קמבודיה - חיבוק חם בכל מובן... (עינת)

אחרי הכנה יסודית באמצעות סרטים (אפוקליפסה עכשיו, דמעות של שתיקה) ספרים והרבה שעות גלישה באנטרנט נותר לדמיין שדות קטל, עוני ואנשים למודי סבל. בנוסף, הגענו לסיאם ריפ מצויידים בהזהרות כתובות וקוליות: 'ינסו לסדר אתכם', 'הזהרו מכייסים', 'יבקשו שוחד', 'ינסו להערים עליכם', 'קשה להימלט מרמאים'.. לא ברור איך אפשר להתכונן להתנהלות רדופה כזו, אבל עד כתיבת שורות אלו אפילו לא נדרשנו להתמודד עם הדילמה. כל נותני השירותים, למעט נהגי רכבים ציבוריים, ויש הרבה יותר נותני שירותים  מאשר תיירים, חייכניים עד צחקניים משהו, אדיבים, ומעבירים תחושה שפסגת שאיפתם היא לסייע. כך גם לגבי עוברי אורח וילדים הנהנים לשפשף את האנגלית שבפיהם עם תיירים. הכל מזמין וחם. תחושה נעימה, בעיקר אחרי חודש בדרום תאילנד, בה השירות יעיל, מדוד, אסתטי אך חסר לב.

האתגר מתחיל כשלחום האנושי המרומם והמזמין מתלווה חום פיזי. חודש אפריל במזרח הוא סאונה טבעית ברב שעות היום והלילה. זיעה ניגרת מאזורים בגוף שלא ידענו על קיומם הפכה לחלק משגרת יומנו. נשמע מצחין? מריח פחות…או שאולי התקהה לנו חוש הריח. 

קצת על קמבודיה -

עד המאה ה-13 היתה קמבודיה חלק מממלכת פונאן העשירה, ועיר הבירה שלה היתה "אנגקור". כמו כל אמפריה, גם סופה הגיע והיא הפכה למדינת חסות של תאילנד. באמצע המאה ה-19 הגיעו הצרפתים, שטעם טוב תמיד היה להם, והפכו את קמבודיה למושבה צרפתית עד 1954. צרפת אמנם עזבה, אבל השאירה אחריה בגטים פריכים וגבינת "לבאש קירי" עטירת שומן. את השפה הצרפתית שפשטה בכל, מנסה לכבוש בשנים האחרונות האנגלית. אחרי צרפת עברה קמבודיה התעללות מחרידה של לוחמי צפון ויטנאם ושל צבא ארה"ב שהפציץ את הכפרים בהם התחבאו לוחמי ה"ויטקונג".

העצב אין לו סוף, וכך בשנת 1976 התחוללה מלחמת אחים, שבעקבותיה תפסו את השלטון ה"חמר רוז'" (הקמרים האדומים) ובראשם פול-פוט הפסיכופט. שאיפתם היתה להחזיר את קמבודיה לימי גדולתה כאמפריה באמצעות חזרה לעבודת האדמה.  שני המשפטים המוכרים שלו יושמו באלימות שלא נודעה כמותה. האחד, "על האדם לדעת שהוא נולד מגרגיר חיטה" - כולם צריכים לחזור ולעבוד את האדמה, ולכן יש להשמיד את כל האנטלקטואלים, כולל מרכיבי המשקפיים ויודעי קרוא וכתוב. השני, "אפשר לתקן אנשים, אבל לא ערים" - החמר רוז' החריבו ערים שלמות וגרשו את תושביהן לכפרים, תוך אונס, רעב, ביזה, רצח וכל מה שפסיכופטיות בפעולה יכולה להפיק. בסופו של דבר נרצחו שני מיליון אזרחים, שהם כחמישית מאזרחי קמבודיה. עד היום, עקב הרציחות הרבות, כמות הגברים קטנה יחסית לכמות הנשים והאוכלוסיה המבוגרת מצומצמת.

ואם לא די בכך, המשטר של פול פוט הודח ע"י ויטנאם, שגם היא לא תרמה לרווחת האזרחים. רק במאי 1993 הוכרזה מונרכיה חוקתית, כלומר, מלך שתמונותיו מתנוססות בכל חנות וראש ממשלה הנבחר בבחירות דמוקרטיות. אומרים שגם הוא לא ישר במיוחד, ומלינים על החרבת היערות לשם הגדלת הכנסה. קשה להבין איך אוכלוסיה למודת סבל וחרדה קיומית מתנהלת ברוגע, מסבירת פנים, מכוונת לצמיחה כלכלית (5% בשנה) ומשדרת אופטימיות. אולי אפשר גם את הטוב הזה לזקוף, לפחות באופן חלקי, לבודהיזם שרובם מתנהלים ע"פ עקרונותיו?

למודי אתגרים, לא נתנו לזיעה לנצח אותנו, למעט שבירות קלות, וכמו שהמזרח לימד אותנו, התחברנו אליה ומיצינו ככל הניתן את הקסם הקמבודי - 

השער לאנגקור ואט, המקדש המרכזי במתחם המקדשים

"חמישה פירות אננס על פני תל" - כך תיאר המשורר פול קלודל את שרידי "אנגקור וואט". יצאנו בחמש בבוקר על טוק-טוק לכיוון המקדשים. מדובר במתחם ענק של מבנים מרהיבים בגודלם, בארכיטקטורה שלהם, בפיסול שאין דומה לו בעוצמה ובדיוק המשלב תיאורי קרבות של האל ראמה, פרצופי ענק בגובה של יותר מחמישים קומות.

המבנים הנפרסים על פני מעל 1000 קמ"ר  (!) התגלו במקרה רק לפני כמה עשרות שנים, מכוון שכיסה אותם ג'ונגל סבוך, שהצמחייה בו מגיעה למימדים בלתי נתפסים. עצי SROLAO עצומי מימדים צמחו בין מבני הפאר ושורשיהם השתרגו בקירות, כשבאמיריהם בנו הדבורים כוורות ענק. למראה הירוק העז בכל פינה אני מתמלאה חיבה לאקלים הטרופי, אבל אגלי הזיעה שכבר הופכים למעיין מתגבר מחזירים אלי את העוינות כלפיו. מקדשי אנגקור אמנם לא נבחרו להיכנס לפנתיאון של שבעת פלאי עולם, אבל המקום מוכר ע"י אונסק"ו כאתר לשימור.

אלפי תיירים, למרות שאין זו התקופה המתוירת באזור, עשרות שפות וצבעי עור, ואף לא שלט הסבר אחד, שלא לדבר על העדר מסעדה, ספסלי מנוחה או תאי שירותים ראויים. די חסר באותם רגעים, אבל הראשוניות הזו גם מרגשת ונעימה.  מבוקר עד ערב, שרירים תפוסים, שכבות זיעה, גוף חרוך למחצה, ובכל זאת חמישתנו, פה אחד, לא היינו מוותרים על החוויה המרתקת והמופלאה שחווינו. לא עניין של מה בכך. 

