האוטובוס עוצר. רק אנחנו יורדים. כולם ממשיכים. אנחנו רצינו להיות עצמאיים וללכת לבד, וגם אם לא עשינו את זה היינו אמורים לחכות לאוטובוס שבטח יאחר בחצי שעה. הנהג אומר: "כאן אתם יורדים, זה חמש דקות מהגבול". ירדנו והתחלנו ללכת. חום ולחות זה כלום לעומת מה שעברנו בזמן ההליכה. ועוד טיפה של זיעה יורדת לך על הסנטר ונופלת על החולצה. מרגיש שהחמש דקות האלה התארכו ל -45 דקות של ריצה, כדי להגיע לבניין הרחוק הזה שם. הגענו לחדר ענק שבו יש שבעה מזגנים. אם באותו רגע היו שואלים אותי מהו ההפך משבעת המזגנים, הייתי אומר: "שבעה מדורי גהנום" (ולא בצחוק). חשבתי קצת והגעתי למסקנה שעדיף לעשות את תהליך העזיבה לאט, כדי להישאר במזגן.
אני מתענג על הרגע, עד שאמיר מסמן לי עם היד לבוא. יצאנו ואני מצפה שבכביש המעבר אולי יהיה מזגן. כנראה שטעיתי…
החום חוזר ואיתו גם באה הלחות, ריח מסריח כאילו מנסה לחדור לאף וזיעה מפתה אותך כשהחום עוזר לה ומוציא אותה מתוך הגוף. 10,9,8,7,6… צעדים ואנחנו בקמבודיה. "בואו נלך לבניין ששם", "בואו נשאל", "לי נראה שזה כאן" ועוד קולות , צעקות ודיבורים נשמעים מהשיחה שלנו. בהתחלה שאלנו, רק שבמזרח כבר למדנו שאי אפשר להאמין לכל אחד. הלכנו לבניין פה והפקיד אומר "לא,זה בבניין שם" ובבניין שם אמרו שזה "עוד מעט" ואחרי העוד מעט הזה חזרנו לבניין ששם אמרו לנו בפעם הראשונה. אין שום שילוט באנגלית. הוא היה הנכון. מפה לפה, משם לשם ולבסוף איש מקומי שאומר "תעלו על האוטובוס הזה, הוא מביא לתחנה".
מיני ואן ראשון בקמבודיה ובכלל בטיול. במילון בקמבודית ההגדרה ל"מזגן"=כמה חורים שמוציאים קצת אויר פושר,לא חם ולא קר.
נסענו עם החורים האלו ועם עוד כמה אנשים שאז לא היה לי חשוב לספור אותם, אבל מה שהיה ברור הוא שאין מרווח ביניהם.
כרגיל, אמא, ילי ואני על ספסל ברחוב, כשאמיר ואבא הלכו לחפש גסט האוס טוב. ישבנו כשעה, עד שאמיר הגיע עם טוק טוק
העלנו את כל המזוודות והתיקים ומחוסר מקום נאלצתי לשבת על המזוודות. חדרים גדולים, מזגן בהגדרה ישראלית (לא חורים), מקרר וכיף.
אנגקור
פעם ראשונה בחיים: יוצא מהחדר עם כובע בארבע בבוקר
 |
| אנגקור וואט |
הטוק טוק חיכה לנו ב04:00 כדי להספיק לזריחה. קנינו כרטיסים, הגענו וריבונו של עולם איך ים המלח היה מועמד לפלא עולם לצד מקום כזה מרשים? אין צדק בעולם, כי ים המלח לעומת אנגקור הוא אפילו לא גרגיר אבק.
בכל מקרה אני אתן קצת מידע:
פעם קמבודיה היתה ידועה כאימפריית "פונאן" שהמלך שלה השתגע והפך את עצמו לאל הינדי.
הוא הורה לאנשיו לבנות מקדשים שמהם המפורסם הוא "אנגקור וואט". במקדש זה לא השאירו סימנים לשמו כמו בשאר המקדשים ואף אחד לא יודע את השם האמיתי של המקדש. פול פוט* לא הרס את המקדשים האלו, כי הוא חשב שצריך שכל קמבודיה תחזור לתקופה ההיא, כי זה מה שהיינו פעם ולזה נועדנו: לעבוד אדמה וכך לחזור ולהיות אמפריה. האמפריה הלכה ודעכה עד שכנראה נעלמה. המקדשים כוסו בג'ונגל עד שחוקר אנגלי מצא אותם.
 |
| חריטות שמציגות את המלחמה בין האדם לקופים |
הרבה זמן, יותר מעשר שנים של לקום בשש בבוקר מאה איש עד תשע בלילה בשביל לבנות מקדש אחד. החריטות מתארות מלחמה בין שני אויבים. לפי איך שזה נראה האדם מול הקוף בקרב עד מוות. לפעמים מופיע אל מוכר או דרקון מיתולוגי שעוזר לצד אחד. לפי הבנתנו, הצד הזה בדרך כלל הוא הקופים. יופי שאי אפשר לתאר והכל בסימטריה. אני הולך וחושב לעצמי איך בונים כזה דבר באי-טכנולוגיה של פעם. אולי אפילו זה בלתי אפשרי, וזה סתם מסך מה שיש מולי, או שאנחנו הוזים וזה רק בדימיון שלנו? יצאנו, ועכשיו צריך לחפש את נהג הטוק טוק שלנו בתוך חניון הטוק טוקים. בדרך אליו גילינו מה הנהגים עושים בזמן שהם מחכים למישהו: הם לוקחים איתם רצועת בד וקושרים אותה באלכסון שכל צד בקצה אחר של העגלה, ונרדמים בערסל. כמה זמן לוקח להם לעשות את זה?…. לא יודע. המשכנו לנסוע עד למקדש הבא שבו ראינו שהחריטות שראינו עד עכשיו הן כלום לעומת אלו שכאן. עכשיו שאלה: מה היה קורה אם היו בישראל מדרגות שהיו ננטשות במשך אלף שנים? מה היה קורה אם הן היו עוברות מונסון, חום, ג'ונגל, לחות? וזו רק ההתחלה. אז אם אתם מדמיינים מדרגות שבורות, לא סימטריות וכמובן קשות לטיפוס זה המדרגות האלו רק מזל שזה רק חלק קטן כי על שאר המדרגות בנו מדרגות עץ.
טוב, החריטות. אלף תמונות לא יכולות להעביר את היופי, שמכל צדדיך אתה מוקף בראשים הבנויים על עמודים, רק שכאן זה לא חריטה. כאן זה פיסול שאין לי מושג איך הם בנו דבר גבוה כל כך בלי סולמות או מנופים. ראשים שמסתכלים עליך מכל הצדדים. סימטריים וממש דומים אחד לאחד. לא כמו שתי טיפות מים.כמו טיפת מים אחת שמשתקפת בעצמה, או כמו פסל אחד שהכניסו לחדר מראות. גם אם לאחד נפל חלק הראש הימני או שעין אחת השתפשפה, או שאין אף, הכל נראה אותו דבר. המשכנו למקדש השלישי ברגל כי הוא קרוב.
רק שהשומר אמר שאני לא יכול לעלות בגלל גילי (אפשר רק מגיל 12). אני ישבתי על ספסל לבד, והשאר עלו למקדש. את יופיו לא אוכל לספר, כי לא נכנסתי. למקדש הרביעי אנחנו נוסעים, וכשהגענו הבנתי שזה מקום שונה עם קסם שונה. המקדשים הקודמים היו ליד ג'ונגל ואפילו הג'ונגל עיטר אותם מסביב, אבל כאן המבנים בתוך הג'ונגל. מבנים מלבניים שמתוכם פתאום יוצא עץ וחודר את המבנה. עץ שפורץ הכל! באמת העצים פה חזקים, אפילו יותר מלבנים. העצים מתנשאים לגבהים בלתי ניתנים לתיאור. אני אומר לעצמי בלב: "בישראל חשבתי שהעצים גדולים". עשרות עצים, פה עץ, שם עץ וכולם חודרים חומה או מבנה עתיק, שלא ברור לפני כמה מאות שנים הוא נבנה. אמא אומרת: "בסופו של דבר, כל הדברים היפים בעולם נשארו לנו בגלל אנשים עם מחלת גדלות. בעוד אלף שנים החוקרים בטח יחשבו שלפני עשרות דורות כולם היו חולי גדלות, וכל מי שהיו לו עבדים היה בונה ארמון שהוא במרכז". אולי היא צודקת וזה כל מה שיישאר בעולם. את זה איש לא יודע.
חזרנו אל הטוק טוק שלנו ונסענו אל המקדש החמישי והאחרון. אבא לא רצה הוא כבר היה עייף. יצאנו ארבעתנו להליכה ארוכה במקדש, שבו עברנו בתוך עשרות פתחים שפעם כנראה היתה בהם דלת או משהו דומה. בסוף גם צילמנו א
ת הילי**(הינדית) וחזרנו לאנגקור וואט כדי לראות את השקיעה. חוזרים למקדש וכמובן השקיעה יפה. השמש שלאט יורדת מאמצע השמיים ואז בשנייה אחת נעלמת ושוקעת באופק ולא תשוב עד שיבוא הבוקר. עכשיו יש לשמש כמה שעות לישון ואז לקום ליום חדש.
