לאוס - אם יש גן עדן... (עינת)

 ואנג ויאנג - מקום המפגש של ילדי העיירה בצהריים.  גם שלנו.

אחרי כמה שעות נסיעה נפרדנו, כבר בגעגוע, מקמבודיה, ומצאנו את עצמנו במעבר הגבול ללאוס. הכניסה למדינה כרוכה בכמה תחנות, כשבכל תחנה הרבה שוטרים ולכל אחד תפקיד מרכזי: אחד מרים את הדרכון ומעבירו לשני, השני מביט בו בלי להבין מה כתוב בו ומעביר לשלישי, הדורש שני דולר בקשיש. לשאלתי: "עבור מה?" מגיע הרביעי עצבני וחותם במקום הנדרש במבט עצבני. הפסידו מחמישתנו עשרה דולר, שהיו אמורים לחלוק ביניהם.  בתחנה הבאה, הכוללת קרוואן רעוע, שהפקידים המופקדים עליו מנמנמים על ערסלים מחוצה לו, מודדים חום וחותמים על הצהרת בריאות. מכיוון שאחד מאיתנו קדח מחום באותו היום, נעזרנו ב"תכסיס" הבת יענה, שתלמידים נעזרים בו לרב כשמגיעים לביה"ס ללא הכנת שיעורים- השפלנו עיניים בתקווה כי אם אנחנו לא רואים אותם, הם וודאי לא רואים אותנו. מסתבר שהכלל הזה פועל היטב. לא נבדקנו.
ממשיכים לעמדת הבידוק הבאה. שוב עיון בדרכון, האחר מביט, זה שאחריו מסתכל, ומחזירים לראשון לשם גביית הויזה, ואנו נשלחים לדלפק הבא. ממתינים וממתינים וממתינים, עד שמאחורי האשנב מופיע עוד פקיד מנומנם ומבקש שני דולר לאדם. שוב מנסים לברר את הסיבה, בתקווה שגם הפעם שאלתנו תרתיע גם אותו, אך הוא עיקש. ביקשתי שיראה לנו הוראה כתובה לתשלום, סימן לשלילה עם הראש, ביקשתי שירשום לי את שמו ואת מספר הטלפון שלו, כדי שנברר אם התשלום חוקי (כזכור, אין לי כלל טלפון, ובכלל היכן ניתן לברר זאת?). בקשה זו הורידה את התעריף לדולר אחד עבור כל אחד מאיתנו. הפעם נכשלנו מעט במבחן האזרח הטוב ושילמנו, כיוון שנהג ההסעה שהמתין לנו כבר דחק בנו לצאת לדרך. אמנם הפסדנו כמה דקות ישיבה במכונית ממוזגת והזדמנות להיפטר מחמישה עשר דולרים, אבל מקווה שהרווחנו שיעור קטנטן לילדים בכיבוד חוק, באסרטיביות.

התושבים קבלו את פנינו יותר בחביבות מאשר היא...

הדרך - ואן מפואר ומרווח, שמוביל לאוטובוס ממוזג ומרווח, שמביא לאוטובוס לילה עם מיטות לגמדים. סה"כ "רק" 17 שעות. לשמחתנו שתי הקומות הכילו מעט נוסעים, כך שכל אחד מאיתנו התפרס על מיטה זוגית. הפסקה קצרה ועולים על ואן לארבע שעות נסיעה נוספות. לא נשמע קיטור אחד, מתורגלים בהרדמות בכל תנוחה, ילי ומתן נהנים מההזדמנות לאכול שטויות באופן לגאלי, ממציאים משחקי דרך, שותקים, מדברים, קוראים. מוסיקה כבר מזמן לא אפשרית, כיוון שהמכשירים אחרי כמה שעות כבר לא טעונים. כולם, לא רק אמיר, מוכנים היטב לטירונות. ברגעים כאלו, לצד ההתחברות לטוב שבדבר, מתחילות לנקוש במוחי נקישות של חוסר נוחות- באיזו זכות אנו כופים עליהם להיות כל כך סבילים? ילדים בגילם זקוקים למיטה נוחה, לשעות שינה סדירות, לסדר יום קבוע…ככל שאנחנו יותר זורמים עם מה שיש, עם אי הודאות מתפנה אצלי יותר מקום להתלבטות. חשבתי שהיא כבר נמוגה מזמן. מסתבר שהיא ממשיכה להתקיים באיזשהו חדרון קטן בתוכי, ויוצאת מידי פעם לנשום אוויר, להפגין נוכחות.

לואנג פארבנג. מעט בתים, הרבה ירוק.