מקדש באיון עליו מתנוססים פרצופי המלך המחויכים

הילדים פתחו בקרירה חדשה -

סיאם ריפ היא העיר השלישית בגודלה בקמבודיה, ורובם ככולם עוסקים בה בתיירות. המפגש עם התיירים מגביר את תחושת הצורך בשליטה בשפה האנגלית, שדחקה כבר מזמן את הצרפתית. ההורים, שבילדותם חוו מלחמת אחים, עינויים ועוני לא יודעים אנגלית, והילדים משמשים להם כפה. ואיך הילדים יודעים אנגלית? כשמסתובבים ברחובות העיר מבינים עד כמה מצפון המערב שואף להתמרק אחרי שאיפשר לסבל להתקיים. ואיך ממרקים מצפון? בבתי הספר הממשלתיים לא לומדים אנגלית, ולכן כל תלמיד שמעוניין לומד בשתי משמרות: משמרת אחת בביה"ס הממשלתי - מקצועות הליבה בקמרית ומשמרת שנייה בבתי ספר הממומנים ע"י תורמים והלימודים בהם מתקיימים באנגלית. בצהריים המשמרות מתחלפות. בנוסף, באמצע הרחוב הראשי נפתחה כיתה (סביר להניח שיש עוד רבות כאלו שלא פגשנו) ובה לומדים אנגלית מדוברת באמצעות שירים, סיפורים ושיחות עם תיירים מתנדבים עוברי אורח. חגיגה של ממש לראות עד כמה התלמידים נוהרים  בהתמדה לשיעורים הללו ומשקיעים, כיוון שהם יודעים כי בכך תלוי עתידם ועתיד משפחתם.

אנחנו נהננו  לקחת חלק בבי"ס שממומן בחלקן ע"י הקהילה היהודית בישראל ובאוסטרליה: אמיר סייע בשיעור מחשבים, מתן לימד את הילדים בסבלנות אין-קץ ג'אגלינג וכולנו העברנו שיעור באנגלית על ישראל (לא שמעו על המקום הזה מעולם). אין חוויה נעימה יותר ממפגש עם אנשים צעירים (בני חמש עד עשר), צמאי דעת, מסבירי פנים, מנומסים ושובבים במינון שובה הלב. אגב, כששוחחתי עם המורים, ואף עם המנהלת, התלמידים סייעו בטבעיות בתרגום סימולטני. עם זאת, רואים הרבה ילדים צעירים עובדים, נוברים בפחי האשפה ובערימות הזבל, מתעוררים מוקדם אבל לא כדי להגיע לביה"ס בזמן ובני נוער רבים עובדים בשעות היום במסאג'ים, מלצרות ולומדים על החיים מנקודת מבט פחות תמימה…

מתן מלמד ג'אגלינג בסיאם ריפ

בכל פינה בעיר מוענקת לתיירים הזדמנות לסייע ולתרום: רכישת פריטים שיוצרות נשים שהקימו קואופרטיב, סיוע בפנימיות לילדים יתומים, אנשים מוגבלים היוצרים ומוכרים את יצירותיהם, קבוצות נגנים בפינות רחוב. החסך בולט מאוד, אבל בכל העיר הגדולה פגשנו מקבץ נדבות אחד בלבד. כל תשלום-תרומה למבוגרים מתבצע תמורת תוצרת רוחנית או חומרית.

נשים עצמאיות שהקימו לעצמן קואופרטיב

היפהפיה הנרדמת -

עולים צפון-מזרחה לכיוון העיירה קרצ'ה. מצפים לשמונה שעות נסיעה באוטובוס תיירים ממוזג, כך לפחות הוא נראה בפרוספקט. אבל כמו שבודהה אמר, בין היתר, הציפייה היא מקור הסבל האנושי. ואכן, אחת עשרה שעות נסיעה, חלקן באוטובוס מקרטע ובדרך עפר וחלקן בטרנזיט שכבר מתקשה לזכור ימים טובים יותר, עמוס בעשרות תבניות ביצים מלאות (הריח…) וחמישה עשר נוסעים מצופפים על תשעה מושבים. כשניסינו להתלונן, העלו שני נוסעים לגג, והם ישבו על המזוודות והתיקים. קמבודיה מלמדת אותנו קנה מידה חדש לעומס שכלי רכב מקרטעים מסוגלים לשאת. בתחרות הכבודה, הודו נשארת הרבה מאחור. על מזגן אין מה לדבר, כך שפותחים חלונות בכביש סלול וסוגרים אותם במאמץ בדרך לא סלולה. וכך מתחרה ריח הביצים והזיעה עם ריח האבק, והשרירים בזרוע ("שריר המלחיה") מתפתחים מסגירה ופתיחת החלון.

