לאוס (אורי)

1. יום לפני לאוס

מחר לאוס. טיול אחרון. 

בוקר. רוכבים באופנועים סיניים על אדמה אדומה לעבר הר געש שכבה לפני מיליוני שנים. מתוך לוע ההר ביעבע מעיין ויצר אגם גדול. מימיו, אומרים, נפלאים וקדושים.

נוף גבעות נמוכות. קדימה, רוכבים בתוך האדום, בתוך ירוק של עשב, בתוך חורשות עצי גומי. 

מישור. פלטה אדומה, גרגירית, זרועה בצבעי ירוק נפתחת לפנינו. ג'מוסים רועים בעשב.

עוצרים כדי לנשום את היופי הזה. 

חוצים כפר. צריפי עץ על כלונסאות של מטר וחצי-שניים.

הצריפים: חדר אחד, לפעמים מחולק במחיצה. מציץ פנימה. כמעט אין ציוד בצריף. כמה שרפרפים, מזרונים ומחצלות מקופלים בצד. 

החיים מתנהלים מתחת לבתים. על דרגש שמשמש לישיבה, לשינה, כשולחן. מסביב לדרגש תלויים ערסלים. 

מתי הם סוגרים עצמם בתוך הצריפים אינני יודע. אולי במזג אוויר קיצוני, אולי בלילות חשוכים, אולי בזמן האהבה. 

ממשיכים. שני שוורים רתומים לעגלה בעלת גלגלי עץ גדולים.

שלושה קילומטר מהאגם נתקע האופנוע. רבע שעה והאופנוע בידי מכונאי הכפר. הוא מחליף פלאג וחוטים קרועים בחדשים. נפרדים משני דולר וממשיכים. 

רוכבים לצד נחל, מטפסים קצת, מגיעים. אין אכזבות - האגם. כציור של ילד אשר חייב שהכל יראה ויהיה מושלם, מונח לו האגם בתוך הטבע האדום, הירוק והיפה.

מתרחצים. בן פורת ויוקה קופצים פעם ועוד פעם מבמת עץ מוגבהת הנושקת למים הצוננים. אמא שלהם, שבתחילה חשבה על הדוגמה המסוכנת שאבא שלהם נותן להם, קופצת גם היא. 

אוכלים את הצידה שהבאנו. סוף סוף בגטים טעימים. 

עולים על האופנועים. בן בכור מרכיב את אמא שלו ואחותו. בן פורת מרכיב את אבא שלו. בן פורת נוהג נהדר. השביל רץ מצדדינו. קדימה. עוד מעט מגיעים, אורזים, ומחר ללאוס.

2.

באן לונג, קמבודיה. ארבע שעות נסיעה משם - גבול קמבודיה-לאוס. הגבול: כמה בקתות. אשנב להחתמת דרכונים. שוטר גבולות מבקש שוחד: 2 דולר לאדם. ויכוחים, איומים. פשרה: דולר לאדם. נראה כאילו השוטר המנומנם לא נתקל כבר שנים בנחישות שהפגינה הזוגה.

אנחנו בלאוס.עוד ארבע שעות נסיעה, העיר הדרומית פקסה. ממשיכים על פי התוכנית. בפקסה עולים על אוטבוס שינה לוויאנטיין, בירת לאוס. יום עמוס נגמר, לילה טוב

מסע - אם תתפתה לראות הרבה, תחלוף על המון מקומות, אבל לא תהיה באף מקום. אנחנו רוצים להיות. אנחנו כבר מזמן לא תיירים, אנחנו טיילים. 

לכן בתוכנית שלושה מקומות בלבד: ואנג ויאנג, לואנג פראבנג, לואנג נאמתה. מהן נצא ואליהן נחזור. זמן: 30 יום.

בוקר. ויאנטיין, בירת לאוס. שדרה רחבה, כמו השאנז אליזה. במרכזה שער הניצחון דומה למקור. ברוח הדברים נכנסים לבית קפה שנפל מפריז ומזמינים קפה עולה וקרואסון. מסתובבים בסמטאות העיר כרבע שעה, מתמתחים וחוזרים לתחנה. מיניבוס, נסיעה של כמה שעות ומגיעים אל עיירת התרמילאים ואנג ויאנג.

ואנג ויאנג. כיף. שניצלים בבאגט, דוכני שייקים, בננה לוטי, הרבה אלכוהול. מאה מטר מהגסטהאוס נהר. 

מערות שהמים חצבו והשחייה בהן מנתקת את האפשרות לנשום סדיר. בריכות מי טורקיז. אנשים נחמדים. והכל זול מאוד.