הנוף הניבט מחלונות הרכבים השונים שהחלפנו - בכל הזדמנות שמענו-קראנו שלאוס היא המדינה הענייה ביותר מכל אלו שנבקר בהן. גם הידיעה על צורת השלטון (דמוקרטיה עממית) מעלה אסוציאציות בנוגע למשטרים אפלים. נהננו לראות כי כמו ברב המקרים, קיבלנו מידע שגוי לחלוטין. חזרנו לראות בתי בטון צנועים על הקרקע אחרי שלושה שבועות של צריפים על כלונסאות בקמבודיה, כבישים סלולים, שפע מים בבורות אגירה, ג'מוסים, פרות, ברווזים משכשכים יחדיו בתוכם, מעט כלי רכב אך מגוונים (בקמבודיה כמעט רק מכוניות מסוג טויוטה ומשאיות מוזרות המיובאות מרוסיה, אותן אפשר לראות בסרטים אודות מלחמת העולם השנייה). הכל נקי, ירוק, לא ראינו משאיות עמוסות גזעי עצים (מראה קשה לצפייה בקמבודיה הכורתת את עצמה לדעת), אנשים לבושים בהתאמה.

גם כאן, בעיר "פקסה" ובעיר הבירה "ויאנטיין" בהן שהינו כמה שעות, נותר הניחוח הצרפתי - בארכיטקטורה, בבתי הקפה-ביסטרו, קפה משובח, קרואסונים, שדרות רחבות, שער ענק הנקרא, לא במפתיע, שער הניצחון, פארקים מתוחזקים היטב עם מתקני ספורט, אוניברסיטה, בנייני ענק, מוזיאונים ו…הרבה צרפתים שמרגישים בבית.  לכל אלו מתלווים שלטי ענק בהם נראים חיילים חייכניים ומכל עבר מתנופפים יחדיו בהתאמה דגל לאוס ודגל המפלגה הקומניסטית השלטת (דמוקרטיה עממית המורכבת ממפלגה אחת). התמלאנו תדהמה מהשפע, אך ככל שנצפין נגלה שמדובר היה במעוז צרפתי בודד.   למרות הניחוח המשכר המשכנו לעיר קטנה יותר - ואנג ויאנג.

הבתים על הקרקע, אבל הגינות על כלונסאות

ואנג ויאנג -

גסט האוס נעים ונח, שגורם לנו לדחות חיפוש בית להשכרה. מולנו הרים תלולים, שראשם בעננים, ובמרחק חמישה צעדים למרגלותינו זורם נהר NAMSONG. נערכים לשבועיים במקום אחד, אחרי תקופת נדודים. נראה שלכולנו ההשתקעות באה בטוב. החלטנו על תוכנית שבועית: לסרוגין, יום טיול ויום "בית" הכולל: צעדת בוקר למשכימים (לרב, משכימה בודדת), לימודים "כפויים" (מתמטיקה, אנגלית, מדעים) שחודש לא פגשנו, ולרגע לא הרגשנו בחסרונם, לימודי כיף (קריאה, אורי מעביר לנו מפגשי כתיבה, הרצאות באנטרנט) וספורט (אצל חלק מאיתנו ספורט משתלב בקטגורית שיעורי הכיף. לצערי, לא אצלי). אמיר, מתן ואורי המכורים לאקטואליה מזריקים לווריד הרבה ביבי, אולמרט, שחיתויות, כלכלה, הפועל ת"א, ושאר מידע "מצמצם דעת" שאני מתרחקת ממנו בהקפדה…. התנהלות של בית, אבל בקצב איטי יותר. מתן, שיצר קשרים עם בעל חנות להשכרת אופנועים, קיבל בהשאלה זוג אופניים לסיבובים באזור ולשחרור אנרגיה.

שייט אבובים, ואנג ויאנג 

ימי טיול - שוכרים אופנועים ומתחילים בשיוט. עבורי זהו שיא של עונג, שלא הופך לשגרה למרות הנוף המוכר. המשפט: "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים" מוכיח את עצמו בכל הזדמנות.

שיוט במרחבים האינסופיים כמעט לבד (כלי רכב חולפים על פנינו לעיתים רחוקות), שדות לקראת שתילה, פרות דשנות בשלל גוונים רועות בשדות ומידי פעם יורדות לנהר ללגום מים צוננים, חקלאים לאוסים ש"הפועלים הזרים" שאיתם הם מגל, מעדר מאולתר ולעיתים מנוע של מכסחת דשא עם ידיות אחיזה, עגלות רתומות לשוורים, ילדים על אופניים בדרך לבי"ס וממנו, שווקים, משפחות היושבות במעגל על מחצלת בחזית בתיהן לארוחת צהריים (אורז, אורז ואורז הנקרץ באצבעות לכדורים ונתבל בנזיד ירקות ובשר). חטטני אך נעים לפגוש חיים של אחרים. 

ו…כדי שילי לא תתמוטט מ"שעמום" ומחום, כל טיול מלווה במקור מים, וכאלו יש בשפע: מערה חשוכה ובה ברכת ענק טבעית של מים קרים במיוחד (השתפנתי ונשארתי בכניסה מטעמי העדר הסתגלות לטמפרטורה, תוך שהדגים נהנים מהעור היבש שברגלי), שייט אבובים כשעל גדות הנהר פאבים המציעים וודקה בשפע, העוזרת לשרוד את המסלול הארוך, לגונה כחולה שהגיבורים קפצו אליה לאחר שטפסו על גזעי עצים בגבהים עצומים (אני התנדבתי לצלם…) וסתם שכשוך בנהר שלרגלי הגסט האוס. 

הלגונה הכחולה.  אמיר בגובה חמישה מטרים ושתי שניות מהמים הקרים.

שיטוטי בוקר - 

במהלך השנה הנוכחית, כשהקרבה הפיסית בין בני המשפחה רבה, אני זוכה לחינוך מחדש של ילדי, בין היתר מנסים ללמד אותי לא להיות חטטנית, לא להביט לכיוון בתים פרטיים, לא לצלם אנשים ואירועים, לא לשאול יותר מידי שאלות…בקיצור, לא לעשות בושות. אני מודה להם על העזרה (ממש לא מבינה איך הסתדרתי בטרם פיתחו סופר-אגו כל כך רחב) וכמו תלמידה טובה משתדלת מאוד, ו…ברגע שהם לא לידי חוזרת להתנהגותי הסוררת. ברור שהם לא לידי בשעות הבוקר המוקדמות. אלו השעות בהן אני  משוטטת בחופשיות ברחובות. 

מידי בוקר בשעה 06:00 בוקעים מרמקולים התלויים על עצים בכל עיר וכפר צלילי ההמנון ואחריו הודעות והסברים מטעם הממשל. למפלגה "הנבחרת" חשוב שהמסר יהיה ברור ואחיד. ודאי חוסך בלבול ושומר על יציבות השלטון....ברגעים הראשונים קפאתי על מקומי, תוך שהספר "1984" מדפדף במוחי. 

בודהה בארוחת הבוקר.

ואנג ויאנג היא עיר קטנטנה, רוויה במקדשים, שבמתחמם גרים נזירים, נזירות (פעם ראשונה שפגשנו נזירות החיות במקדשים) פרחי נזירות בגילאי בי"ס על יסודי ואף צעירים יותר. בכל בוקר, בשעה 06:30 הם יושבים בשורה ברחבת המקדש, כמה מטרים לפניהם יושבות הנזירות וממולם עשרות נשים, המגיעות מידי בוקר עם קערת כסף מיוחדת, ובה אורז, ביצים קשות, דברי מתיקה ושטרות כסף. כל אחת בתורה מפזרת את התקרובת בין קעריות ענק הפרוסות על שולחן מיוחד, ובמה שנשאר הן מאכילות את פסלי הבודהה ושאר האלים (מעניין השילוב של האלים ההינדואיסטים במקדש בודהיסטי) וקדות בתפילה. אחר כך חוזרות למתחם, מתישבות, ונערכת תפילה/ברכה משותפת, תוך כדי הדלקת נרות, שפיכה איטית של מים לקערית מיוחדת, שאח"כ ישקו את העצים וארוחה משותפת. לנזירים אסור לבשל וזוהי ארוחתם. 

אחת הנשים "אמצה" אותי: הסבירה לי את התהליך, תרמה לי חלק מהתקרובת שהביאה ואני תרמתי את שטרות הכסף. חוויה מרוממת של נתינה פשוטה ושיתוף יום-יומי. רק כשהגיע זמן הארוחה המשותפת התחמקתי בנימוס, כיוון שלא הייתי מסוגלת לעמוד בריח המאכלים בשעה כה מוקדמת של הבוקר. מאותו יום ביקרתי בכל בוקר במנזר אחר, מתמכרת לתחושה הנעימה, ומשם צועדת עם כוחות מחודשים לשוק המקומי.

ואנג ויאנג. מחכות בתור להענקת התשורות לכמרים.

בדרך לשוק - נהרות של מטריות צבעוניות, הנאחזות ע"י ילדים בכל הגילאים בתלבושת אחידה (חולצה לבנה מכופתרת והבנות בחצאית מעטפת כחולה עד מתחת לברך), וכל הכבודה המפוארת הזו רכובה על גבי מאות זוגות אופניים, שבחזיתם סלסילה ובה מעט מאוד ציוד לימודי. מראה שובה לב של ילדים רוכבים באיטיות, משוחחים ביניהם, צוחקים, חלקם "מקבלים טרמפ" תוך שהם אוחזים ביד אחת באופניים וביד השנייה באופנוע שעובר בדרך אחת לכמה דקות ומקדם אותם בכמה מטרים ללא פידול. אופניים פשוטים, ללא מהלכים, ללא התאמה למסלול כורכר או אספלט, ובכל זאת הם גומעים קילומטרים רבים ונראים רעננים לקראת יום לימודים חדש. מצאתי שהמראה מרגש אותי מאוד. החזיר אותי לימים בהם אנחנו רכבנו לביה"ס באופניים שקיבלנו בירושה מאחים בוגרים, ולא הרגשנו את ה"עלייה הגדולה" כי היינו עסוקים בשיחה, ללא קסדות והקפדה על כללי זהירות, כיוון שהכביש היה פנוי למעט כמה טרקטורים שהתקדמו באיטיות. רגעי קסם בהם שוכחים לאן פנינו מועדות והזמן כמעט עומד מלכת.

בדרך לביה"ס. מאות מטריות, זוגות אופניים ותלמידים.

הקרב על הצבע - נראה כי הפחד מלהראות כהה מעסיק מאוד. מטריות בכל מקום, כולם אוחזים ביד מטרייה, ורבים אף מגנים מפני השמש על פסלי הבודהה או המקדשון בחזית הבית בעזרת מטרייה. באם אין ידיים פנויות חובשים כובעים רחבי שוליים או כאלו המסתירים את כל החלק העליון של הגוף למעט העיניים. כך גם פורחת תעשיית הקרמים להלבנת, והביגוד הארוך למרות החום.

שיטוטי צהריים - בצהריים, הילדים חוזרים הביתה להפסקה (לומדים משמונה עד אחת עשרה וחצי, חוזרים הביתה לאכול ולנוח, ושבים לביה"ס באחת וחצי עד  השעה ארבע). טס עגול מנצרים (כמעט הכל עשוי מנצרים) מתמלא אורז, תבשילי ירקות ובשר או מאכלי ים בקעריות מרק, מסביבו יושבים בני המשפחה על גבי מחצלת בחזית הבית. מקלות אכילה או אצבעות הקורצות כדורי אורז, אכילה מהצלחות הציבוריות (אין צלחת אישית לכל אחד) ותמיד נשמע שמשיחין בשעת הסעודה. אם לא המשפחה סועדת, אזי סועדות השכנות בצוותא, והשיחות נשמעות עד למרחוק. אגב, בשעה הזו כל הדוכנים נעטפים ביריעת פלסטיק וננטשים. הם לא "פראיירים" לאכול סנדוויץ', כשבבית מחכה להם אורז, כמוהו אכלו בבוקר ויאכלו בערב. לא מבינה את השפה המילולית, את שפת הגוף, את הקודים, אבל למתבוננת מהצד גם שעת הארוחה נראית כרגע קסום של יחד.  

ואנג ויאנג, עיר קטנה ונקייה, צנועה במידות בתיה, אזור תיירותי לאורך הנהר. לפחות בחודש מאי, מעט מאוד תיירים הנהנים מדוכני סנדויצ'ים (לא מסוגלת לתת לבגט כל כך עשיר בתכולה ובטעמים את הכינוי "כריך"), משייקים סמיכים וצוננים ומפנקייקים עשירי כולסטרול (ה"בננה לוטי" של תאילנד נקראת כאן פנקייק). זאת, בנוסף לכל בעל חיים אפשרי "על האש". עשרות דוכנים, כולם מציעים את אותו התפריט, אשר הודפס באופן זהה, כנראה באותו בית דפוס, באותם מחירים זולים. רב הזמן בעלי הדוכנים מפטפטים ביניהם. הילדים שלנו העדיפו את מסעדת "ויקטור" אליה מצטופפים כל הישראלים, לאכול שניצל טעים ופירה.

מוריד הגשם -

תכונה רבה והתרגשות גדולה של התושבים לקראת "פסטיבל הטילים". מדובר בתשובה הלאוסית לחג שבועות: קבוצות-קבוצות של אנשים בנו טילים עצומים, וביום האירוע הניחו אותם על טנדרים גדולים ומקושטים בפרחים. במתחם האירוע, על גדות הנהר הוקמו דוכני מזון, במה ללהקה מוכרת (למקומיים…) ושני סולמות שראשם בשמיים לשיגור הטילים. בירות זרמו כמים, מוסיקה קצבית, ריקודים, אוכל מוזר, בלונים, כולם טובלים בין לבין במי הנהר. את השמחה ליוו מטחי שיגור-טילים. למרות הידיעה כי מדובר בטילי שלום ואהבה, שתפקידם להרוג את הדרקונים הרשעים האוחזים בגשם כבבן ערובה, גופי התכווץ בכל פעם שנשמעו שריקות השיגור. מסתבר שטראומת הטילים לא מרפה גם בזמן אחר ובמציאות אחרת.

נשמע פסטיבל מיותר? ממש לא! באותו היום, בשעה 19:00 בדיוק, עם תום הארוע, התקדרו השמים, החלו רעמים וברקים בעוצמה שלא פגשנו מעולם, רוח סערה שהפילה את התמונות מהקירות וגשם זלעפות. מי אמר שרק לחוני המעגל יש דיבור עם אלוהים?

פסטיבל הטילים. טיל בדרך להשמדת הדרקונים המנסים לעצור את גשמי המונסון.

לואנג פארבנג -

רגעים רבים של רוגע לצד אקשן רטוב ממים זכים וצוננים מסתיימים בעלייה צפונה לכיוון לואנג פארבנג.

למרות שילי ומתן רצו להישאר בואנג ויאנג, לנו התחילו הרהורי ה"חבל להפסיד עוד מקום" (עוד הפרעה שחשבתי שנגמלתי ממנה. מסתבר שהמינון ירד, אך ההפרעה קיימת). לואנג פארבנג - עיר גדולה על גדות נהר המק'ונג, שהיתה בעבר עיר הבירה, עד השתלטות המפלגה הקומוניסטית ב-1975 והגליית המלך והמלכה. נקבעה כעיר לשימור ע"י אונסק"ו בזכות המקדשים הרבים ויוצאי הדופן שנמצאים בה מזה מאות שנים. שוק יום מוצף בפירות, ירקות, מאכלים מוזרים, מיני מתיקה שנרכשו בסקרנות ונזרקו עוד באותו היום בעוויתות פנים ומעיים. בערב - שוק לילה עשיר בדוכנים עמוסים פריטי עבודות יד. כמו בנחלת-בנימין, רק שכל הדוכנים מוכרים בדיוק את אותה תכולה מקסימה בצבעוניותה (שראוולים, חצאיות ארוגות ביד, כובעים צבעוניים, תכשיטים, אהילים). הבנים התלהבו, התלבטו ונשארו בהתלבטותם. אצל ילי, לעומתם, שגור הדפוס של 'באתי, ראיתי, קניתי". בערב האחרון, מתוך חמלה, היא בחרה עבורם, ובכך התאזנה במעט הכבודה המיותרת שבתיקים. 

שווקים עשירים בטעמים, צבעים, ריחות. שלושה סוגים נוספים של ביצים לא נכנסו לתמונה.

ארמון המלוכה -

באופן מפתיע, המקדשים וארמון המלוכה לא נחרבו ע"י הקומוניסטים, והם פתוחים לקהל. החלטנו ליום אחד להיות תיירים המסמנים V על אתרים המצויינים ב"LONELY PLANET". רכשנו כרטיסי כניסה לארמון, חלצנו נעליים, ילי ואני נאלצנו לשכור חצאיות מאריג צמר חם ונכנסו לאולמות הארמון המרשימים והבלתי ממוזגים. אמיר וילי חלפו במהירות בין ההיכלים והודיעו על פרישה, מתן ואני המשכנו להגיר זיעה עוד כמה דקות ולהבין שמדובר במבנה ארכיטקטוני מיוחד במינו. לרע מזלנו, הזיעה לא אפשרה לשום רגש ועניין לפרוץ. גם אנחנו פרשנו אחרי עשר דקות. רק אורי נותר לסייר שעות בין המבנים והמוצגים. כשהוא חזר נלהב ותאר את תובנותיו העמוקות, תוך שאת אוויר החדר צינן המזגן, הבנו שפספסנו חוויה רבת עוצמה. שילמנו בהכנעה מהנה את מחיר ההקשבה לצרכי הגוף..

מפלי קוואנג סי -

לפחות כרגע, נדמה לי שמעודי לא ביקרתי במקום כה קסום - מפלים שוצפים ממעלה ההר, היוצרים עשרות בריכות טבעיות המכילות מים זכים, דגיגונים ושפע צמחייה מגוונת המתנשאת לשמיים התכולים. מראות שלא יביישו פרסומת לכל דבר הקשור באסתטיקה ובקשר שבין גוף לנפש. במורד ההר הקימה חוקרת אוסטרלית רחבת לב מרכז הצלה ושיקום לדובים (מסתבר שבלאוס חיים דובים רבים). בערבו של יום היה קשה מאוד להיפרד מהמקום. סביר להניח שאת החוויה הזו לא נשכח ימים רבים.

מפלי קוואנג סי

לואנג נאמתה -

ושוב ממשיכים לעבר הגבול הצפוני. פנינו מועדות ל"לואנג נאמתה". עוד 12 שעות נסיעה בדרכים משובשות (ככל שמצפינים הדרכים משובשות, עד שמתקרבים לגבול עם סין, הפושטת ידה לא רק ל"תנובה" אלא גם לשכנותיה, ובין היתר סללה מלואנג נאמתה לכיוונה כביש רחב ידיים). זוהי התחנה האחרונה בלאוס. שבוע וחצי בעיר סתמית, די מודרנית, על פניו נראית די חילונית (מקדש אחד מורם מעם, נמצא על פסגת אחד ההרים, כך שפחות נגיש לתושבים) וחסרת ייחוד נראה לעין. אבל הטוסטוסים הפכו אותה למקום שינה בלבד עבורנו. במרחק לא רב הגענו לכפרים שהחלו לפגוש "קדמה" רק לפני כשנה-שנתיים. בחזית כל כפר קבעו שלט: "CALTURAL VILLAGE", תורמים מאירופה תרמו משאבות מים ידניות, שחוסכות העלאת מים מהנהר באמצעות דליים, רואים התחלת תשתית לחשמל, ובאחד מהכפרים אף ראינו בי"ס בבנייה מכספי תרומות.

לפי קצב האריגה, כנראה לא יקבלו אותי לקאופרטיב האורגות שהקימו נשות הכפר.

מעבר לכך, האנשים גרים על גב ההר ולגדות הנחלים בצריפים ללא רצפה שבהם מחצלות לשינה, ואילו מעט הביגוד וכלי הבישול תלויים על הקירות החיצוניים. מסביב לבתים אדמה מהודקת, ובחופשיות מסתובבים להם אווזים, תרנגולות, חזירים וכלבים. כל בני הבית עובדים בהפקת הצרכים הקיומיים הראשוניים: קישוש עצים, גידול בננות, ליצ'י, אורז, מעט ירקות (בכמויות לשימוש עצמי) שזירת עלים לשם יצירת גג, מחצלת ואף קירות, בחזית כל בית נול לאריגת צעיפים למכירה , בישול לאחר הסקת האש, כשהעשן מיתמר לעבר הכביסה התלויה ממעל, שכובסה במאמץ רב בנהר, שזירת רשת לדייג בנחל הסמוך. נראה שמעט מאוד מוצרים נקנים בכסף.

באחד הכפרים אליו הגענו, הציעו נערים בני 13-14 אופיום, אותו מפיקים בכפר, בעוד הם מסטולים לחלוטין (לאוס היא חלק מ"משולש הזהב").

בכפר אחר הגענו בשעת הרחצה - רבים מהילדים רוחצים עירומים במי הנחל, חלק מהנשים סיימו להתנקות, והן מהלכות בטבעיות בחזה חשוף, קבוצת גברים יושבת "על הברזלים" ובעיקר שותקת, ומכל בית יוצאים ילדים רבים לברך לשלום. באחד הכפרים מצאנו "קיוסק" שמוכרים בו בקבוקי שתיה, סיגריות ואבקת כביסה. בעלת הקיוסק התקשתה מאוד לחשב את הסכום שעלינו לשלם לה עבור שני בקבוקים (5+5).  מסתבר שאפשר להסתדר גם ללא ידע חשבוני.

שעת המקלחת. חלוקה מגדרית: כל ילדי הכפר יחד, הנשים רוחצות יחד בסמוך והגברים רוחצים יחד בצד השני.

במבט מהצד נראה כי החיים מתנהלים כמו בקומונה: כמה נשים יושבות ובוררות אורז, אחרות יושבות ורוקמות יחד "גובלן", במקום אחר יושבות יחד כמה נשים ומיניקות. כל ההתקהלויות הללו מלוות בשיחה ערנית. לא יודעת מה מתרחש בתוך הצריפים לאחר שנסגרת בלילה הדלת (ביום הדלתות תמיד פתוחות) ולא יודעת איך יקבלו זאת חברי המנוסים, "בוגרי" הקיבוצים, אך במראות הללו של חיי קהילה ושיתוף יש יותר נינוחות ופחות עומס. ואולי הם יוצרים עומס מסוג אחר…קשה לתקשר כשאיננו יודעים את שפתם, והם יודעים רק את שפתם.

מניקות יחד, בוררות אורז יחד, רוקמות יחד ואפילו מהמרות יחד. 

בתי ספר -

בניגוד לקמבודיה, שבה גם בערים הגדולות ילדים רבים לא פוקדים אותם, בלאוס יש פער עצום ברמת החיים וברמת ההשכלה בין ילדי העיר לילדי הכפר. בערים ניכר כי אחוז הלומדים גבוה גם בתיכונים. בכפרים המצב שונה. שם, הרעיונות הקומוניסטיים באים לידי ביטוי בדגלי המפלגה, בשלטי חוצות, בפשקווילים המודבקים ב"בית ספר". כנראה שלאלו מופנה רב התקציב. בכפרים, בשעות הבוקר, ילדים רבים עובדים, משחקים, מתמחים בסלטות לנחל, מגדלים את אחיהם הקטנים ולא מתפנים להגיע למבני הסוכות הרעועים שקוראים להם בי"ס. במקום אחד ראינו מבנה שהשלט בכניסה מורה כי מדובר ב"בי"ס לחינוך בלתי פורמלי". קצת קשה לראות את השלט, כיוון שהגדר עטוית העשב והמנעול החלוד מסתירים מעט. סביר להניח שזהו עוד עלה תאנה לאחת מהעמותות, שקמה לשם שאיבת התרומות מארופה (ע"פ השלטים, שכמובן הוצבו בכניסה לכל כפר, רבות מהתרומות הן מגרמניה בשנים 2012-2013) וההקצאות הממשלתיות. את מטרת ההקצאה שכחו מזמן.

פשקוויל מטעם השלטון - כיצד צריך להתנהג. בכל רובריקה מצוין איך לנהוג ואיך לא, מה יקרה אם לא ימולאו כללי ההתנהגות ומפורטת אחריות המפלגה הקומוניסטית לאיכות החיים. לצידו פאשקוויל המלמד כללי היגינה. 

עניין התרומות העלה אצלנו שאלות רבות שנותרו ללא מענה: האם ההשכלה המערבית ששואפים להעניק להם אכן תשרת אותם או תרחיב פערים, כשהסיכוי להשתלב במערכות הוא כה נמוך? האם נעשה ברור אמיתי מהם הצרכים האמיתיים של תושבי הכפרים או שמדובר בכפייה? האם ההתערבות הזו אכן תוביל אותם לפחות תסכול? האם חיי המערב הם הסמן המדויק לאושר ולרווחה? האם בהתערבות הזו השתלבו קריטריונים של חמלה, מוסר, הקשבה? נקווה מאוד שהמראות והתחושות שגויות, ושנעשית למידה מטעויות העבר בעולם בכלל (הודו..) ושל שכנתה קמבודיה בפרט. בינתיים נראה שלאוס בדרך ליצירת פרברי עוני לצד הערים הגדולות. התהליך רק בתחילתו, ומיעוט האוכלוסיה במרחבים כה עצומים מאט את התקדמותו, אבל דריסת הרגל חסרת העדינות מתחילה להכות שורשים באדמה הפורייה, שאין בה כמעט אנשים מעל גיל חמישים.

ביה"ס. מעתיקה שיעורים בהפסקה. זו הכיתה: אין רצפה, קירות מנצרים, ללא חשמל. שאר הילדים משחקים בחוץ "פטנק" עם כפכפים כתחליף לכדורים. בסמוך נבנה בי"ס מתרומות. לא בשימוש.

עוד דברים שאין בלאוס או שלא מצאנו -

ארנקים - ערך הכסף כה נמוך שנדרשים לשלם על כל פריט באלפים, ומכאן שזקוקים לשטרות רבים שהארנק מתפקע מלהכיל. אי לכך אוגדים בגומיה קבוצות של עשרה שטרות בעלי אותו הערך ואת ערמת הערמות שומרים בשקית או במגירה.

לחם - לא מצאנו, אלא במקרים חריגים נמצאו מעט באגטים בטעם קרטון, אליהם יוצקים חלב ממותק מקופסת שימורים. 

קפה/תה - לא מגישים משקאות חמים במסעדות, אלא במעטות המיועדות לתיירים בלבד. 

מוצרי חלב - אפשר למצוא חלב סויה עמיד, מעט חלב פרה עמיד, מעט שוקו עמיד ושפע חלב ממותק בקופסאות שימורים. אין גבינות, יוגורטים וכו', למעט בשני מקומות לאורך המדינה בהם פגשנו לבאש-קירי במחיר מופקע ויוגורט דמוי אשל שלא פגש מקרר מימיו.

נגרות מעץ "לא מלא" - שפע העצים הופך את הבנייה בעץ לזולה ביותר. מכוון שיקר מידי לעבד את העץ ולהפכו ל"לא מלא", בהרבה בתים קירות הבטון מכופים בעץ מלא עבה ומפוסל, דלתות ענק מעץ מלא, כל הריהוט מעץ משובח וכבד, שנראה כי לא יישחק לעולם.

דוברי אנגלית - קשה מאוד לפגוש אדם דובר אנגלית, וגם אם מעיד על עצמו כי הוא דובר אנגלית, הרי שמדובר במספר מילים, כשההגיה משובשת (לא מבטאים את סיומת המילה ולא את הצליל ר'). אנחנו שבויים ברעיון שחובה לדעת אנגלית, אך מסתבר שעמים רבים מתקיימים היטב בלעדיה. 

תמונות - בבתים פרטיים בהם התארחנו, במשרדים, במסעדות ובשאר מבני ציבור לא פגשנו ציורים על הקירות. הקישוט המקובל, אם בכלל, הנו פוסטרים של שחקני קולנוע או דוגמני פרסומת לבירה ולחברת סלולר, שנגזרו מלוחות שנה (לעיתים חמישה צילומים זהים בצמידות- תלוי במספר לוחות השנה שקבלו). בחלק מהבתים המבוססים תלוי  גובלן שנרקם ע"י בנות הבית או תצלום משפחתי. מול הגסט האוס בו לנו בלואנג נמתה ניצב מבנה מפואר שבחזיתו שלט: "גלריה לתערוכות מתחלפות". ביקשתי להיכנס, ומייד הובהר לי כי המבנה הוקם לפני כמה שנים, אך עדיין לא בשימוש. מה בוער?!

גובלן הנרקם בצוותא וייתלה בגאווה במרכז הבית, ליד פוסטרים שנגזרו מלוחות שנה

משקפיים - בשלוש ערים גדולות שהינו תקופה מסוימת וביקרנו בעשרות כפרים. כיוון שהמשקפיים של אחד מאיתנו נשברו, "עבדנו" בלחפש אופטימטריסט או לפחות חנות בה מוכרים משקפיים. כשהבנו שאין בנמצא התחלנו להביט על האנשים סביבנו - אמנם חלקנו ראינו מטושטש, אבל קשה לפספס את העובדה שאין כמעט מרכיבי משקפיים בלאוס. בסופו של דבר מצאנו אופטמיטריסט בעיר לואנג פארבנג, אחרי חיפושים מאומצים (אנשים ברחוב לא ידעו במה מדובר, לעולם לא נדרשו לכך). נמצאה חנות קטנה הפתוחה שלושה ימים בשבוע. לא נדרשנו לחכות בתור, וכנראה שהיינו היחידים שביקרו בה באותו היום (אולי באותו שבוע). נערכה "בדיקה" ונאמר לו כי אין צורך במשקפיים. כנראה שזו האבחנה שה"אופטימטריסט" מגיע אליה עם כולם….בינתיים נותר להמשיך לראות מטושטש עם אבחנה של רואה 6:6. אולי כך המראות מקבלים גוון ורדרד..

שלושים ימים מלטפים, מפגשים אנושיים מעניינים ומרגשים. עבורי זו היתה תזכורת לכך שאפשר לחיות פשוט, בקהילה, להתקיים מעמל כפיים (גברים ונשים…וילדים עובדים יחד באותן עבודות וחולקים יחד באחריות) ולקבל את צער העולם ושמחתו. אולי זה רק בראש שלי. ואולי מקור האנרגיות הטובות שהציפו בעלת שורשים חקלאיים שכמוני הוא האדמה. חודש בשנה, רגע לפני הגשמים, היא זוכה לפינוק מסור ואוהב מבעליה: חורשים, מזבלים, מרווים באמצעות בניית תעלות והסטת מי הנחלים, מתפללים  באמונה שלמה לפוריותה ועם הרבה תקווה וכבוד, שותלים לקראת סוף החודש,  בגב כפוף, ברגליים שקועות בבוץ ובתנועות ידיים מדויקות, את סם החיים - האורז  (גם קצת את סם המוות - האופיום). אשרינו שזכינו להיות שם באותם רגעים.

מכינים את השדות לשתילה, ובין לבין לוכדים ראשנים שיאכלו לכשיתפתחו לצפרדעים.

יצאנו ונדמה לי שלא אחזור, מתוך חשש לגלות את השינויים, שאת פסיעות כף הרגל הלא עדינה אפשר כבר לראות במעומעם על פני האדמה הפורייה. 

חוזרים לתאילנד, הפעם לצפון - ישורת אחרונה!

כמעט תמיד עם חיוך וסבר פנים נעים. להתראות ארץ אהובה.