.jpg) |
| שיווה ופרוואטי עם בנם גאנש |
לסכם נראה היפוכו של המסע. זרימה ממקום למקום. הוד ההימלאיה, מקדשים, חופי הדרום, עצי הקוקוס, שדות האורז, גבעות שיחי התה.
נפאל. קטמנדו, התאמל, קפה וקרואסון, אוכל טוב (עינת, אמיר, ילי ומתן - גיבורי האנפוראנה), טיול אופניים, פוקרה, אגמים, הרי ההימלאיה שרק האוקיינוסים הגדולים יכולים להשתוות להדרם.
מפגש עם אנשים. מפגש בינך לבינך.
מה נצרב בי מכל זאת? את הר סיני לא חיפשתי. מהר נבו לא השקפתי.
מה שנצרב נצרב.
מה הרצון?
להמשיך.
לאן?
חיים.
טיפת חיים - אהבה
דון חואן היה כובש את אהובותיו. כל הדרכים היו כשרות. את מלאכתו ידע היטב. בסוף הקרב הן היו שוכבות לרגליו. כנועות לו בנפשן ובגופן. אז היה משליכן כאשפה שאין בה חפץ.
ממורמרות, כעוסות, שונאות ואחר מחפשות נקם, הן שנאו כנגדו.
קזנובה היה מתאהב עד קלות. את חייו, כבודו וכספו נתן לאהבה. לעולם לא החליט להתאהב. מתוך לב אוהב, מיוסר, מתוחכם, אמיץ ופעלתן הוא חתר ללב נשותיו כדי שימלאו את לבבו. כל אישה שהיה איתה - היה זה רומן גועש בתשוקתם. שהלך הן המשיכו לאהוב אותו ותמיד היו מוכנות לקבלו בחזרה. מאה שלושים ושתיים פעמיים התאהב קזנובה בחייו.
בגואה, כדאי לך מאוד שיהיה לך אופנוע. דאג מי שדאג והביא לבני ולי אופנועים. סיבוב קצר. אני מחזיר אותם. זה לא זה.
הלך מביא האופנועים והביא לבני ולי אופנועים אחרים. זה היה זה. אופנוע קטן חדש זריז, קפיצים נהדרים, צבע סגלגל. צילה קראתי לה. נגיעה קלה בסטרטר והיא מניעה. הרכיבה - עונג. לים, להרים, לחברים. צילה ואני, בשבילים, בכבישים. טיולים עם זוגתי. את יוקה ומתן לוקחת ומחזירה מהלימודים. מתנהלת נכון בין פרות למכוניות. כבמטה קסם גורמת לרוכבים איתה לחייך, להיות יותר טובים.
הגיעו הדברים לידי כך שאם צריך לקחת מישהו לאנשהו - אני מתנדב.
בבוקר, בקומי כמוכה ירח, רגלי נושאות אותי לדלת ביתי. אני פותח הדלת ומתבונן בה לראות השלום לה. לו הייתה מבקשת קפה, על מגש זהב הייתי מביא.
ימים חלפו. נסיבות חיים. ונפרדנו. חשבתי: יותר זה לא יקרה.
בחרתי אופנוע אחר, לבן וגדול, כבד יותר. לא זריז אבל חזק. וזה קרה שוב. ואחר שוב ושוב.
יום אחד אני שומע מבעד דלת סגורה את זוגתי מדברת עם בן בכור: ״אם פעם אבא יזדקן מאוד ומרה שחורה תכסה אותו, הבא אופנוע לאבא ורכב איתו בן גבעות, בשבילים, לאורך החוף, לאן שירצה.
טיפת חיים - פיסול ברוח
ברכו את שמו של גאנש.
כל הנכתב כאן הוא בערך של בערך, מליונית של משהו שאין לו סוף.
קוסמולוגיה
בזמן אחר, היה משהו בלתי ברור, בלתי מופרד, ללא סדר וללא סימון. מתוך הבליל הזה הופיע האל וישנו שהוא עוד השתקפות של הרוח העליונה.
וישנו הופיע בצורת ילד שוכב על עלה של עץ.
וישנו הוא אל רציני, האל השומר.
הוא מסתכל על עצמו הילד.
הוא אולי לא כל כך מרוצה ממה שהוא רואה (מה אני ילד קטן...?)
...ואז וישנו שואל את השאלה האלמותית: מ י א נ י ?
קולה של הרוח העליונה (שהיא בעצם צורתו האמיתית) עונה לו: תחשוב, תתבונן פנימה אל נשמתך. (מדיטציה).
וישנו מבצע את אשר הרוח דרשה ממנו.
מתוך טבורו יצאו, נולדו, אלף פרחי לוטוס.
מקטע ההולדה הזה, באיזשהו אופן יצא גם האל בהרמה. האל הבורא, או יותר נכון, האל המארגן את העולם להיות עולם.
2.
בהרמה - בורא העולם.
העולם נברא מהתבוננות פנימה, המפץ הגדול התרחש מנשיפת האל (התרחבות) והוא ייחרב בשאיפה (התקבצות) חזרה לאיזה חור שחור. עד הנשיפה הבאה.
בהינדואיזם כמות אלים בלתי ספירה. יש חצאי אלים, ישויות שמימיות, אלים אזוריים, וקדושים שהם פעמים אלים ופעמים אולי אלים.
כל אל מתבטא בפסל ובמסכה ובפולחן ייחודים לו.
כל האלים הם רק השתקפות של האחד, ה ב ר ה מ ה: הרוח העליונה.
מהסיבה שכל האלים הם השתקפות של אותו אל, אפשר לטעון שההינדואיזם הוא מונותאיזם.
מהסיבה שלכל אל מאפיינים מיוחדים ופולחן ייחודי לו, ומהסיבה שלפסלי האלילים עצמם יש כוחות ורצונות משלהם, הרי אפשר לטעון שההינדואיזם היא דת אלים רבים - אלילות.
3.
השילוש הקדוש:
ברהמה - האל הבורא, המסדר.
וישנו - האל המקיים.
שיווה - האל ההורס.
סוף העולם יבוא בעזרת ריקוד ההרס שירקוד שיווה.
אל דאגה, העולם יוולד מחדש.
סיפור.
אשתו של שיווה, פרוואטי (גם אלה), היתה לבד בבית ורצתה להתקלח. לא היה מי שישמור על פתח ביתה בזמן המקלחת.
פרוואטי משפשפת קצת את גופה, מורידה אבק שדבק בו. מהאבק היא יוצרת את גאנש בנה וישר שולחת אותו לשמור את פתח ביתה בזמן שהיא במקלחת.
גאנש עומד כמו ילד טוב ושומר בפתח הבית.
מי מגיע? נכון, שיווה.
שיווה הגיע ולא זיהה את הילד שלא נותן לו להיכנס לביתו.
בדרך כלל שיווה איננו אימפולסיבי במיוחד, אבל הפעם, אולי מכיוון שמדובר במישהו שמונע ממנו להיכנס לאשתו, לביתו, לרכושו, הוא לא חושב פעמיים ועורף לילד את ראשו.
כשגאנש כבר בלי ראש, מבין שיווה שהילד שהרגע ערף את ראשו, הוא בנו. חיפש מהר ראש חלופי. חיפש, חיפש, מצא ראש של פיל צעיר.
שם לבנו ראש של פיל צעיר.
גאנש גדל ונהיה אל נהדר. חכם וידען, ומסור וצנוע. יודע לפתור בעיות. אל ההצלחה והשגשוג. אל האמנים, הסופרים והגנבים. גאנש כל כך טוב וצנוע ומתחשב שמספיק שתקרא בשמו והוא יעזור.
תפילה: ״ברכו את שמו של גנש״.
גאנש מופיע כפסל או בציור בצבע אדום או כחול. מחייך, נינוח, רכוב על גבו של עכבר (יכל להרשות לעצמו סוס טוב, אבל בגלל הצניעות, הוא על גב עכבר).
אני בבאגסו, קצת מעל דרמסלה, פסגות ההימלאיה. מקדש. מולי גאנש. הוא יושב על כיסא מלכות, מכנסיים כחולים, בטן שמנמנה עליה יורדות שרשראות זהב מצוואר ראש הפיל שלו. חדק אחד שלו שבור. הוא מחייך. לראשו כתר זהב.
אני מתבונן בו, הוא גדול ומרשים ואין בו ולו מילימטר של משהו שמעורר מורא ופחד (מה שבדרך כלל אלים אוהבים לעשות). בא להגיד לו: ״יא-גאנש, שנינו יחפים, בוא נהיה חברים״.
מחשבה נוספת: אבא שלו ערף לו את הראש. הנחית עליו ראש לא לו. הוא התבגר לתפארת בלי יותר מדי כעס ועם המון טוב.
עוד מחשבה: רגע, כמה הראש שלי אורגינל?
ראש של פיל על גוף אדם. זה ממש לא לפי החוקים. זה ממש לא פוליטיקלי קורקט.
מצוין.
יותר מדי אנשים פעלו לפי החוקים מתוך מסגרות של הגיון מוטעה, בלי מוכנות לראות שוני. יותר מדי אנשים פעלו בעולם שטופי-חוקים וסדר עד שהצליחו לציור מפעלים שאליהם נכנסים אנשים ויוצא עשן.
גאנש לא הגיוני. ממש לא ע״פ החוקים.
אני יושב. מולי גאנש. מחייך.
״ברכו את שמו של גאנש״.
טיפת חיים - הלאה
שעות אחרונות בהודו. המקום אורוויל, דרום מזרח הודו. ליד מכונית קטנה שעוד רגע תיקח אותנו לשדה התעופה אנו נפרדים מסילבם, מנג׳ו ושני ילדיהם, בעלי הגסטהאוס בו גרנו. בנם הקטן מחבק את ביתי, דמעות בעיניו, ממאן להיפרד. אימו מנסה להסביר לו את שאי אפשר להסביר (ככה זה בחיים). יוקה משתחררת מחיבוק ונכנסת לאוטו. בן בכור ואבא שלו מאיצים באמא של יוקה, שגם אצלה הפרידות מתארכות, להיכנס לרכב.
יוצאים.
נוסעים. לצידנו הים, מפרץ בנגל, האוקינוס ההודי. ארבע שעות, שדה התעופה בצ׳נאי.
טסים.
שלוש שעות ומשהו ואנחנו בבנגקוק, תאילנד. הגענו. שיהיה במזל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה