1.
קטמנדו בירת נפאל, מיליון וחצי תושבים בתוך עמק. רוב רובה נראית לתייר כאוסף בתים עלובים, בנויים בצפיפות ללא סדר. כבישים צרים, חציים תלאי אספלט, חלקם כורכר. בכל אבק.
בין עוני לעוני איי שפע של ארמונות, בתי ממשל ומקדשים.
מתחמי קודש לתפילות ולפולחן בכל מקום: בתוך הבתים, בחצרות בתים, על מדרכות, בכיכרות, בצידי השווקים ובתוכם וכמובן גם במקדשים שעבודת הקודש, וההתחברות לקודש וסיפוק הקודש הוא עיקרם. למעשה בכל מקום בו כף רגלו של אדם דורכת, יש גם מתחם לקודש.
הקודש: מזבח, צלמים של אלים או תמונה/פסל של קדוש מקומי. נרות, קטורת, צלוחיות שמן, פרחים וקערה קטנה בה נותנים משמשי הקודש מתת לאלים.
האמונה אמיתית וחזקה ובלב רוב רובם של האנשים.
תחושה חלקית על הינדואיזם:
בהינדואיזם הכל בהכל, שלם ומחולק לאין סוף. הזמן עגול. אין התחלה, אמצע וסוף.
חיים ומתים ונולדים ומתגלגלים ומשנים צורה וחיים ושוב ושוב...
בכל יש קדושה וטומאה ועוד תכונות מופרדות ומעורבבות, גלויות וסמויות, ברורות ולא ברורות.
מקדש. עומד מול פסל.
כל ההתרוצצות שהיתה קודם נעלמת. כל ההתרוצצות שתבוא אחר כך נשכחת.
הזמן עומד. אני מול הפסל שעכשיו הוא מולי.
אין מילים. אט אט, ההתבוננות, הקיבעון יוצרים תחושת מראה.
מראה.
אני מתבונן בו, באל ודרכו בי. אני. תחושה אחרת, שאלות אחרות עולות בי. פעימות לב.
אני במקדש מאוד יפה. מכל עבר פסלי אלים, איקונות של האלוהים. כמה מרהיבים יכולים להיות החיים? כמה ססגוניים יכולים להיות חיי? אם בכלל?
לנו היהודים יש אל אחד ואת השבת. יש לנו את ההפרדה: ״ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם המפריד בין קודש לחול". כמה טובה ההפרדה הזו בין קודש לבין חול עבור נפש האדם, עבור המרחב הקיומי שלנו, אינני יודע.
בתרבות האחד היהודית-נוצרית יש רק אלוהים אחד וצדק אחד ונכון אחד. יש צודקים ויש מחוץ לגדר.
בתרבות האחד יש זמנים (ואנשים) שאין בהם קודש. מה מותר לעשות בזמנים ובאנשים שאין בהם קודש? ומה יבלום את האסור?
אם גם באחר יש קדושה (כמו בבודהיזם, כמו בהינדואיזם) אז יש גם צדק באחר. אז אולי, בתרבות כזאת, לא יכול להתקיים, נניח, אושוויץ.
2.
רוב רובם של טיילי העולם המגיעים לקטמנדו מתרכזים במקום אחד: התאמל. התאמל, העיר העתיקה של קטמנדו. סמטאות סמטאות. הכול צפוף. חנויות של חיקויי מתגים מתחום המחנאות, הלבוש ההנעלה (ומה לא). והכל החיקויים נעשים במין סטייל, סטייל נפאלי. חנויות, מסעדות, בתי מלון. הרבה מוכרי סמים, והרבה חנויות לאלכוהול. הרבה שותים אלכוהול (בהודו זה לא קיים).
סיפור קצר:
בן בכור, אימא שלו ואני יוצאים לשיטוט קניות בסמטאות התאמל. באותם ימים עישנתי, סיגריות. בן בכור ואימא שלו נכנסים לאחת החנויות. אני בסמטה מול החנות, הדלקתי סיגריה. חצי דקה מציעים לי חשיש. שתי דקות, הנפאלי הרביעי מציע לי חשיש ועוד… נפאלי נוסף מתקרב… את המלבורו זרקתי (לא נותנים לעשן בשקט). אני מראה לו את דעתי עליו: חוסר סבלנות עם הבעת פנים של תיעוב קל. הוא מחזיר מבט. פניו מרצינים. הוא אומר: ״זאת העבודה שלי״ (בעברית פשוטה - "זו הדרך שלי לאכול ולהביא אוכל לילדי. מה אתה מבין בכלל?"). שתקתי, אולי הבנתי. הוצאתי מלבורו מחפיסת הסיגריות שלי. הגשתי לו. עישנו ביחד. עברה דקה, שלושה נפלאים כבר ביקשו ממני סיגריה. מה עושים? אם יצא לי שם של מחלק סיגריות לא אוכל ללכת ברחוב. עולם מורכב.
התאמל מציע סוג של שפע באוכל, בשתיה, בבילויי הלילה, בחנויות הבגדים (קניתי סוודר נפאלי). התאמל בא גם עם רעש, אוויר מזוהם, צפיפות, ואנשים הרואים בך ארנק שרוב הדרכים כשרות כדי להגיע לתוכו. מי שיש לו טיפ-טיפה קלסטרופוביה, או בלשון חיובית מי שזקוק למרחבים, רצוי שיצא מהתאמל אחרי זמן מה.
אנחנו בדרך לנגרקוט, שעה וחצי מקטמנדו.
3.
נגרקוט
כפר שהוא ציור על ההימאליה - אוויר הרים צלול וקר במידה. נוף של פסגות שלג. למטה מתחתינו עמק לבן מענן. בין זה לבין חדרנו, שחציו חלונות וחציו ורוד, הכול ירוק ועצים והרים. קמנו עם שחר וראינו זריחה.
נגרקוט מקום טוב לירח דבש. נוף פסגות ההימאליה. עמקים ירוקים. אנשים נעימים, שבילי עפר לחורשות, למצפים, בית יין, שוק קטן, מסעדות פשוטות והכל נגיש, נוח וזול.
בערב שבאנו, תיפסנו על גבעה לראות שקיעה. בבוקר ראינו זריחה. עד הצהריים הינו באיזה מצפה. אני רושם לעצמי וי, שותה בירה מחוזקת ויודע: יש לי יומיים של כיף.
אחר הצהרים. בירה, צ׳פס, שולחן הכניסה למלון. יושבים/עומדים: בעל המלון, מוכר מהמכולת, זוג אמריקנים - היא ספורטאית בתחום התעמלות הקרקע, הוא נראה המשגיח שלה. השקט מופר. אופנועים ועליהם רמקולים קוראים לאנשים לצאת לאסיפת בחירות. הרבה מתקהלים, גם בעל הגסטהאוס שלי ואני. מגיע אוטובוס עם רמקולים יותר גדולים ודגלים ועוד אנשים. לפי הדגלים מפלגת הקונגרס. איש שמן מטפס בסולם על גג האוטובוס. השמן לוקח מיקרופון והנאום מתחיל. אני לא מבין כלום אבל הוא נשמע משכנע ואנשים מקשיבים ומגבים ופתאום הוא מתחיל לשיר ויש תזוזה בקהל, מין רטט כזה. ואחר כך חלק מצטרפים ויש המולה ובסך הכול מדובר על בערך חמישים אנשים. אוטובוס הבחירות נוסע.
לעת ערב מגיע לכיכר מה שנראה לי הסיפור האמיתי. בערך חמישה עשר אופנועים, מנופפי דגלים אדומים, ואוטובוס ונואם רזה עם חולצה אדומה ושירים ורעש והתעוררות ואהבה.
משהו קשוח יש בנושאי הדגלים על האופנועים. אני מנסה לשאול כמה קרובה כאן ההתרגשות לאלימות ובעל הגסטהאוס לא מבין את השאלה. אני מצטרף לריקוד גברים הזוי שמתרחש למרגלות האוטובוס האדום. הריקוד הוא אולי חצי ריקוד וחצי משהו אחר. והנה כמה עשרות אנשים ואני, ועוד רגע קט נצא להחריב עולם ישן ועל מצחנו סרט אדום כדם ותמונה של מאו.
הבחירות בנפאל דמוקרטיות. על פתקי ההצבעה ציורים במקום אותיות. יש פתק עם ציור של פרה, פתק עם ציור של מטריה, ציר של מגל וחרמש ועוד.
במי לבחור? מטריה, פרה, מגל, אולי בשמש אדומה? מה אתה אומר? אולי כמו סלאח שבתי, לשים את כל הפתקים ולחכות לטוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה