קו טאו, דרום מזרח תאילנד (אורי)

סיפור קצר-

פעם נזיר בודהיסטי (זן) הלך עם תלמידו בשביל. המורה היה צריך להטיל מימיו. הוא מוציא את מה שהוא מוציא מתוך מכנסיו, ומשתין על פסל של בודהה. התלמיד מזועזע: ״מורי, דווקא על הבודהה?״. עונה המורה: ״תראה לי מקום בעולם שאין בו בודהה, ואני אשתין בו״.

סיפור חסידי -

שאלו את תלמידו של הרבי מקוונה: ״מה היה הדבר הכי חשוב שעסק בו הרבי בחייו?". ענה התלמיד: ״מה שהוא עסק בו באותו הרגע״.

הזמן הוא עכשיו.

קו-טאו

אי טרופי קטן, 21 קמ״ר. מפרץ תאילנד, שלוש שעות במעבורת מקו סמוי. כמות תושבים בערך 1500. רחוב וחצי של טיילת ובתי ספר לצלילה. חנויות ומסעדות ועוד כמה עשרות בתים וגסט האוסים על ההרים שבמרכז האי.

מתן , ילי ואמיר בקורס צלילה. אנחנו גרים במתחם בית הספר לצלילה, מולנו בריכת שחייה.

עבר שבוע: הצוות סיים את הקורס בקלילות, קטן עליהם.

האי יפה. חשבנו: מקום טוב להתמקמות. שכרנו בית לחודש. שילמנו הכל מראש.

עוברים שלושה ימים והאי מראה לנו תכונות נוספות שיש לו חוץ מיופי. חם מאוד, 41 מעלות. מי הים אינם צוננים. השמש צולה. רצועות החוף הנגישות מעטות, רצועות חוף אחרות מסוכנות להגעה.

פעמיים החליק האופנוע שלי בניסיון לתפס על ראש הר כדי להגיע לחוף בעברו השני של ההר. 

חם מאוד וגם לח.

לפי בני המקום, אמור להיות יותר נעים, ועוד מעט יבוא גשם ויקרר קצת את להט החום.

בינתיים חם.

מנסים סדר יום נכון: מוקדם בבוקר ים, צהריים בית קפה מאוורר, ערב ים. בין לבין חמישים מקלחות. 

כל בוקר יוצא לצלול, לפעמים עם אחד או שניים מבני ביתי.

צלילה בצוות -

ציוד: משקפות, סנפירים, שנורקל, חבל של שלושה מטרים, גלגל ושקית כפולה ואטומה שבתוכה שוקולד, כריכים, עוגיות, אייס קפה, שוקו ובקבוק מים מינרלים.

אופן הצלילה: קושרים את השקית לגלגל, ואת הגלגל בחבל ארוך למותני, כך שהגלגל המצוייד שט מאחורינו בלי להפריע.

צוללים לאורך הריף, מאות דגים, עשרות סוגים. הריף הולך ומעמיק. המראות - ארץ בראשית אחרת. אלמוגים, סלעים, חול. 

חמישים-שישים דקות, מגיעים לקצה המפרץ. מטפסים על סלע. אוכלים, שותים, מדברים.

יוצאים ממי המפרץ לים הפתוח. חמישים דקות, סלע נוסף. עשרים דקות מנוחה. לאט לאט חוזרים לחוף. סך הכול קצת פחות מארבע שעות כולל מנוחות.

סיפור -

צלילה. לימיני, קצת מאחור, בן פורת, שמשגיח על אמא שלו שמשמאלו.

צוללים לאורך הריף.

אלמוגים, להקות דגים צהובים, דגי פסים שחור לבן, דגים זוהרים, דגי טורקיז, דגי חרב, דגי כידון, ועוד ועוד. כולם מכרים ותיקים. מוכר ובכל זאת יפה מאוד.

עומק ארבעה מטרים. חתול ים מתחפר בחול.

מפתח צר אני נכנס למעין מפרצון. המים עמוקים. צולל. חצי דקה ופתאום, מולי, ארבעים סנטימטר, ראש, אף פחוס, עיניים דקות כמו חרירים, פה ישר ושטוח, כריש. לא סתם כריש, כריש טורף, תנועות חדות, נראה מלך.

בערך חמישים סנטימטר אורכו. אחריו ולצידו עוד חמישה כרישים, להקה. 

פתאום כל מה שראיתי לפני כן מחוויר.

לשחות עם כרישים. 

כמו לרקוד עם דובים,

כמו לצחוק עם קליאופטרה. מרגיש טוב.

אני שוחה מהר, קורא לבן פורת ולאמא שלו לבוא מהר לראות את המחזה. בן פורת מספיק לראות את הלהקה, אמא שלו אולי רואה מרחוק.

אחר כך חיפשתי את הלהקה ואת אם הכרישים ימים רבים. אחר הפסקתי.

החום לא נשבר.

חיינו עכשיו: רע ומחניק.

באים נזיר בודהיסטי ורב חסיד לחלומי וצוחקים לי: 'התעורר, בגלל ששכרת בית לחודש, זו סיבה להיתקע? עכשיו זה הזמן הכי חשוב, עכשיו'.

אני אומר: ״תודה״.

נפרדים מן האי בידידות לפני שהחום ישרוף כל זכרון טוב.

שלום קו-טאו. אין צורך לשמור על קשר. מיצינו.

מעבורת לצ'ומפון ומשם לבנגקוק ומשם לקמבודיה.