפסת עץ גדולה יושבים. בא בעל הבית ומתיישב איתנו. מספר סיפורים על איך שקנה את הבית המיוחד הזה שמאה אנשים בנו אותו ולא בשנה ולא בשנתיים, על הודו כאשר האנגלים עוד שלטו בה ועל הקומוניסטים שפעם היו החשש הגדול של מי שיש לו בית טוב וגדול ויפה כמו שלו. על התאהבותו במי שחמישים וחמש שנה כבר אשתו, על עורה שצבעו איננו שחור (מכוער) ואיננו לבן (חסר בריאות וחן), אלא צבעו כקצה שנהבו של פיל וכמוהו מבריק וחלק.

הוא הלך ואנחנו נשארנו עם סיפוריו. אחר כך דיברנו את הסיפורים שלנו או משהו אחר, והקשבנו ושתינו. רציתי לקחת את השיחה למחוזות הצחוק, אך הרוח נשבה אחרת.

מוזיקה, שירים. ליאור ייני מתנגן: ״לא אני הוא האיש, לא אני הוא אל בואו משכבר מחכה את״. אחר כך: ״ואני ראיתי ברוש... הנה מול הים גם הברוש ירוק ורם. הנה ברוש לבדו מול אש ומים, הנה ברוש לבדו עד השמיים, ברוש לבדו איתן לו רק ניתן...״.

ירוקים שדות האורז, כחול האגם, תכלת שמיים מאופק עד אופק.

יום ועוד יום עוברים. המשפחה שאיתנו חוזרת לקוצ׳י ומשם טטוס הלאה.

4. דרומה. 

בן בכור ואשת חייל על אופנוע אחד; בן פורת, יוקה ואבא שלהם על אופנוע שני. יורדים דרומה.

רוכבים מבוקר עד ערב, קושי בלי קיטורים. לוהטים בחום. יוקה מקררת אותנו בעזרת בקבוק מים שנשפך על ראשנו כל חצי שעה.

הגענו. חונים אצל המאמא המחבקת. גורו, כוחות גדולים. חיבוק שלה מי ישורנו?

קדושתה עשתה לה שם בכל הודו. מכל קצוות תבל מגיעים לקבל חיבוק, לקבל מרפא, לקבל כוח. אשרם של אלפי מאמינים. קודש בלבבות.

בן פורת ומאחוריו תמונת המאמא

פגישה - המאמא ועבדכם.

רבים בתור. גם אני בתור, מתחם תחתון. ספסלים, ספסלים. מתקדמים בשיטת הסרט הנע. זה שלפניך מתקדם, אתה תופס את מקומו. מתקדם, יושב על כיסא, מתקדם. עוד ועוד כסאות, רוחי איתנה. יש תור ויש סבלנות. עולה לבמה. מתקדם. מתבונן. המאמא מוקפת באנשי שלומה. מתקדם, עובר זמן. די קרוב. עוד קצת. על הברכיים, קצת צפוף, אני מנווט ע״י כוהניה. מנסה ליצור לי תנוחה נוחה. סביבה לובשי לבן, הם עומדים, אני על ברכיי מחפש עמדה טובה. רוצה לפגוש את עייניה.

היא מולי, היא מדברת עם מישהו. 

דחוס מולה. 

פתאום!

חיבוק - מלמול באוזן - לא מספיק אפילו להריח אותה. פרידה.

אני בחוץ.

עוד לא מבין, זהו?

נועל את נעליי, חושב על כלום.

הולך.....

מחכה, אולי יבוא אור....

בינתיים כלום.... חושב...

מתלוצץ עם עצמי.

״איך זה היה לה?

לא יודע.

לא היה זמן לשיחה שאחרי״.

נגמר.

קדימה.

עוד יום רכיבה.

עוד קצת והנה הגענו. 

ורקלה - פנינה על צוק, ים טורקיז. חמישה ימים של כיף ונחזור לקוצ׳י. 

ים, כיף, אוכל תענוג, בונגלוס, שתיה, ים, מקדש, ים, אוכל טעים, אנשים, ריח מתקתק, ים טורקיז......

פתח מקדש בן 3500 שנה

5. חזרה לקוצ׳י. 

יוקה, בן פורת והזוגה ברכבת. בן בכור ואני באופנועים. כך במקום שלושה ימים של רכיבה, נקצר זמנים. ברכיבה לבד על אופנוע - פחות משקל, יותר נוח, יותר מהר. בכמה נקצר? לא יודע.

סיפור.