כשביקשתי כי הנהג יחזיר לנו את הכסף ששילמנו ונגיע בכוחות עצמנו, הוא חייך, מייד הוריד שתי מקומיות מהרכב, נעמד לידי וחיכה. הסתבר שהוא הבין כי אנחנו נשלם לו כסף עבור הורדת שניים מהנוסעים. הכל בחיוך לבבי, בלי עלייה בטון הדיבור, בלי הכרות עם אף מילה באנגלית, למעט המילה "דולר" ו..בלי שינוי התנאים. השלמנו עם המצב והמשכנו בדרך.

לא פוטושופ.  לנוף הזה התעוררנו כל בוקר. 

הדרך - אדמה אדומה ופורייה, המצמיחה עשרות גוונים של ירוק, למרות שעונת הגשמים טרם החלה. מישור אינסופי שקשה לתאר את יופיו, בורות אגירת מים ובהם ברווזים וצפרדעים, מידי פעם צריפי עץ על כלונסאות ומדרגות/סולם, כשחיי בית מתנהלים מתחת לבית: משטח עץ בגודל מיטה זוגית עליו יושבים, מבשלים ואוכלים, אופניים ישנים, לעיתים פרה או שתיים, והפריט החשוב ביותר - ערסלים. תחת כל בית, בכל "חנות", מספרה, על גבי משאיות, בצל עצים בצד הדרך - הנוף עשיר בערסלים, כשעל רובם מישהו מנמנם. מעטים המקומות בהם ניתן לראות כיסאות ומיטות. גם בקומת השינה (הבית בעל קירות העץ), אליה מטפסים בסולם או במקרה ה"מודרני" במדרגות, לרב אין כל ריהוט וישנים על רצפת העץ, בקרבת הפתח חסר הדלת, בתקווה למשב רוח מצנן. אכן, ה-יפהפיה ה-נרדמת. מעניין אם יימצא נסיך שיוכל להקים אותה מהערסל בחום הזה.

מרכז החיים מתחת לצריף. עם חשכה יעלו לישון על הרצפה או על הערסלים שבתוך הצריף.

אופנה -

אנחנו עשרה חודשים מטיילים עם מעט ציוד, והבגדים המעטים שצועדים איתנו כבר שחוקים. חשבנו לחדש מלתחות בקמבודיה. מהר מאוד ירד הרעיון מהפרק…

לעולם לא נתקלתי בתופעה מוזרה שכזו. בבורותי, מכנה את אופן הלבוש "העדר אופנה", אבל אולי זוהי ה-אופנה. במה דברים אמורים: רב הנשים והילדות לבושות בחליפות פיג'מת פלאנל במקרה המוקפד, ובפיג'מות לא תואמות במקרה השכיח (מכנסי פיג'מה עם דובים/פרחים בגווני צבע אחד וחולצת הפיג'מה בגוונים של צבע אחר). הלבוש הנ"ל תמיד גדול ממידתן וכוחו יפה לאירועים משפחתיים, כתחליף לבגד ים, לקניות, ליציאה למסעדה…מעניין מה הן לובשות לקראת שינה, אולי חליפה של לואי ויטון? שנל? מעט הנשים שאינן "שמות עליהן" (כך זה נראה לפחות) פיג'מות, לובשות בגדים ללא כל התאמה נראית לעין בצבעים ובדוגמאות (פסים, נקודות, ציורים…) ועל הראש מטפחת מבד מגבת-מטבח משובץ, שנראה כאילו הניחו אותו על ראשן ללא תשומת לב רבה או כובע קלוע מצמר או לבד. כולם כמובן בבגדים ארוכים עבים, לעיתים שתי שכבות, כשבחוץ 35-40 מעלות ו-90% לחות. נערים ונערות מקפידים על ג'ינסים צמודים באיחור אופנתי רב וחולצות מבדים זולים. רובם בשיער חפוף ובתסרוקת מוקפדת (בעיקר לנערים) ולעומתנו התיירים המעולפים מחום, הם לא נראים מגירי זיעה ולא מדיפים ריח נלווה.

