חוזרים להודו - דלהי (עינת)

שבת שלום,

קוראת ורואה תמונות חורף בשיא עוצמתו - גשם, שלג, קור, רוחות, נתיבים חסומים, בתי ספר סגורים. כנצר למשפחת חקלאים רגעים כאלו תמיד מרגשים אותי. השנה, כנראה שנחוש חורף בדמיון בלבד. שמחה בשמחת האדמה והצומח. מקווה שלכולם קורת גג יבשה וחימום נאות, כולל בשכונת הארגזים (או ששוב הגשם "הפתיע" את עיריית ת"א). 

הוי דלהי, דלהי, חזרנו אליך שלישית! הפעם, מנוסים יותר ולכן מונמכי ציפיות, בתחושה שנדע להתמודד עם כל נסיונות התרמית, עם כל מאפייני החום המהביל ועם רמות הזוהמה הגבוהות. האמנם?

עם מזג האוויר התמודדנו היטב, ולא במאמץ, שהרי באופן מפתיע הוא היה צונן ונעים. גם מהתרמיות נכוונו הפעם במידה פחותה. עם זאת, קשה להאמין עד כמה הרמאות חולשת על כל תחום, נמצאת בכל פינה ומגוונת באפשרויותיה, למעט צ'ארלי, שראוי לכמה מילים טובות (בהמשך, כשרמת הסבל תעלה צ'ארלי יהיה המושיע…אפשר להתחיל לפתח סקרנות). מצויידים בתחושת "בעלי ניסיון", בדקנו עשרות פעמים שהמונית שבחרנו היא אכן מונית והבטחנו את הגעתנו למלון עליו קיבלנו המלצה.

אל ה"מלון" אכן הגענו בשעה 23:00. מלון = חמש קומות ללא מעלית וכל מדרגה היא מדרגה כפולה בגובהה (התנחמנו בכך שאנחנו "רק" בקומה הרביעית), ברחבה שבין החדרים ערימות אשפה, אנשים מעשנים וחתולים מדושנים, שמשתלם להם לעשות את המאמץ ולטפס עד לקומות הגבוהות. נכנסים לחדרים ונהדפים בריח סיגריות, בעטיה של מאפרה מלאה בדלים, סדינים משומשים ומקלחת שנראית על פניו פחות מזוהמת. ביקשנו שיחליפו מצעים וינקו את החדר, אמרו באדיבות "אין בעיה" והחליפו את המצעים המלוכלכים במצעים משומשים אחרים, את הניקיון פתרו בהתזת ספריי שירותים בריח ורדים, במקלחת התיזו מעט מים, כך שנשארו "רק" השערות שמתחת לדלי (בכל מקלחת דלי ומיכל קטן כמו זה המשמש לנטילת ידיים - בקט). כך, בלי לשים לב שיחקנו ב"תופסת רצפה" (זוכרים? יש לנוע אך אסור לגעת בקרקע), השתחלנו לציפות שלנו, נשמנו מהפה במנות קצובות ובעיקר חיכינו בציפייה לבוקר. 

ארוחת ערב במיין באזאר

אורי ואני השכמנו קום, כדי לרכוש כרטיסים לרכבת לגואה. אין לתאר את כמות הנוכלים שבאו לקראתנו, שרצו להוביל אותנו לסוכנויות תיירים, כדי לגרוף אחוזים והציעו לנו עסקאות מפוקפקות. הפעם לא נפלנו במלכודות, אבל כרטיסים לא השגנו, אלא לעוד שבוע. מעפיל על כל אלו היה הנוף בו פסענו. מדובר ב"מיין באזאר". זהו אזור השוק של דלהי, שהוא גם חלק בלתי נפרד מ"שביל החומוס" של המטיילים הישראלים, כנראה בזכות העלויות הנמוכות שבו ומגוון השירותים (אין לי מושג מה קדם למה). כשהמבט מופנה קדימה בגובה העיניים ניתן לראות חנויות משולטות בעברית לממכר שילובים מוזרים של מוצרים (חזיות ומשקאות תוססים, טלפונים סלולריים ומיני סבונים ושמפו), חנות לתפירת ג'ינסים (בשישים שקלים מצליח החייט, שכמובן דובר עברית, לזייף בדייקנות ג'ינסים של המותגים המובילים בעולם), "אבי מצעים" שמציע בעברית "מפה לשבת" וחנות לרכישת מעילי עור שבה גם ה"שייח" (מוסלמי המתבל בחן רב עברית וערבית) שולח חבילות לארץ. הבעיה היא שמאתגר מאוד להניף מבט לעבר החנויות, מחשש לדרוך על זוהמה שכמוה עוד לא פגשנו (צואת אדם ופרות, שיירי מזון ושאר לכלוך למכביר). 