שתיים (מחווה ליזהר)

שלוש ועשרים בבוקר. אני אחרי מקלחת. יוצא מהחדר, נכנס לחדר של בן בכור להעיר אותו. הוא ער. 

מדברים בשקט שבן פורת ויוקה לא יתעוררו.

אבא: ״תלבש חולצה על חולצה ומכנסים ארוכים מעל הקצרים. קר״

יוקה חצי מתוך שינה: ״אתם הולכים?״

בן בכור: ״כן, להתראות בקוצ׳י״ 

יוקה: ״טוב״. ישנה.

פתחים דלת, באים לצאת.

יוקה מרימה ראשה מאצל המיטה: ״אמיר״

יוקה קמה, נעמדת על קצה-קצה המיטה, מושיטה ידיה כמשוטים, עוטפת בחיבוק את בן בכור.

״מתי תגיעו?״

״אולי מחר״.

הזוגה בפתח, מחייכת, יודעים מה תגיד. והיא יודעת שיודעים, חזק ממנה, זה יוצא: ״סעו בזהירות״. גם התשובה ידועה: ״בסדר״.

יוצאים.

כמה לילה יכול להיות חשוך, מניעים. ״הכל בסדר?״. ״כן, הכל בסדר״. שני אופנועים, מתוך סמטה צרה, יוצאים לשביל עפר שמתפתל ואחר כך פונים שמאלה לכיוון דרום ונוסעים בירידה גדולה בכביש מתעקל, אחד אחרי השני, שיירה של שניים. 

נכנסים לעיירה. צריך לנסוע שישה-עשר קילומטרים בכביש בתוך ובין כפרים ללא שם עד שמגיעים למפגש של הכביש-לא כביש ממנו אנו נבוא, אל הכביש הגדול העובר מדרומה של הודו עד צפונה. 

כשנגיע לכביש הגדול נפנה שמאלה לכיוון צפון ונעבור את קולאם ואת אמריתפורי ונעבור אותם בחושך או באור ראשון ובטח לא יהיה כזה עומס תחבורה כמו שהיה לנו בדרך לורקלה, אז לחצות כל עיר לקח לנו יותר משעה, אולי שעתיים.

חושך. רק פס אור דל מטיל חיוורון שנבלע בכביש שחור. 

עיניי על פס האור הדל, אך לא רק עליו, כי צריך להביט גם לצדדים כדי לא לטעות בשבילים, ומה שלא קל ביום קשה שבעתיים בחושך. 

מתקדמים. זה רק התחלה. קדימה.

חולף על פני מקדש שביקרתי בו, חוצה מסילת רכבת. בינתיים נראה שזו הדרך. ממשיך. כמה זמן כבר עבר? לא רואה כלום ולא מזהה כלום. מסמן לבן בכור שנוסע אחרי לנסוע לצידי והוא, מבין עוד לפני שנשאל, רוכב לצידי ואומר בקול כדי שהרוח לא תבלע את המילים: ״זה נראה בסדר״, ואבא אומר: ״גם לי״, אבל הוא לא בטוח כי כבר עבר מספיק זמן כדי להגיע לכביש הראשי ולא הגענו. חושך מוחלט, רק רעש האופנוע.. לא עוצר ולא מאט. קדימה. מסמן לבני, הוא מגביר מהירות, הוא לצדי, אני שואל: ״איך?״. הוא: ״אחלה״. אני: ״המהירות בסדר לך?״. ״כן״. ״רק שנגיע כבר לכביש הראשי״. ממשיכים באותו קצב, שני אופנועים, בני לצידי, העיניים מחפשות משהו מוכר. הרי עשינו כבר את הדרך הזאת לפני שבוע, הרי הסתכלתי במפה ושיננתי שמות. 

חושך, לא רואה כלום. ממשיכים. דממת מוות. הכביש מתפצל. ממשיכים במסלול הימני הנוטה צפונה. עולים על גשר, מזהים. זאת הדרך. כמעט בטוח. לשנייה אחת לא האטנו מהירות. קצב טוב, אנחנו בצומת. מסתכל בשעון. ארבעים דקות ראשונות עברו. הגענו לכביש הגדול.

ממשיכים.

אין עצירות. כמו צבאו של ג׳ינגאס-חאן, תנועה מתמדת. חושך מוחלט, כביש ריק. קדימה. עכשיו הכיוון ברור, אופנוע אחרי אופנוע, קצב אחיד, לא מהר ולא לאט, כל דקת נסיעה טרם שחר היא רווח. הכביש ריק, רוכבים. חוצים עיר ריקה. ממשיכים לחושך. קר בפנים. קר מאוד בכתפיים. מפעם לפעם בני מצמצם את המרחק ורוכב לצידי. שני משפטים, דקותיים וחוזרים לשיירה. 

אנו שניים. טרטור האופנוע. נסיעה מונוטונית. נעימות בגוף, במחשבות, מין חלימה ממוקדת. אין תחושת זמן.

אט אט שחור הכביש מתאפר, גווני טורקיז צובעים את קצוות כיפת השמיים. לפני כביש. מרחבים. אור ראשון של בוקר. כביש ישר. פיצול: נתיב שמאלה לגשר, נתיב ישר לפאתי עיר. לא יודע, מחליט לעצור.

איתות, עצירה ראשונה. 

שולי הכביש. כבר אור. בן בכור ואבא שלו מסתכלים הצידה, פיל גדול. למרגלותיו על מחצלת שני אנשים ישנים. שניהם רזים מאוד, שניהם חצי ערומים, אחד מבוגר ואחד צעיר. הם נראים קטנים, עלובים, פגיעים למרגלות רגלי הפיל הגדולות.

בן בכור: ״נמשיך ישר״.

אבא: ״נעצור לקפה״

רוכבים עשר דקות. עוצרים בדאבה שבשולי הכביש. קפה ראשון של בוקר. השעה שבע וחצי. קפה טוב. ממשיכים.

השמש זורחת ועוד אין תנועת רכבים רבה, מגביר מהירות. עוברים על פני המחלף שממזרחו מתחם המאמא המחבקת, אין בי געגוע אליה. נזכר: בכל מקום במתחם המאמא יש תמונות של המאמא. באף תמונה של המאמא לא רואים את רגלי המאמא נוגעות בקרקע. הרי ידוע, יצורי מרום - רגליהם לא דורכות על האדמה.

קדימה, קצב טוב. מבט למטה לשנייה, הכביש זורם תחת גלגלי האופנוע. מתחם המאמא המעופפת מאחור. רוכבים בין אגמים. 

מישורי דרום הודו. 

פס אפור ועליו עכשיו נעות משאיות וריקשות ואופנועים ואוטובוסים ומכוניות וגם שניים בדרך שהתחילה מזמן לעבר קוצ׳י.

שמונה וחצי בבוקר, אנחנו נכנסים לאלפי. העיר שחשבנו שנעשה בה את הלילה. אנו חונים בפתח מסעדה מוכרת לארוחת בוקר. המסעדה תיפתח עוד חצי שעה. אין דבר. מסתובבים קצת. יושבים במסעדה, אוכלים. מסביבנו יושבים אנשים שרק התחילו את היום. יוצאים. מחליטים לנסוע דרך הכפרים. עכשיו בן בכור ראשון, אני אחריו. כבישים צרים ומפותלים. תנועה רבה. אנשים רבים בצידי הדרך, בפתחי חנויות, על הכביש. 

ממשיכים. כביש שהוא שוק. קדימה, רוכבים לאט. בן בכור מסמן לי, אני מגביר מהירות. אני לצידו. בן בכור: ״נחזור לכביש הראשי״. אני: ״כן״. אני מאחור, בן בכור מנווט לכביש הגדול. נסיעה טורדנית. ממשיכים. כמו פקק של שמפניה שתחילתו קשה לפתיחה, אנו נפלטים חזרה לדרך המלך.

קדימה, רוכבים. גבו של בני בכורי לפני, הוא מנווט אותנו טוב ממני. וטוב. חם, עוצרים, שותים, אוכלים משהו מתוק. ממשיכים. כיף. חוצים נהר, הים משמאלנו. עוד מעט קוצ׳י. גלגל השמש במרכז השמיים, אנו שטים על פס אפור.

טסים, משני צידנו ים. שער קוצ׳י. נכנסים לעיר. נוסעים שעה בתוך העיר הסואנת, זה לא קשה לנו. אנו יודעים את האין-חוקים. מגיעים לפורט קוצ׳י, עוברים את בית התיאטרון, פונים שמאלה, הכנסייה, בית הספר. פונים ימינה, בית קפה, מסעדה צרפתית, מלון בסגנון ספרדי. חונים מול המלון שלנו, בסך-הכל כמה חדרים שבמרכזם חצר. נכנסים לחדרים שחיכו לנו, מוציאים את הציוד שאפסנו מחדר האפסון. מתקלחים, נשכבים על המיטות. חולפות שלוש שעות. עינת, ילי ומתן מגיעים. ברוכים הבאים.