ת הילי**(הינדית) וחזרנו לאנגקור וואט כדי לראות את השקיעה. חוזרים למקדש וכמובן השקיעה יפה. השמש שלאט יורדת מאמצע השמיים ואז בשנייה אחת נעלמת ושוקעת באופק ולא תשוב עד שיבוא הבוקר. עכשיו יש לשמש כמה שעות לישון ואז לקום ליום חדש.
 |
| איש זקן שמחלק ברכות במקדש אנגקור וואט |
סיאם ריפ
כשקמים בבוקר אחרי המסע של אתמול אפשר לתפוס את החיים קצת אחרת. אולי בעוד כמה שנים ישראל תנטש ותהפוך לג'ונגל שיגלו עוד כמה אלפי שנים? אולי. מהמסע מבינים שאי אפשר לדעת מה יקרה, איך אמפריה חזקה כל כך נעלמת מהעולם ולא שבה.
אבל זה לא קשור לסיאם ריפ. זה קשור לעבר, וכמו שאומר השיר: "מה שהיה תשכח מזה". אבל דבר כזה לא שוכחים.
אחרי כמה ימים עברנו לגסט האוס אחר בגלל שהוא "יקר לנו" לפחות מה שאמא, אבא ואמיר חושבים. אבל בעיני זה זול לחדר ענק יפה ועם מזגן ולא חורי אוויר. עכשיו הסתפקנו בחדר אחד עם שלוש מיטות גדולות (ועם מזגן). כשילי ואמיר חזרו מטיול, אני כמעט קפצתי משמחה. לא בגלל שהם חזרו, אלא בגלל מה שהיה בידיהם. רצתי אל הגלידות, שלי היתה בטעם שוקולד (הם בחרו לי את הטעם ולא זכרו שאני ידוע במשפחה כאוהב וניל מושבע. אבל הסתדרתי, למרות האבל). חיסלתי את הגלידה והגביע. תוך כמה שניות לא ידעו שהיתה לי גלידה ביד (האמת,אולי מה שהיה מסגיר אותי זה הליכלוך על הפנים). מהר הבנו את השיטה איך להתנהל כאן, כמו למשל:איפה אוכלים ארוחת ערב או מה נאכל בבוקר ולא מסעדה. אני אכלתי רק בגט בלי כלום!
שלי, שאני משתמש בהם לבד יכולים להספיק לכל כך הרבה ילדים: הוא עם כדור, היא עם מקל, הוא עם הכדור המסתובב וההיא ששם עם עוד כדור. בסוף הצלחתי לאסוף מכולם והלכנו. ילי אומרת בפעם החמישים שהיא "רוצה לאמץ ילד קמבודי". גם לי מתחשק מאוד ילד קמבודי "אישי" בבית. ככה זה, הילדים הקטנים הקמבודים הם הכי חמודים.
ביום אחר ילי, אמא ואני הלכנו למסאז' דגים, שאוכלים את העור היבש (אני הסכמתי רק מפני שהם מדגדגים). שלמנו לחצי שעה אבל בגלל שלמוכרת אין שעון והיא לא כל כך מתענינת בנו אלא להיות עם חברים אז היינו 45 דקות או יותר.
 |
| נוסעים ביחד עם עוד כמה מאות קרטוני ביצים |
קרצ'ה
הגענו ומהר מאוד אמיר ואבא מצאו גסט האוס יפה. שני חדרים זוגיים נחמדים, יפים והכי חשוב - עם מזגן.
השכרנו אופנוע, מה שנראה פתאום רגיל לנסוע באופנוע. אני מקדימה, אבא מאחורי ולידנו אמיר נוהג ומרכיב את אמא. ילי בחדר כי אין לה כוח. דרך יפה מלאת צמחיה פוריה וירוקה. אנשים עם עגלות רתומות לפרות. פעם אחת נהג עגלה הסכים לי לעלות על העגלה. לעלות זה קשה למרות איך שזה נראה צריך לטפס ולהיזהר לא לפגוע בפרות המתחילות לחרבן מפחד גושים שאי אפשר לתאר את את גודלם.
בערב אחד הלכנו לפסטיבל שבו יש לונה פארק לא כל כך בטיחותי. גלגל ענק שנע במהירות גבוהה מהרגיל שחושבים שהנה עכשיו זה מתפרק וקרוסלה שנראית תמימה עם סוסים אבל כשרואים אותה בפעולה זה משהו אחר - כל סוס קשור לקרוסלה עם חבל שנראה יותר כמו חוט וכל סוס עף באוויר וכמעט פוגע באנשים. גם תחנות של לפוצץ בלון עם חץ שזורקים מכמה מטרים או כדור שזורקים לכמה קופסאות. והפרסים הם: דובי ענק או משקאות מוגזים שלידם עומדים בקבוקים ושקיות של אבקת כביסה שמספיקה אולי למאה כביסות.
ביום אחר הלכנו לגשר שממנו נכנסים למקונג*** ושוחים בו ונאבקים בזרם הסוחף. עושים ספורט מימי כמו לשחות נגד הזרם.
קפיצה למים ועוד אחת ואחת אחרונה אבל לבסוף נפרדנו.
באן לונג
הגענו לבאן לונג אחרי נסיעה מפרכת במיני ואן. ישנו במקום הנקרא טרי טופ (tree top). חדרים לא משהו למרות שהם יפים. אבל מה שטוב יש הרבה סנאים ואחד כמעט נכנס לחדר. באן לונג ידועה גם באדמה האדומה שלה ובמטעים של עצי גומי שמתפרסים לקילומטרים.
 |
| עצי הגומי |
כיף לא רגיל: קפיצות מיוחדות מהמעקה, כמו קפיצה אחורה עם סיבוב של 360 מעלות בעיניים עצומות. מים חמימים ונעימים. עמוק שאחרי שני מטר לא תוכל לגעת בקרקע גם אם תצלול. ואז הלכנו סביב האגם הליכה יפה בג'ונגל שמסביב לו. ואחרון למפל נוסף יפה וקר. מים צלולים ונקיים. הכי כיף היה לשחות עד למקום שבו המים נופלים ולעמוד שם למרות שבנקודה שיש הכי הרבה מים נראה לי שאפשר לשבור את הגב.
יום אחד אחרי שכנועים רבים הורי הסכימו שנלך למסעדה שרציתי וזה לא היה טעות. אני לקחתי פיצה גדולה וטעימה וגם ילי הזמינה פיצה, אמיר ואבא לקחו ספגטי ואמא הזמינה אורז. אבל הכי טוב במסעדה זה הכלבים של בעל המקום שכנראה נמצאים במסעדה כל היום. חמודים וקטנים.
ביום האחרון בבאן לונג ובקמבודיה לקח אותנו מיני ואן לכיוון הגבול עם לאוס.
ביי קמבודיה. שלום לאוס.
* פול פוט = עריץ קומוניסטי אכזרי שניסה להשתלט על קמבודיה והרג חמישית מהאוכלוסייה בקמבודיה.
*** המקונג = נהר שנמצא במקום ה11 באורכו בעולם, המתחיל בסין ועובר במיאנמר, תאילנד, לאוס וגם בקמבודיה.
אני מצטער לשים את זה באינטרנט אבל אין לי ברירה. האם מעולם לא האמנתי בלחשי אהבה או כישופים, עד שפגשתי את הקוסם ההוא כשביקרתי את חברתי ב- isreal לפסגה עסקית השנה. אני פוגש אדם בשם דוקטור ALABA היה ממש חזק, והוא יכול היה לעזור בכישופים שיחזירו את האבודים, את המאהבים ואת כספי הקסם, הקסם או הקסם לעבודה או לאושר. אני שמח עכשיו. אני מעיד כי האיש שרציתי להתחתן עזב אותי 5 שבועות לפני החתונה וחיי התהפכו כי מערכת היחסים שלנו נמשכה 3 שנים. באמת אהבתי אותו, אבל אמו הייתה נגדנו ולא הייתה לה עבודה בתשלום טוב. כשפגשתי את הקוסם הזה, סיפרתי לו מה קרה והסברתי לו את המצב. בהתחלה הייתי מהססת וחשדנית, אבל פשוט ניסיתי. ובתוך יומיים, כשחזרתי לגרמניה, חבר (כיום בעל) התקשר אליי ובא אלי והתנצלתי שהכול סודר עם אמו ומשפחתו וקיבל ראיון עבודה חדש להתחתן. לא האמנתי כי ד"ר אלבא פשוט שאלה את שמי ושם חברתי וכל מה שרציתי. ובכן, עכשיו אנחנו נשואים באושר ומצפים לתינוק הקטן שלנו וגם לבעלי יש עבודה חדשה וחיינו השתפרו הרבה יותר. הדואר האלקטרוני שלו הוא: עכשיו אנחנו נשואים באושר ומצפים לתינוק הקטן שלנו וגם לבעלי יש עבודה חדשה וחיינו הפכו הרבה יותר טובים. הדואר האלקטרוני שלו הוא: עכשיו אנחנו נשואים באושר ומצפים לתינוק הקטן שלנו וגם לבעלי יש עבודה חדשה וחיינו הפכו הרבה יותר טובים. הדואר האלקטרוני שלו הוא: dralaba3000@gmail.com אתה יכול גם להעביר לו WhatsApp בכתובת +2349071995123.
השבמחק