ומכאן, לבעלי מנות מזעריות של יכולת הסתגלות, הדרך לצ'ארלי קצרה. צ'ארלי הוא אחד מאבני הדרך של המטיילים הישראלים בדלהי. ציפינו לפגוש סוכנות תיור מפוארת עם שלושים עובדים לפחות, אך פגשנו משרד בגודל מטר וחצי רבוע, עם שולחן, ספסל מרופט, מחשב וטלפון נייד פרה הסטורי (זה הטלפון הנייד המשרת את רב ההודים והנפאלים) ושפע של אבק. מאחורי השולחן ישב ה"צ'ארלי" עם זקן ורעמת שיער שופעת, וחיוך המסגיר פה חסר שיניים. בעברית הכוללת את אוצר המילים הנדרש למכירות, ארגן לנו טיסה ליום המחרת, ואף הפגין אמון מלא, כשקנה את הכרטיסים, למרות שלא היה לנו מספיק מזומן, בהבטחה שנחזור לשלם אחה"צ (הכספומטים בהודו מאפשרים הוצאת 10000 רופי בלבד = 700 ש"ח לערך).

מהרגע שהכרטיסים היו בידינו, התחלנו להנות מדלהי - הסתובבנו בשווקים בין הפרות ואלפי האנשים הנמצאים בתנועה מתמדת ובכוונת מכירה, מצאנו מחלבה קטנה באמצע השוק (כדי חלב וייצור גבינות פפסין בתנאים סניטריים המאפשרים לחרקים רבים להנות מהשפע), ילדים משחקים בכביש ההומה מטקות העשויות ממכסים של קופסאות שימורים גדולות, בצד הדרך אנשים יושבים סביב מדורות ומבשלים מעט מזון, אדם המוכר עוגיות חמאה אותן הוא אופה במקום בתנור גחלים קטנטן והכל שוקק חיים עד הלילה. את ילי הצלחתי להוציא מהחדר, רק לאחר שבררתי היכן נמצאות החנויות הממותגות. בשניות השתנה מצב רוחה והאנרגיות חזרו. נסענו שתינו בריקשה, כשהנהג עצר לנו בדרך והתחנן שנכנס לחנות מזכרות, בטענה שיש לו הסכם עם בעל החנות, וככל שהוא מביא יותר לקוחות, כך ילדיו זוכים למימון גבוה יותר של ספרי הלימוד. מול טענה כזו גם הקשוחים שבבני האדם לא יכולים לעמוד. כשראה שהעניין עובד, הוביל אותנו לחנות מזכרות נוספת באותה עילה (ודאי כבר הצליח לממן לילדיו לימודים באוניברסיטה בדרך זו). ורק אחרי המצוות הללו היינו "ראויות" להגיע לאחד האזורים המפוארים שפגשנו מעודנו.

חנות לממכר אלכוהול במיין באזאר. כף רגלה של אישה לא תדרוך שם...

דמיינו את כיכר המדינה בת"א והכפילו פי עשר מבחינת יוקרה וגודל. המעבר מהמיין בזאר ל"קונוט פלייס" בלתי נתפס. קשה להבין איך חיים בכפיפה אחת (במרחק נסיעה של חמש דקות ברקשה) אנשים חסרי רכוש בסיסי לצד עשירים כקורח, המעודכנים בכל רזי האופנה ( באופן מפתיע ילי ידעה לתרגם לי את אשר אנו רואות, כיוון שאינני מצויה בתחום המיתוג כלל וכלל - מאיפה הידע? עד עכשיו היינו בטוחים שהצלחנו למנוע מילדינו את החשיפה והעניין בתחום. הנרדמנו בשמירה?). חזרנו לחדרנו המצחין, ובלילה ביקשתי מהבנים שבמשפחה לחבור אלינו כדי שיראו במו עיניהם את דלהי המדושנת. ומה פגשנו? החנויות העצומות כבר סגורות על מנעול ובריח, ובסיפן, על המדרכות (מדרכות מקורות כמובן) ישנים על מצע קרטון ומכוסים בקרטון נוסף אנשים חסרי בית, אחרים נוברים בפחים כדי למלא מעט את קיבתם בטרם ילכו לישון (עדיפות לפחים הסמוכים למק דונאלד ולסטאר בקס…). איפה מסתירים את האנשים קשי היום הללו בימים? אולי הם במיין בזאר, סה"כ חמש דקות נסיעה בריקשה…. 

מתחם ה"קונוט פלייס" ביום

ה"קונוט פלייס" בלילה (בדיוק על סף אותה חנות)

מחר בבוקר שמים פעמינו לגואה.

סוף שבוע חמים עם הרבה חמין,

עינת.​