לכבוד הנסיעה מתגנדרים בפיג'מה

לימודים בקרצ'ה-

העיר הקטנה עמוסה בבתי ספר מכיתה א' עד כיתה ח' וכן בתיכונים. המבנים נראים ישנים, רובם ללא חשמל (התקשתי לצלם מפאת האפלה, מעניין איך אפשר לקרא ולכתוב כך), הציוד מיושן והקירות ברובם לא מזמינים ללמידה. בעלת הגסט-האוס בו שהינו היא מורה לאנגלית, למרות השליטה החלקית שלה בשפה. מדיווחה, בכל כיתה לומדים 40-50 תלמידים, כשאין כל התאמה לתלמידים בעלי קשיי למידה (לא הכירה מושגים כגון דסלקסיה, היפראקטיביות, וספרה שאין בביה"ס ילדים עם צרכים מיוחדים…). משיטוטי בבתי הספר (על הכמות יעידו ילדי הזועמים, והם עוד לא יודעים כי את רב ביקורי אני מקיימת בבקרים עוד לפני שהם מתעוררים) המורים והתלמידים לא יודעים אנגלית למעט כמה מילים, לא מזהים קושי ברכישת הקריאה והכתיבה בקאמרית כיוון שלא בודקים אם קיים (מבחנים ארציים רק בכיתה ח') וגם אם כן, אין תוכנית למידה מותאמת. חלק מהמורים מגיעים לביה"ס עם ילדיהם הפעוטים (משכורת מורה - 100 דולר בחודש, כך שאין כסף לשמרטף…), וחלק ניכר מהיום הילדים משחקים בחצר. מדובר בהתרשמות בלבד, כיוון שלא הצלחתי לשוחח עם אנשי מקצוע בהעדר ידיעת השפה הקאמרית. זה לגבי האיכות. ומה בנוגע לכמות? הלימודים מתחילים בשעה 8:00 ומסתיימים בשעה 10:00. ניסיתי לקבל את המצב בשוויון נפש,  להסביר לעצמי שאני שבויה בחשיבה מערבית צרת אופקים המטפחת השכלה, אבל ככל שעברו הדקות עלה בי זעם כלפי הממשל, כלפי האזרחים המנומנמים שנהנים מסיוע הילדים בפרנסת המשפחה, מועקה ועצב מתלתל  על דור חדש שימשיך לרקד במקצב המוכר של מעגל העוני והבורות. אפילו ילי ומתן, נושאי דגל החופש שבינינו, מצאו במיעוט שעות הלימוד טעם לפגם ("לדעת מתן יש ללמוד עד 12:00…הוא לא יודע עדיין מה מצפה לו לכשיחזור לארץ).  

קבוצה גדולה אחרת של ילדים כלל לא מבקרת בביה"ס. למה לקום מהערסל בשביל שעתיים?? הילדים משוטטים, מעשנים מגיל מאוד צעיר, עוזרים בעבודות הבית ומפתחים את היצירתיות בהמצא שפע זמן פנוי וללא עזרים טכנולוגיים. בכפרים בהם ביקרנו בשעות הבוקר, מצאנו קבוצות ילדים המשחקים משחקי רחוב בשיתוף צעירים ובוגרים,  תוך הקפדה על הכללים, שימוש באביזרים חלופיים (כפכף במקום כדור, קרטון להחלקה על הישבן במקום אופניים.. והכל בהנאה רבה. עוד ראינו ילדים צעירים מיומנים בהשטת סירות מנוע (כולל חניה מושלמת ברוורס), ברכיבה על אופנוע המוביל עגלת משא ואח בן שנתיים בשליטה מעולה -הלוואי עלי. 

