נפאל - האקסטרים (טרק סובב אנאפורנה ובנג'י) (עינת)

שלום רב,

יצאנו לתקופה קצרה, כדי לנסוע קצת יותר לאט, לתת למחשבות לרוץ לכל הכיוונים, בידיעה שאולי יתחילו בלעדינו, והנה אריק סיים בלעדינו. פוגשת באנטרנט הרבה מן המילים על כאב וריק, שנבראו או נוסחו מחדש בעקבות אובדנו של רבין ז"ל, אוחסנו לכמה שנים, וכעת יצאו שוב מהארון. מזדהה עם רובן. למרות שבחוץ מזג האוויר חמים, בשורת מותו הביאה איתה את תחושת הסתיו, עם הענן ועם הרוח המיבב. נדמה לי שהתבגרנו, ואנחנו כבר מנוסים ויודעים שצער וגעגוע לא מתקהים עם חלוף הימים, הם מוצאים להם מקום ונשארים. הפעם נשארנו בנוסף לכאב, גם עם נכס עצום של שירים המנגנים החוצה את הצער, הגעגוע, החמלה, התמימות שאבדה, הרוך, תחושת האהבה….והרי חוה אלברשטיין (שתזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות) שרה ששיר מגרש את החושך בלילה, שיר מחמם את הלב בימים קשים. תודה לך, אריק. 

ובמעבר חד מאובדן למימוש חלומות.

אטראקציות "במשקל" -

נפאל מציעה הרבה מאוד פעילויות המנצלות את נופיה הקסומים עד תום, ובוחנות את קצה גבול היכולת הפיסית והנפשית (קצת בהגזמה).

התיאורים הבאים לא מיועדים לבני שלושים ומטה (שחר, עידו…), אחרי שירות קרבי, וגם לחלק ממכרי מעוררי ההערצה בגילאים בוגרים יותר השומרים על כושר ובודקים וקצה גבול יכולתם הפיסית רחוק-רחוק. 

א. בנג'י וסווינג -

לפני מעט יותר משנה ראיתי סרטון בו שחר קפצה סווינג מעל נהר בוטה-קוסי בנפאל. הברכיים רעדו לי, ואמרתי (לעצמי בלב, כדי לא להתחייב בפרהסיה) שאם אי פעם נגיע לנפאל אעשה זאת גם. חלפו חודשים רבים מאז, הרבה הכחשות ומסיחי דעת, עד שאמיר הודיע שהוא מתכוון לעשות את הבנג'י. הרעד חזר לרגליים, אבל קיוויתי שאיכשהו העניין יישכח. לדאבוני, אין אפשרות לעבור בתאמל (אזור התיירים) בקטמנדו, בלי לראות פרסום על כך. כעת נותר לי לקוות שרגליו של אמיר יתקררו. תקוותי נמוגו, כשילי הודיעה שגם היא מצטרפת, וכך גם אורי. יש מספיק סיבות לרדת עלי, והחלטתי שלא אוסיף עוד אחת. גם אני מצטרפת. מדובר בנסיעה של כשלוש שעות (הרבה זמן לחוות תחושת פחד ברצף), אחריה הסברים, שקילה והליכה לכיוון הגשר (מתן היה כעוס מאוד, כיוון שהקפיצה מותרת רק ממשקל 40 ק"ג - כמה הייתי מתחלפת איתו הן במשקל והן באי קפיצה מתוקף חוק). אורי, ילי ואני קפצנו סווינג (קשירה במותניים - נחשב פחות יוקרתי כי פחות מפחיד) ואמיר קפץ בנג'י. מדובר בגשר תלוי בגובה 160 מטרים מעל קניון שנראה לא רחב במיוחד (ממעלה הגשר נראה כאילו ניתן להתרסק בקלות במפגש עם דופן ההר) ובתוכו זורם נהר גועש. ההמתנה בתור, שוב עם בני ה-20 + היא עינוי שלא חוויתי מעולם - עמידה על גשר מתנדנד וצפייה באחרים קופצים בצרחות איימים.

ילי בסווינג מרחפת להנאתה מעל נהר גועש

בזמן ההמתנה הממושכת ומורטת העצבים (לא עבור ילי שפחדה אך לא בעוצמות כשלי, ולא עבור אורי שמורגל בצניחות. את אמיר לא ראינו כיוון שנמצא עם "קבוצת האמיצים" הקופצים בנג'י). הרגעים שלפני הקפיצה, לאחר חיבור לכבלים, התקדמות של מספר צעדים. עלתה בי המחשבה: מה עוד אני צריכה להוכיח לעצמי בגילי המופלג? למה אני משתפת פעולה עם רעיונות לא אנושיים? איך אני עוזבת כך את ילי? ואת אורי? ו…צעד באוויר, ללא אוויר בריאות. תחושת ריחוף וחופש, כשכל הפחד נמוג ומחליפו עונג צרוף. אוף, כל כך קצר…. ילי, מייד אחרי (כך רואים בסרטון המתעד) ניגשה בביטחון לסף, ומתוך החלטה מראש, קפצה רגע לפני שהמדריך הגיע בספירה לשלוש, כשכולה צחוק והנאה. אורי קפץ בביטחון ונהנה. אמיר קפץ בנג'י, כששתי הרגליים מחוברות לחבל והקפיצה היא קפיצת ראש, כך שמתהפכים באוויר ומאבדים את ההבחנה בין מים לשמים. הצפייה בו מהצד היתה מפחידה יותר מלקפוץ בעצמי. תיאר זאת כחוויה מהנה וחזקה מאוד. 

זהו! קיבלנו סופית את ההבחנה - משפחה בהפרעה! 

אמיר בקפיצת הבנג'י

ב. טרק סובב אנאפורנה -

הקדמה -

כשאמיר היה בכיתה ט' הוא החליט לצאת לטיול מטעם בי"ס שדה למדבר יהודה, למשך חמישה ימים, כשכל הציוד נישא על הגב, והלינה תחת כיפת השמיים. היינו בהכחשה עד הערב שלפני הטיול, בו ארז תיק גדול ממידות גופו (מדובר בתקופה שמימדיו הפיסיים עדיין לא נישאו לגבהים). מדד המתח עלה, ולקראת בוקר מצאנו עצמנו, אורי ואני, עדיין ערים ובחשש כבד. ב"אומץ" רב שלחתי את אורי להתקשר למדריך כדי לקבל פרטים בתקווה להירגע. ענה נער-עלם שצלצול הטלפון העירו משינה, וקולו עדיין מתחלף (היה לפני שרות צבאי). הוא הקשיב לשאלות בנמנום, וענה: "אין מה לדאוג. מדובר בטיול מעצב אישיות". מאותו רגע הייתי "רגועה" לחלוטין, שהרי אדם שמגיב כך הוא לפחות פסיכיאטר, נוירולוג ובוודאי מבין גדול בעיצוב… שנתינו נדדה במשך כל אותם חמשת הימים, אך אמיר חזר שמח, שזוף ושלם. לא יודעת עד כמה אישיותו עוצבה בעקבות כך, אך הביטוי "מעצב אישיות" הפך לחלק מהז'רגון המשפחתי. 

הטרק "סובב אנאפורנה" ייכנס כנראה לקטגוריית מעצבוני אישיות עבורנו, והפעם לא בציניות. מדובר בשניים עשר ימים בהם עוברים רגלית מרחק של מאות ק"מ, תוך עלייה לגובה של 5416 מ', ואף יורדים בבת אחת ירידה לא קלה באורך 1800 מ'. הציוד ברובו נישא על גבם של שני פורטרים ("סחבנים") ועל גבינו. משך ההליכה בכל יום 7-8 שעות, בנופים משתנים, כשהרי ההימליה המושלגים מסביבנו קוראים לנו לפסוע עליהם. התקרבנו והתקרבנו וביומיים האחרונים אכן נעננו להזמנה, וטיפסנו משעה שלוש לפנות בוקר עד לפאס בתוך שלג זך, שמש מבהיקה ורוחות עזות. התרגשנו, הצטלמנו והתחלנו לרדת בירידה פתלתלה כשש שעות. 

עשינו זאת! תורונג-לה פאס בגובה 5416 מ'

שלב ההתארגנות - מועד הטיול נדחה פעמיים, מתוך תקווה שמצב הרגל המחלימה של אורי ישתפר והוא יצטרף אלינו. בסופו של דבר הבנו שמדובר בתקוות שווא וקבענו מועד יציאה. עד לרגע היציאה כל פעילות שלנו לוותה בעול רכישת הציוד או ליקוטו. יש הנהנים מכך, אך אני מתעבת קניות (בעיקר את המוכרים ואת עומס הפריטים המוצעים) ושיטוטים בחנויות. אלו רגעים שעומס הגרייה מערער את יכולת מיקוד הקשב שלי (שחר, כמה הייתי זקוקה לך באותם רגעים ואת בילית לך בהוואי). מעבר לכך, איננו מורגלים בקור של מינוס עשר מעלות, ונדמה (השערה שאוששה בהמשך) שכל פריטי הלבוש גם יחד לא יספיקו לחמם עצמותינו. אורי ואמיר ארגנו את התיקים ולמחרת בשש בבוקר נפרדו דרכנו - אורי נסע לפוקרה ואנחנו למסע (דמעות, מתח, התרגשות וכל החומרים שיוצרים פתיחה אופיינית לטלנובלה). לשמחתי, תחושת האחריות (לא מעט פעמים שמעתי: "את לא נורמאלית, לצאת עם שלושה ילדים…". לעולם לא טענתי לנורמאליות, אבל מה אשמים ילדי??) האפילה על פחדי בנוגע לכושר ההתמודדות הפיסית והנפשית שלי. תבורכנה תחושת האחריות ויכולת ההדחקה! 

שלב הביצוע - בכל בוקר התעוררתי ב -5:30, התארגנתי והערתי את הילדים ב - 6:00. אמיר התארגן וסידר את התיקים (אני השתדלתי למלא את הוראותיו, כיוון שהוא הרבה יותר יעיל ממני בארגון) , מתן חיכה עד הרגע האחרון במיטה והתארגן בשניות, ואילו לילי הזמן תמיד לא הספיק (עוד שערה שלא במקומה, עוד קמט בחולצה…). ארוחת בוקר שהוזמנה לילה קודם לכן, ויציאה להליכה משבע עד שתיים לערך.

על אחד הגשרים הרעועים

המסלול ברור ומתויר (המפה שמשה אותנו רק בסוף היום, כדי להתפעל מכמות הקילומטרים שגמענו) וכולל טיפוס ממושך, חציית גשרים תלויים באורך של עשרות מטרים, כשמתחתינו נהרות גועשים, הרבה מאוד אבק וירידה בכמות החמצן ככל שעולים בגובה, וברב גבורתנו (בעיקר ראויה לציון ילי שהתגברה בכוחות על אנושיים על היצר) לא התפתנו לעלות על סוסים או חמורים, שחלפו על פנינו ברגעים קשים והציעו שירותיהם. למרות העייפות חיפשנו מייד בהגיענו לכפר המיועד גסטהאוס, כשהקריטריונים המרכזיים לבחירתו בשלבים הראשונים היו סדין נקי ו"שירותים אנגליים" ללא בול-פגיעה (אחרי כמה ימים, ככל שעלינו בגובה, אם היינו מתעקשים על קריטריונים אלו, היינו נאלצים לישון בחוץ, מהטעם שאיכות הגסטהאוסים הולכת ומדרדרת). אחרי חילוץ עצמות, תה (תבורך הגזייה ששרתה אותנו בנאמנות) ומקלחת (בימים הראשונים, כשעוד היו מים זורמים) עשיתי לכל ילד מסז' (אני בעלת מומחיות דלה בתחום - עברתי קורס בן שבוע כשהיינו בהודו, אבל המצוקה גרמה להם להתמסר בהנאה ללחיצות ולמתיחות) והלכנו למטבח, כיוון שזהו המקום היחיד שבערה בו אש (מבשלים על גבי מדורה בתנור חימר), ועד שהחשיך קראנו ושיחקנו קלפים. לאחר מכן, ארוחת ערב, לרב מעניינת, בזכות מפגש עם מטיילים מותשים מכל העולם, התארגנות לשינה ובשמונה-תשע "בלילה" (כמו הבדיחה השחוקה על חיפה, שבה רואים "ערב חדש" והולכים לישון) אין שום ברירה אחרת, אלא ללכת לישון (חושך מוחלט, קור מקפיא). חלקנו אף נרדמו מייד (עבורי היה זה זמן עיבוד). ברבות הימים והגובה, הלילה הוא הזמן שבו העכברים מתעוררים לחיים. ברב גבורה… התחבאתי מתחת לשמיכה עד יעבור זעם, ורק הצצתי (עם עין אחת בלבד) שהם לא מטפסים על הילדים. במקרים בהם הילדים התעוררו מהרחשים (ילדים = אמיר ומתן. ילי ישנה בכל מצב), מתן התנדב לזרוק חפצים על התיקים ולהבריח אותם עד לפעם הבאה (אין ספק שלא הוכחתי מנהיגות הורית במצבים הללו - עכברים הם מעבר לכוחותי). 

שלב הסיום - במהלך היום וחצי האחרונים נאלצנו לנסוע באוטובוסים מקומיים ממוקטינט אל פוקרה. מדובר באוטובוסים מקרטעים (חוטי חשמל חשופים, חלקם קרועים, מושבים לא מחוברים, חלונות שבורים, ברקסים הנשמעים למרחוק ועשן סמיך הנפלט מהמפלט) בעלי חמישים "מושבים" המכילים כמאה נוסעים, על מטלטליהם (שקי אורז, ארגזים, גלגל של טרקטור שנלקח לתיקון, שמיכות עבות וכבדות ותיקים של תרמילאים…) ורמת החמצן הולכת ופוחתת (נשמתי במשורה מהפה כדי לא להריח את ריחות הזיעה והאבק). לכל אוטובוס נהג (לרב בן 16 לערך - גיל קבלת רישיון הנהיגה, אם בכלל) וסדרן שתפקידו לארגן תרמילים על הגג (חלקם נפלו בדרך ונאלצנו להמתין עד שהאוטובוס שעבר בדרך אחרינו אסף אותם), לגבות כספים, לארגן מקומות ישיבה ועמידה בצפיפות שמזכירה סיפורי רכבות ממלחמת העולם השנייה, ולכוון את הנהג באמצעות תפיפות על פח האוטובוס (הנהגים לא נעזרים במראות) הן בעת נסיעה ברוורס והן כשעוברים במקום צר במיוחד או באזור של הצפה (יורד ובודק את עומק המים). הנהיגה המותרת היא 30 קמ"ש, אך לא ניתן להגיע למהירות גבוהה זו, מפאת מצבו של האוטובוס ובעיקר מהטעם שמדובר בדרכי עפר, חלקן מוצפות במים, וכולן בלתי עבירות בסטנדרטים מערביים. כל נסיעה היא ארוע חברתי - נוסעת מדברת בטלפון בקול רם, והכל מעורבים בשיחה, אמא דולה לביתה כינים מהשיער, אנשים משיאים עצות לנהג וההמולה לא חדלה, ללא גילוי אחד של עצבנות או אי נוחות. המקומיים משוחחים בהתלהבות (שיחות "אנטימיות", מקצה האוטובוס אל קצהו) ומחייכים (האם מדובר בחיוך של השלמה עם המצב? של חוסר אונים? קשה להאמין שהוא מעיד על שמחת חיים ונחת…). בתחנה האחרונה שבה נדרשנו להחליף שוב אוטובוס, בה נמצאה ההזדמנות הראשונה לשכור ג'יפ ונהג עשינו זאת (הייתי מוכנה למכור כלייה ולו רק כדי לא לעלות על אוטובוס נוסף). הגענו מותשים, עמוסים בחוויות, בתרמילים, באבק וחנוקים מגעגועים אל אורי בפוקרה. אורי אכן חיכה לנו עם חיבוקים אוהבים, חדרים נקיים, מים חמים בשפע, שמיכות רכות, חשמל, אוכל טעים ואפשרות לישון עד מאוחר. עד אותו רגע חשבתי שאנחנו כבר מחושלים, ולא זקוקים לפינוקים הללו. שוב טעיתי.

המערכת המכאנית של האוטובוס גלויה לעיני כל

עיצוב אישיות או קהות חושים - 

הנסיבות בטראק לימדו אותי להפסיק להיגעל, לאחר שנים, מדייסת קוואקר, מקינוח אף (שהיה בכל הימים רווי נזלת במצב נוזלי או לעיתים קפאה בקור והפכה למוצק) באמצעים לא מלאכותיים (נייר לא תמיד היה בהישג יד), מארבעה ימים ללא מקלחת ומשירותי בול-קליעה ברמת סניטציה שיכולה להתחרות עם שירותים בתחנה המרכזית בת"א. הצעה לסטארט-אפ: אפשר אולי להיעזר בקור מקפיא, לכלוך ובתשישות ככלים לשינוי הרגלים…יותר מהיר וזול מטיפול פסיכולוגי או אימון. בעצם, מקווה שלא יתבעו אותי על גנבת פטנט, שהרי נדמה לי ששרותי הביטחון משתמשים כבר בהמצאה הזו להוצאת מידע מעצורים (מודה שעוד קצת קור וגם אני הייתי מודה שרצחתי את ארלוזרוב…).

משפחה במסע -

כל המטיילים שפגשנו הם חבר'ה בגילאי 20+ (כמעט שלא פגשנו ישראלים…עבורם העונה הסתיימה) או פנסיונרים אוהבי לכת, ללא גרם אחד של שומן עודף, נמרצים ומסבירי פנים שזמנם בידם. אי לכך, מתן וילי זכו לתשומת לב רבה ותגובות נלהבות. ככל שהתגובות התגברו, כך הביטחון שלי נסדק, שמא האתגר גדול ממידותיהם. גם המקומיים שפגשנו, שאלו מייד בלי להתמהמה: "איפה בעלך?" בלתי נתפש עבורם שאשה תטייל ללא בעלה (וגם שלא תחשוב-תחליט-תפעל…בלעדיו). 

צועדים לעבר הרי השלג

החששות התפוגגו מהר מאוד - עבור אמיר המאמץ היה לא גדול, יכולת הארגון שלו מעולה ורמת הסבלנות והסובלנות שלו ראויים להערצה, כך שהנטל התחלק (ככל שהאוויר היה דליל יותר כך החלוקה היתה פחות מאוזנת). מתן רץ את מרבית המסלולים, עד שביקשתי מאחד הפורטרים שיתקדם איתו בקצב שלו, במקום להעיר לו מאות פעמים שיאט, וילי דאגה שיהיו לנו הרבה מאוד הפסקות (מזל גדול שהרי אם אני הייתי מבקשת היו צוחקים לי). אגב, שני הביטויים הראשונים שהפורטרים למדו בעברית הם: "יאללה, ילי, עוד קס(צ)ת" ו- "לאט,לאט מתן". התגובות שלה תאמו את חלקי היממה: עד 9:00 (מתחילים ללכת ב6:30-7:00) התגובה לכל פנייה אליה אחידה (למשל- אני:"ילי, תראי איך קרני השמש מתחילות לבצבץ מבין הרי השלג" ילי בטון לא מזמין במיוחד:"מעניין לי ת'---"מילה המתחרזת עם המילה מחט ). ככל שהקרח הפשיר, כך הרוך ושמחת החיים שלה התעוררו לחיים. פעמים רבות בשעות הבוקר היא הביעה חרטה על כך שלא נסעה עם אורי לפוקרה (אם היא היתה יודעת שבימים הללו הוא גמע באופניים עשרות קילומטרים, ודאי גם על השאיפה הזו היתה מוותרת), ובאשמורת השנייה של הבוקר הלכה במרץ ולפעמים אפילו עם אמיר בראש השיירה, צחקה וזכתה מכולנו להרבה חיזוקים על ההתגברות.

ילי וקרמה מוצאים שפה משותפת

מתן משחק קלפים עם הפורטרים

הביחד, ההתחשבות, הניסיון לתת לכל אחד מרחב בתנאים שפחות מאפשרים זאת, רגעי האתגר של כל אחד מאיתנו, ההתנסות החדשה לכולנו במצבים לא מוכרים, המחויבות לאחרים בלי צורך לדבר על כך או להטיף לכך, אלא פשוט להיות בהם, לקבל בהבנה ולתת כתף, הגילוי שיש מצבים שאף אחד לא יכול לסייע אלא יש להתמודד לבד, הערעור של חלק מהכללים שאנו מורגלים בהם בחיי היום-יום (לא נורא, אמא כבר תדאג לסדר…) והתפתחות של הרגלים מותאמים לסיטואציה (למשל, כשאין נייר טואלט לנגב צרכים…) היו מרגשים עד דמעות. במהלך היום כמעט ולא נתתי עליהם את הדעת, אבל בלילה כשכולם נרדמו, ולא יכולתי לשתף את אורי, ראיתי בכלי הכתיבה ובמחברת שהיתה לי (איריס ולילך, המחברות שנתתן לי הן אוצר עבורי) חברת אמת. אלו רגעים שהאושר, או איך שלא קוראים לו, מוצא בהם בית ומתרווח בו לרגע קט.

בתי ספר בכפרים -

לילדי יש כבר מערכונים שלמים עלי ועל משיכתי לביקורים בבתי ספר (הם ראו זאת כסוג של הפרעת אישיות וכשהתעייפתי בדרך, מתן היה "מדרבן" אותי באומרו בקול מורתי: "אמא, בואי, בקצה ההר יש בי"ס מד-הים") . לאורך המסלול עברנו בכפרים רבים, שבחלקם הגדול, לשמחתי, קיימים בתי ספר (יסודי - עד כיתה ה' ותיכון - מכיתה ו' עד י'). אין זה אומר כמובן שכל הילדים מבקרים בו, שהרי רבים עובדים בעבודות הבית ובשדות, אך האפשרות קיימת. ילדים רבים נדרשים ללכת לביה"ס, לעיתים שעה ויותר בדרכים לא דרכים (אין זה מעיד בהכרח על קושי, להרגל כוחות משלו - ראינו ילדים בני שש-שבע שממש מרחפים מעל סלעים, מהמורות ועוברים במהירות דרכים שהתעטשות קלה עשויה לגרום להם לצנוח אל פי תהום. אנחנו צעדנו עם נעליים מיוחדות, שנבחרו בקפידה עוד בארץ, מקלות הליכה, כמה שכבות לבוש, כפפות ועוד פריטים שגרמו לנו לחוש מסורבלים, ובכל זאת חשנו קור מקפיא ומאמץ פיסי, ואילו הילדים המקומיים נועלים כפכפים ישנים שלא תמיד תואמים את מידת כף רגלם, תלבושת אחידה (ברב המקרים דקיקה ועם שכבות לכלוך - החשוב מכל שהיא כוללת עניבה הן לבנים והן לבנות) וביד כמה מחברות וספרים (לחלקם הגדול אין ילקוטים). הם פוסעים במהירות, בנמרצות ונראה שעם הרבה חיוניות. ביה"ס מתחיל בעשר ומסתיים בארבע. בד"כ הם יוצאים לביה"ס אחרי שסייעו בהאכלת בעלי החיים (הוצאתם למרעה), שטיפת הכלים במים קפואים בחוץ (אין מים זורמים בבית), חליבת העז או הפרה והכנת שיעורים מחוץ לבית (הבתים קטנטנים וחשוכים, כך שהמקום הנח ביותר להכנת השיעורים הוא על האדמה בחצר, על מדרגות הכניסה לבית וכיו"ב).

בתי הספר בכפרים קטנים מאוד (בד"כ 18-30 תלמידים). המבנים קטנים ולא מטופחים (שורה אחת של כיתות), כשהחזית היא חלקת אדמה קרחת (אין צמח, מתקן משחקים, ספסל או כל סממן המעיד כי במקום שוהים שש שעות ביום ילדים). בכיתות הקטנות יושבים התלמידים על מחצלות או דרגשים, ומולם דרגשים צרים ונמוכים המשמשים כשולחנות. לעיתים יש לוח גירים ולעיתים גם הוא חסר. הקירות מיותמים מכל קישוט או סממן לימודי ואין אמצעי חימום. באחת הכיתות שביקרתי ישבו הילדים בשתי שורות וכתבו, ואילו המורה נדנדה בערסל (כן, בתוך הכיתה) את בנה הפעוט שילל (עיקרון הרצף הלכה למעשה).

בכפר צ'אמה הראה לי המנהל בגאווה שיש מחשב אחד, אך הוא היה עטוף במפה, כדי שלא יהרס…נדמה שאף אחד לא עושה בו שימוש, וכך אכן הוא נשמר היטב. 

הילדים, בכל המקרים, קיבלו את פנינו בשמחה, בהתרגשות, בפתיחות וברצון להפגין ידע באנגלית (מצומצם ביותר אף בכיתה ה') ובחשבון (לומדים חשבון מערבי וחשבון נפאלי), רקדו ריקודים נפאליים והביעו סקרנות רבה אודות ילדי, אודות המצלמה שאחזתי בידי (התרגשו לראות את עצמם בתמונות) אודות מקומות ששמעו את שמם (אמריקה, הודו…) ובעיקר אודות תכולת התיק שלי (האם יש בו ממתקים עבורם…). 

תלמידים בבית הספר בצ'אמה

פאשקווילים -

מחשבים, אנטרנט, טלוויזיה, כלי תחבורה ממונעים או כל דרך אחרת להעברת תקשורת שאנו כה מורגלים בה לא קיימת. בנוסף, רבים אינם יודעים קרוא וכתוב. זו הסיבה, כנראה, שתקשורת עם הממסד מתבצעת באמצעות מודעות קיר. המידע שעובר בהן מרתק מבחינת התוכן, והוא מבוסס ברובו על איורים. למשל: הסבר על כך שיש לעשות צרכים בשירותים ולא בחוץ ושכדאי לרחוץ ידיים אח"כ, הסבר על כך שילדים צריכים לבקר בביה"ס ולא לעבוד בעבודות הבית בזמן זה, הסבר על סכנות שיכולות להיגרם לילדים מקרבה לאש (את האוכל מבשלים בתנורי חימר ובתוכם עצים בוערים), הסבר על הבחירות הקרובות (למשל: שלא יתקבל פתק אם המפלגה הנבחרת סומנה באמצעות אצבע) ועוד ועוד. מרתק היה לעקוב אחרי התכנים, ולנסות להבין מהם הנושאים ה"בוערים" שעל סדר היום ומהם המסרים שהממשל שואף להעביר. 

מזון - 

כפי שכבר הובן, בכל יום עברנו כברת דרך לא מבוטלת במרחק ובגובה וישנו בכל לילה בגסטהאוס אחר. ככל שגמענו מרחקים ועלינו בגובה, כך פחתה הנגישות -המסלול החל מאפשרות מעבר של ג'יפים (לא עלינו), עבר לאופנועים (גם עליהם לא עלינו), ואחרי כשלושה ימים פגשנו רק אורחות של חמורים, מעט סוסים (היו רגעים שכמעט התפתנו, אך לא עלינו) והרבה פורטרים, הנושאים על גבם מזון וציוד לכפרים. עם הירידה בנגישות גם פחת מבחר מקומות הלינה, וחלה ירידה משמעותית ברמת המוטיבציה של בעליהם להנעים את שהותנו. כך, בכל יום עלו התעריפים, כאילו מדובר בתקופת האנפלציה כשארליך וארידור היו שרי האוצר (למשל: נייר טואלט בתחילת המסלול עלה 20 רופי ולקראת סיומו כבר הגיע ל-150 רופי). גם בתחום המזון חלה אותה מגמה - בכל הגסטהאוסים מצאנו את אותו תפריט דל פריטים, כשהשינוי היחידי הוא עלייה בתעריפים. ולמרות שלא השתנה המבחר, בכל יום עברנו טקס בחירה ממושך, כשהמתלבטת הראשית היא ילי - בכל יום חשה מחדש מפח נפש, על כך שלא מוצאת מה לאכול ("איכס", "מגעיל", "דוחה" ועוד תארים המלווים בהבעות פנים תואמות). בסופו של דבר, נמצא הפיתרון בכך שאחד מהפורטרים שליווה אותנו נכנס כל ערב למטבח, אחרי יום סחיבות מפרך, והכין לה במיוחד מומו שהיא אוהבת. לעומתה מתן לא התלבט לרגע, ובחר בכל יום את הפריט היקר וה"מזין" ביותר בתפריט - צ'יפס (לא הצלחתי לפצח את התעלומה מדוע צ'יפס יקר יותר מבשר יאק). רק במקום בו לנו כמה שעות לפני העלייה לפס (לינה= נקישות שיניים וגוף קפוא, מסורבלים מעומס הבגדים וחוששים לזוז, מהסכנה שמא אחד מאברי הגוף יגע במצעים, שלא ידעו מים וסבון ימים רבים ומאבק בעכברים שאכלו במרץ חבילת עוגיות) היתה מסעדה מקסימה ביופיה, עם משחקי קופסה, מוסיקה, תנור חימום (רק במסעדה ולא בחדרים) ואוכל טעים (לא מבינה את שיקול הדעת של העכברים, יותר משתלם היה להם להגיע למטבח המסעדה מאשר לעוגיות הקנויות שלנו). 

אנשים טובים באמצע הדרך - 

לכל אורך המסלול פגשנו אנשים נחמדים מכל העולם. כנראה שהגורל המשותף, הנופים הקסומים והמאמץ הפיסי ללא טרדות היום-יום מאפשרים לאנשים לנהוג בטוב. הגדילה לעשות קבוצת מטיילים ישראלים בני 65-70 מיטיבי לכת ומיטיבי רוח. פגשנו אותם בערב שלפני העלייה לפאס (כן, במסעדה "המפוארת") והילדים נהנו משישה סבים וסבתות סבלניים ונחמדים (למעשה היתה הזנה הדדית, כיוון שגם הם התגעגעו לנכדיהם ומצאו בילדים נחמה קלה). כשיצאנו בשלוש לפנות בוקר, הם דאגו לצייד אותנו בפנס מקצועי (שלנו, כמצופה, ברגע האמת לא פעל), ועקפו אותנו בקלילות עוד לפני שהבנו מה מצפה לנו. באותם רגעים עוד נהננו משמיים זרועי כוכבים וירח עגול ובהיר, חוץ מילי, שכנראה חשה את עומס הגזרה. טיפסנו, טיפסנו ועוד טיפסנו לאור הפנס, השחר מתחיל לשלוח קרני אור, החמצן הולך ומדלדל, אין לנו שמץ של מושג עוד כמה זמן מגיעים ו…ילי מתיישבת ומודיעה שהיא לא ממשיכה, מתן ואני מתיישבים ושותקים (אם היתה לי טיפת אנרגיה, העדפתי לנצל אותה לעוד שאיפת אוויר ולא לקיטורים) ורק אמיר חסר אונים מול המוגבלים שאיתו. אלו היו כמה דקות שהרגישו כנצח, בלי יכולת למצוא פיתרון הולם (זו תחושה לא קלה לראות איך ילי ומתן מייחלים לכך שאמצא פיתרון, והכובע שלי ריק מקסמים). ואז, מבין גבעות השלג, מגיח לקראתנו בצעדים קלילים, שפם ענק, מתחתיו חיוך רחב, שתי ידיים מושטות האחת לעבר ילי והשנייה לעבר מתן ואומר במרץ: "כולם מחכים לכם למעלה, בואו איתי!". היה זה דני זהר, מושבניק, מלח הארץ מקבוצת מיטיבי הלכת הותיקים, שירד חזרה מראש ההר מתוך דאגה לנו. באותו רגע, כבמטה קסם, תמו הקיטורים, אולחשו המיחושים בבטן, בגב, בראש, והנמרצות חזרה לשיאה בליווי חיוך. לא יודעת אם הלחלוחית בעיניים מהקור נבעה או מההתרגשות שהציפה אותי. מסתבר שמחוות קטנות מחממות את הלב, גם במינוס עשר מעלות.

בילויים - 

משתדלת לא לקרא את מה שכותבת, מתוך חשש שהרצון לא להלאות יגרום לי למחוק הכל. עם זאת, נראה לי שעשוי להתקבל הרושם כי הטראק היה רובו ככולו סבל וייסורים. לא כך הוא. צחקנו המון, נוספו לנו הרבה היגדים לז'רגון המשפחתי, נשמנו אוויר צלול, ראינו סופות שלגים, נופים משתנים (הרים, רמות מישוריות עצומות מימדים, נוף מדברי לעומת צמחייה שופעת, נהרות זורמים בעוצמה אדירה, ואחרים קפואים למחצה, מפלים עצומים שהעין לא מצליחה להכיל את אורכם, אגמים מוקפי הרים, כוורות דבורים טבעיות על צלעות הרי ההימליה..) הרגשנו את קטנות האדם לעומת עוצמת הטבע, פגשנו אנשים מענינים ומוזרים, עשינו מלחמות שלג, מעיינות חמים, למדנו עד כמה חיי היום-יום יכולים להיות צנועים ומורכבים מעבודות פיסיות רבות, בתנאים קשים כיוון שכל תהליכי הייצור מתבצעים ע"י בני המשפחה, שהם גם הצרכנים ( משק אותרקי - עיבוד קרקעות קטנטנות בידיים ובאזורים מפותחים יותר באמצעות שוורים או יאקים) ו…הרחבנו במעט את גבולות הסיבולת שלנו.

על בילוי אחד לא מתאפקת ומרחיבה - סרט במנאנג. מנאנג היא "עיר" שבה נדרשת שהייה של יומיים, כדי שהגוף יסתגל לגובה. מתוקף כך שטיילים נשארים בה יומיים, התפתחו בה מקומות בילוי מפנקים, כמעט כמו בת"א (שלפני 100 שנים…). אחד ממקומות הבילוי הוא קולנוע. מדובר בחדר אטום לאור באמצעות בדים כהים, כמה ספסלים (יכול להכיל כ-30 צופים), מסך (סדין לבן), במרכז תנור עצים (מצרך נדיר) ובמהלך הסרט מחלקים תה (בשיא המתח נשאלנו עם כמה כפיות סוכר אנו שותים את התה) ושקיות פופקורן. צפינו בסרט "שבע שנים בטיבט" עם ברד פיט. מעולם עוד לא נהנתי כך מחווית הצפייה, ולא בגלל שהסרט כה איכותי, אלא בזכות מעט הציוויליזציה במקום כמעט שכוח אל. בנוסף, הסרט סיפק לנו תמונה רחבה יותר, אודות הטיבטים הגולים והבודהיזם שאנחנו חיים בנוכחותם כבר ארבעה חודשים. 

במהלך יותר מחודש וחצי טיילנו המון, ראינו בנגרקוט את הזריחות והשקיעות מהנחשבות ביותר בעולם (מי שדרג אותן לא ראה כנראה את השקיעה בחוף בית ינאי), פגשנו בכפרים בעלי חיים רבים, למדנו שיטות חקלאיות עתיקות (שעבור הכפריים המגל, השור הרתום למחרשת עץ, האוכף מעץ, ההשקיה בהצפה הם מקור חיים), מצאנו עוד פנים לבודהיזם, שהאמונה והטקסיות מהווים חלק מהותי מסדר היום בכל שכבות האוכלוסייה, צפינו בתהליך בחירות ממושך, מלווה באלימות, בשביתות ובמתח רב של האזרחים (עדיין לא נספרו הקולות, אבל איך ניתן לממש דמוקרטיה עם יותר ממאה מפלגות, רבים שאינם יודעים קרא וכתוב…). בערים הגדולות מצאנו אוכל טוב, הרבה קלוריות (בעיקר למכורי פחממות ובשר), מקומות בילוי (פאבים, מועדונים, בתי קפה) ובו בעת חוסר כבוד למילה, לאמת, ליושר, לאחרים (רמאות כדרך חיים), שחיתות בכל (בפוליטיקה, ברחוב, במוסדות הציבוריים), העדר תעשייה (כמעט הכל מיובא והאבטלה מרקיעת שחקים) חוסר כבוד לטבע (זיהום נחלים, לכלוך בכל פינה) חוסר כבוד לנשים (אם כי פגשנו גם מעט נשים עצמאיות) הזנחה (ילדים רבים בעלי שיניים רקובות, בגדים מלוכלכים, אין מקומות בילוי לילדים -משחקים כדורגל בין המכוניות ברחוב הסואן, רבים לא מבקרים בביה"ס ועוזרים בפרנסת המשפחה (לעומת מספר שלטים המעידים על צמיחת בתי ספר פרטיים בשפה האנגלית).

"גלגל העין את גלגל החמה חמד" (דליה רביקוביץ') - קרני החמה מבליחות מבעד להרים המושלגים

מקווה שהאבחנות שלי מוטעות, וההתבוננות בעיניים מערביות לא מאפשרת לי להבין נכונה את המארג החברתי-אנושי-כלכלי, שהרי מדינת נפאל מצליחה, בכל זאת, להתקיים כבר למעלה משש מאות שנים...

ושוב, מקל הנדודים קורא לנו להמשיך בדרך. אחרי יותר מחודש וחצי אורזים שוב מזוודות, אורי שוב מלין על כמות ספרי הלימוד (ממש לא עומדים בקצב הלימוד המתוכנן מכורח הטראקים ושאר בילויים) ומכניסם בהכנעה למזוודות. טסים לקראת ערב לדלהי (סיוט שכל כך קיוויתי שיימנע מאיתנו) ומשם ננסה למצוא רכבת לגואה (הסתבר שיש להזמין מקום ברכבת חודשיים מראש ואנחנו לא ידענו…באין ברירה, אולי נשב על גג אחד הקרונות עם כמה עיזים, תרנגולות ועשרות נוסעים נוספים). 

היו שלום,

עינת.