מונסון. חמש בערב. יורד לקנות משהו. חמש דקות הליכה. בעלת דוכן השניצל-באגט מברכת אותי לשלום בזכות בן פורת ויוקה לקוחותיה הקבועים. ממשיך ללכת. שמיים תכלת. בוהק. חם. אוויר עומד. נכנס לחנות, קונה את שקונה. חמש דקות, אני בחוץ. שמיים שהיו בוהקים, עכשיו קודרים. רוח. בוהק ברק חוצה את הכביש. רעמים. הדוכנים מתקפלים לעגלות על גלגלים ונעלמים. מטחי גשם.

אני אוהב את המונסון. בלי הודעה מראש, בלי לבקש רשות, חזק, מרווה, שוטף לכלוך, מביא חיים. 

רטוב נכנס לגסטהאוס. נעמד במרפסת. מביט במים הניתחים.

3. לואנג פראבנג. 

נסיכה זה לא דבר שמשיגים בקלות. כדי להשיג נסיכה צריך להילחם בדרקון רע ורצחני אחד לפחות. לעמוד לבד מול אותה חיה הבאה מן הגיהנום אשר פיה מפיק להבות מוות. לחרף נפשך - גבר נגד מפלצת.

האוכל המועדף על דרקונים הוא ילדים ובתולות, לכן נסיכות ענוגות הן בקבוצת סיכון גבוהה מאוד כשמדובר בדרקונים. גם מי שמנסה להציל נסיכות ולשנות עולם, נמצא בסיכון גבוה: במקרה הטוב להתבזות, ובמקרה הפחות טוב - למות.

מי שלא מוכן להילחם או סתם מרגיש חלש מול מפלצת הגיהנום, עונשו המינימלי הוא סתם אישה. על נסיכות מותר לו לחלום.

עניין הדרקונים ידוע מזמן, כבר בספרות היוונית של המאה השביעית לפני הספירה.

ראשון הנוצרים אשר נלחם בדרקון, ערף את ראשו והציל נסיכה הוא גרגורי הקדוש. הוא קבור בלוד ומת בעינויים על ידי הרומאים על קידוש השם: לא היה מוכן להמיר את אמונתו הנוצרית באלילות.

אני לא מתפלא שגרגורי הקדוש הוא הפטרון של הכנסייה הקתולית על ריפוי ממחלות נפש (אחרי כל מה שהוא עבר עם הדרקון ועם הרומאים).

אישית, ראיתי עד עכשיו בכל דרקון אויב מר ואכזר ולא רק בגלל ענייני הנסיכות והמאמץ להצילן. 

ביום טוב יכלתי להתייצב מול שניים שלושה דרקונים שהסתובבו בראשי בלי ליפול ובלי ללכת מילימטר אחורה. ביום לא טוב אינני רוצה לספר מה קרה לי.

לואנג פראבנג, בירת צפון לאוס, היא עיר יפה ונקייה, המקונג זורם לאורכה.

בלואנג פראבנג עשרות מקדשים ובפתח כל מקדש שני דרקונים. במקדש יש לפחות ארבעה פתחים. עשו לבד את החשבון בכמה דרקונים צריך להילחם כדי לראות מקדש אחד. 

ברגשות אין-ברירה התכוננתי למערכה. ידיי לא רעדו כאשר נעלתי את נעליי הגבוהות. קמתי לצאת. עיניי נחתו על חוברת עם ציור של דרקון. הרמתי אותה והתחלתי לקרוא. 

מתברר שהדרקונים האסייאתים רובם ככולם טובים. חלקם שייכים אפילו למועצה השמיימית. הם אחראים על מזג האוויר ובייחוד על גשמי הברכה, מביאים מזל טוב, ביטחון ואהבה. הם כל כך נחמדים ועדינים שהקורבן המועדף עליהם, לפחות בהודו-סין, הם פרחים. 

אני מסיים את החוברת ויוצא לראות מקדש. 

בפתח שני דרקונים. אני מזהה אותם. דרקונים ויאטנמיים: שלושה ראשים, שתיים-עשרה קשתות, אחראים גם על חודשי השנה, והם מאוד נדיבים.

חולץ נעליים. נכנס למקדש. בודהה ענק יושב שם שליו. מקדש יפה.

4.

לואנג נאמתה, צפון לאוס. קרובה לגבול סין, לגבול מייאנמר ולגבול צפון תאילנד. 

נוסעים מלואנג פראבנג בוואן מכובה מזגן, בדרך עקלקלה עם נהג רע. מבקשים מהנהג שידליק את המזגן. פותח לדקה וסוגר. וזהו. חם.

מגיעים. לואנג נאמתה. עיירה עלובה. רובצת בסתם מקום. בתים כעורים. חנויות דלות. ללב מתגנבת השאלה: "למה עזבנו את סיר הבשר? מה היה רע בארמונות לואנג פראבנג?". 

שוב בן ואבא יוצאים לחפש גסטהאוס.

אחרי יום אנו מתמקמים במקום סביר שהעיירה העלובה יכולה להציע.

עוברים לילה ויום נוספים ואנחנו מתאוששים מהחום, מהדלות, מהאבק בחדרים.

לואנג נאמתה לא מציעה כלום, אלא את סביבתה: ג'ונגלים וכפרים נידחים. 

זוג טיילים מספר שנכנסו לג'ונגל ויצאו אחר חצי שעה כאשר עלוקות מוצצות את דמם. אנחנו שומעים את אותו דבר מעוד טיילים ומוותרים על תענוגות הג'ונגל.

הזוגה מטיילת לשוק ובחזרה, מנסה למצוא לכל נפש את האוכל שיישמח אותו. 

הולכים לשוק הלילה. השוק מסריח. יוצאים מסרחונו של השוק למסעדה.

יום שלישי. משכירים אופנועים.

בוקר. המטרה: כפר בו נשהה במשך יום עם המקומיים. זמן משועה להגעה: שעה וחצי. רוכבים. הנסיעה קשה. קפיצי הסוזוקי רכים לשביל/כביש מחורץ ומשובש. עליות קשות, ירידות תלולות. מסביבנו גבעות מכוסות בג'ונגל. פה ושם כפרים זנוחים. 

לאחר שלוש שעות וחצי מגיעים לכפר. 

אין מה לעשות, אין מה לראות. כפר גבול חצי נטוש, אחריו סוף העולם.

רוח אבק מקבלת את פנינו ולא מניחה. מסתובבים קצת. יורדים מהאופנועים, נמתחים. נכנסים למשהו שמוגזם לקרוא לו מסעדה. נראה כמו מוסך שלפעמים מגישים בו אוכל. מזמינים את מה שיש: מרק. להפתעתנו, המרק מצוין. מוצאים חנות סינית שיש בה מקרר ובתוכו ארטיקים וקונים לבן פורת ארטיק ועוגיות, כי מרק הוא לא אוכל.

יוצאים לדרך. מתחילים לחזור. רוכבים. עוצרים בפאתי כפר. הזוגה, אוטומטית, הולכת לכיוון צריפים שמדי פעם משמשים ככיתות לימוד. אני מסתובב ועולה על גבעה. קבוצת נערים קוראת לי. פותחים דלת צריף, מיטות-מיטות, בקבוקי מורפיום במקרר, הם מציעים לי את מרכולתם. מסרב בנימוס. ממשיכים.

יום חמישי. אנו רוכבים לכפרים קרובים. פתאום יופייה של לאוס נגלה לעיניינו. משהו קורה לזוגה ולי. הנוף, האנשים, משהו מהדהד בנו, כמו זיכרון ישן שאינך יודע אם חווית אותו בעברך או שהוא טמון בך אולי מקדמת דנא. ואולי זיכרון זה חפון בך מסיפורים שנשבו לידך.

תחושת מרחב. לא מרחב פרוע מאופק לאופק, אלא מרחב תחום, קהילתי כאילו. שדות אורז מחולקים לחלקות, נחלים, אנשים ביחד, נשים המתהלכות חשופות חזה. לעת ערב, הולכים לרחוץ בנהר. גברים בצד אחד, נשים בצד שני. בכל מקום ילדים שוחים, משחקים במים הצוננים. חזירים, פרות, תרנגולות וכלבים מסתובבים בין הצריפים. עצי פרי - מנגו, בננה, ליצ'י, מניבים פריים. שפע מים. אם הילדים הולכים לבית ספר, הרי זה רק מקצתם ולשעות בודדות. אנגלית אין איש יודע. הילדים - חבורות-חבורות משחקים, עובדים, מחייכים. אלימות לא יצא לנו לראות. יש איזו נינוחות, השלמה, רוגע באוויר. אם רכוש זה דבר חומרי, אזי רכושם דל, ואם לא - הרי הם נראים עשירים. 

סוף היום החמישי. אנו חווים משהו חדש. קהילות כפריות ממאות רחוקות חיות לנגד עיניינו, מעוררות סימן שאלה לגבי הקידמה.

את הפסטורליה אינני יכול להמשיך. כל צפון לאוס מתרשתת בחשמל ובכבישים ופה ושם נצפות תשתיות לתעשייה. תשתיות למים זורמים יש כבר בכמה כפרים. בתי ספר נבנים בין הכפרים, כנראה להחליף את כיתות הלימוד בכפרים עצמם. מן הסתם, ילמדו שם אחרת. כל זה קורה סך הכל מ-2011. נראה כאילו אירופה, סין, ארה"ב מתקוטטים מי ישקיע יותר בלאוס. למה להם זאת אינני יודע. מה אכפת שתרבות זו תישאר ולא תיכחד.

כל יום מטיילים, רוחצים בנהר, נפתחים לנוף היפה. הזמן עובר, ויזה של חודש נגמרת. יוצאים לתאילנד.