קשה ביותר לא להיות שיפוטיים, והחשיבה על הקשר בין השכלה למימוש עצמי מנקרת כל העת, אבל אולי יש גם דרכים אחרות? אולי שאיפות גדולות גורמות לנו לאבד משהו מעצמנו בדרך? איך יראה מדד האושר בהשוואה לילדינו?

לפני הצהריים, יום חול, בי"ס של החיים

הצרצרים בקיץ כבר לא שרים להם כאן יותר -

הקיץ מביא עמו את גשמי המונסון ו…את הצרצרים והציקדות, עד שבערב קשה ללכת ברחוב בלי להתקל בהם. עבור הקמבודים מדובר בחגיגה של ממש. עם רדת החשכה, המונים יוצאים לרחובות וצדים אותם בכמויות, תוך קפיצות אקרובטיות על הכביש ועל גדרות לשם תפיסתם. עד היום הצרצרים נכנסו אצלי לקטגורית המעופפים הדוחים ביותר, יחד עם התיקנים, אבל ברגע שראיתי את הצייד ההיסטרי, והבנתי שעוד באותו ערב הם ייצלו ויאכלו בהנאה, מייד נכמרו רחמי עליהם, וחייכתי חיוך ניצחון בכל פעם שראיתי צרצר שהצליח לחמוק מהצייד. 

המקונג - כרגיל, שכרנו טוסטוסים (בכל העיר שני טוסטוסים להשכרה, כנראה בגלל מיעוט התיירים, שגם אם מגיעים הם נשארים ללילה אחד בלבד בדרך ל…) ויצאנו לטייל לאורך המקונג. מדובר בנהר עצום מימדים, שהוא מקור החיים של קמבודיה, ולכן לאורכו שוכנים מרבית הכפרים. הגענו ל"קמפי", אזור בו ניתן להיכנס למים, כיוון שהם רדודים יותר ונקיים יותר (שתי עובדות שלא נבדקו בקפידה יתרה) מצוידים בבגדי ים ובהתרגשות גדולה חנינו את הטוסטוסים, ומייד הגיעו חמש נשים, נציגות של עצמן, ולא של רשות הטבע והגנים הקמבודית, שאם יש כזו היא עסוקה בכריתת עצים והחרבת הג'ונגלים… לגבות "דמי חנייה". הן הראו לנו בפנטומימה שאם לא משלמים יוצא האוויר מהגלגלים. לא מצאה חן בעינינו הבריונות הזו, ולכן שילמנו, אך לאדם אחר במרחק 50 מטרים.  סיימנו לשלם עבור חנייה, והתחלנו לרדת לכיוון הנהר. עינינו נתקלו בשולחן ישן ומאחוריו אדם המבקש לגבות תשלום עבור מעבר על הגשר (חצי גשר באורך עשרים צעדים. לא השלימו חלק ממנו, כך שהוא לא מגיע לגדה השנייה…). שילמנו ושמנו פעמינו לקרבת הנהר. ארבעה צעדים ושוב מגיעה "נציגת שני המטרים הנוכחיים" וגובה תשלום על ישיבה במקום ושימוש במי הנהר. שילמנו? שילמנו! בארץ, ודאי היינו מתקוממים על כך. כאן, כשההכנסה לנפש כל כך נמוכה, מבורכת יוזמת ההשתכרות.

רוחב עצום של מים גועשים, ובתוכם איים קטנים, דייגים על קאנו ממונע, ילד המשיט סירה במיומנות, שאני כנראה לא אגיע אליה לעולם בנהיגה, מים צוננים. אכן מקור חיים. מתן לא יכול היה לצאת מהמים מרב הנאה, ילי מייד התחברה עם הילדות הקמבודיות, וגם אנחנו נהננו מהקסם המופלא והצונן. אמנם הרגשתי קצת חריגה, כיוון שלא נערכתי מראש ובבורותי נכנסתי למים עם בגד ים ולא עם פיג'מה, אבל ההנאה העפילה על תחושת החריגות.   

ו…כשחזרנו אחרי כמה שעות לטוסטוסים, גילינו באופן מפתיע שאחד הגלגלים רוקן מאוויר. נקמה! כמובן שמייד הגיע האדם שתפקידו לכוון אותנו לפנצ'רמאכר הסמוך, שזו כנראה פרנסתו היחידה. סביר להניח שהוא הבעל של אחת הנוקמות…וכך גם הן הרוויחו את לחמן (עלות חנייה = חצי דולר). היה שווה!

במקונג השוצף

חמישה פילים בפולקסוואגן? קטן עלינו.

עבר כשבוע, שוב מכונית ואן לכיוון "באן-לונג". הפעם הגדיל הנהג לעשות, ולטרנזיט ישן אשר בימיו הטובים היה מיועד ל -12 נוסעים, הוכנסו 25(!) נוסעים, כולל על כיסא הנהג (משמאל לנהג), על מטלטליהם הרבים, וכן נקשרו מאחור שני אופנועים וכמה ארגזים. כך נסענו שש שעות בדרך עפר, עם משפחה פולנית והשאר קמבודים המקבלים את מצבם בחיוך ובהכנעה. הפולנים ואנחנו אדומים, מגירי זיעה וצוחקים מהחוויה האנתרופולוגית ואולי הסוציולוגית, וכל השאר בבגדים חורפיים משוחחים בשקט כמעשה שגרה.

שאר הציוד משתלב מעל ומתחת עשרים ושלושה הנוסעים בכל מיני-ואן 

שוב הצריפים, מיכלי מים מכוסים בפח, ובמקומות אחדים כבר נראות משאבות מים ידניות. לרב הכפרים לא מגיע חשמל, והפתחים בצריפים מצומצמים (פתח המהווה דלת ומעט חלונות קטנים). אבל עיקר ההתנהלות היא מתחת לבית, בין הכלונסאות (בנייה על עמודים כיוון שהרצפה מעץ וההצפות הן עניין שבשגרה בתקופת המונסון) או שרואים את בני הבית צובאים על הפתח, בשכיבה כמובן. השדות ברובם מוכנים להצפה ומייד אחריה לשתילת האורז, אחרים עדיין בזמן חריש באמצעות מנוע טרקטור המובל באופן ידני, בתקווה שהגשם יתעכב מעט, פרות מלחחות עשב, תאו הרובצים בבורות אגירת המים. גברים ונשים עובדים יחד (מראה מרענן אחרי הודו), עגלות רתומות ל"מנוע נוסע" עמוסות גזעי עצים והכל עטוף בעצי מנגו, עצי לחם ועצי קאשיו, כולם עמוסי פרי. פה ושם אפשר לראות מבנה בטון, טרקטור, צריפים בעלי דלתות סגורות וחלונות בגודל סביר, אנטנת טלויזיה… פסטוראלי? כנראה שלא רק. מדינה שכ-95% מתושביה עוסקים בחקלאות לא ממוכנת, שרמת ההשכלה כה נמוכה, שהמטבע (ריאל) חסר ערך כמעט. מצד שני, מדווח על צמיחה בתל"ג, התיירים "נסחטים" (שמפו=ארבעה דולר, גלידה קטנה=3 דולר…). מאוד נעים לטייל, לא בטוחה שקל לחיות כך.

השדות מוכנים לשתילה, רגע לפני גשמי המונסון

אוכל -

סבל מתמשך למתן ולילי. גם לאמיר ולי שלא אוכלים בשר, המבחר מצומצם. אין מוצרי חלב כלל (אין כמעט מקררים. לעיתים יש בנמצא ארגז ולתוכו מכניסים לבנת קרח), חטיפים וממתקים ברמה נמוכה בהרבה ממתקי שקיות יום-הולדת זולים במיוחד במכולת בשכונה חרדית). אורז, בשר ודגים. בשר ומאכלי ים בכל צורה, צבע וסוג, בכל שעה ביום, כולל עם חביתה בבוקר. אורי, הטורף שבינינו מדווח שגם הבשר לא טעים במיוחד. עם זאת, בערים אפשר למצוא הרבה תבשילי ירקות (צריך לציין כמה פעמים לא להוסיף בשר בתקווה שיצליחו להתמודד עם חריגות הבקשה), ומטעמים מקומיים כמו: משקה פסטוק מרענן, אורז ממולא פרי עטוף בעלה בננה הנצלה על גחלים, גרעיני לוטוס ופירות משובחים (פרי עץ הלחם, ליצ'י ודומיו - יש הרבה דומים, מנגו מכל הסוגים, ארבעה סוגי בננות).

חטיף אורז ובננות על האש

נזירים -

קמבודיה שופעת מקדשים מרהיבים ביופים, שחלקם הגדול שופצו אחרי ההרס של החמר-רוז'. בניגוד למה שפגשנו בצפון הודו, בודהה נראה נשי משהו, רזה ועיניו מלוכסנות. למרות היופי וההדר, המקדשים הם מתקנים ציבוריים לשימוש חולין (בתוך אחד המקדשים חנה אופנוע, באחר ישב נזיר כשהוא מעשן וקורא עיתון..). בסמוך לכל מקדש נמצא בי"ס לפרחי נזירות, שם לומדים מגיל צעיר בתנאי פנימייה. מסתבר שילדים רבים מופרדים מהוריהם ונכנסים למסלול הנזירות, כשהם מגולחי ראש, לובשי כתום ומשננים תפילות, כנראה בפאלית. אפשר לראות אותם עוברים ברחובות, נעמדים בשתיקה בפתח חנות ובית ומחכים לתרומה (מזון או כסף). עם הינתן מבוקשם הם פוצחים בתפילה/ברכה וממשיכים הלאה. להבנתי, אסור להם לקנות לעצמם מזון או לבשלו, כך שהם ניזונים מהתרומות. מרענן לראות נזירים לעתיד רוכבים על אופניים, משחקים כדור-נוצה, משתובבים וטועמים גם מחיי החול.  

מפל KACHANG 

סיאם ריפ, קראצ'ה, באן-לונג וחלק ממה שביניהם - שלושה שבועות בתוך יצירה מפוארת, המשלבת מישורי אדמה פוריה שאין דומה לה, גווני ירוק שאין פלטה שתוכל להם, אגמים מפיקי מים טהורים שזכו לפגוש אותנו בתום כל סלטה אפשרית מגבהים עצומים (או קפיצה סטנדרטית מגובה שלושה מטרים בלבד), מפלים שוצפים ומסאג'ים משובחים (אורי ואני קבלנו מסאג' שאין מקצועי ממנו ע"י צמד מסאג'יסטים עיוורים).

אגם YAEK LOM בתוך לוע הר געש

מצאנו קדמה החודרת ביד גסה אל תוך ייצור ידני של רב צרכי היום-יום. גם כאן נראה שהיא לא באה בטוב, כיוון שלא מתחשבת במדויק בצרכים. יערות נכרתים בקצב מהיר ושפע הורים צעירים במיוחד, המצמיחים פירות אהבה רבים - ילדים מסבירי פנים, שמחים לקשר, עצמאיים וחיוניים, הבונים את עתידם ללא יד מכוונת נראית לעין-מערבית לא חדה במיוחד.

פארק אתגרים מאולתר ליד הבית, שעות הבוקר, יום חול- עוד בי"ס של החיים

רק נגענו וכבר עוזבים. כשרב תאוותנו עדיין בידינו אנו בדרך ללאוס.