נפאל - קטמנדו, צ'יטוואן (עינת)

היי לכולם,

ביום יום חיים ברוגע ובקצב איטי, אך כשרושמת לכם מזהה שכבר חלפו שלושה חודשים ונדמה כאילו הזמן בורח לנו מבין האצבעות. שפע של חוויות עליהן מסוגלת לכתוב רק בדיעבד, כשהכל שוקע ואנו כבר במקום הבא. הדווח מאפשר לי לעצור לרגע ולהיזכר בארועים שחלפו, ומה שמבצבץ מזכרוני עובר אליכם.

נפאל - 

מנחה לרוחות שמניחים כל בוקר בכניסה לבית

בטיסה מדלהי הגענו לקטמנדו, בירת נפאל, עם עודף תיקים ועודף ציפיות, אך עם מחסור בשעות שינה. שוב "ויתרנו" על תחבורה ציבורית ובחרנו ב"טויוטה" הנהוגה על ידי נהג, שכל כמה דקות נרדם. דובבנו אותו בדיבורים (לא ידע אנגלית), כיבדנו אותו בכל החטיפים שהבאנו לדרך, קיבלנו בהכנעה את המוסיקה ההודית המתישה שבקעה מהרדיו, אבל שום דבר לא הועיל. הוא המשיך "לנקר". בצר לנו, ולמרות החשש לאחר את הטיסה, ביקשנו שיעצור בצד הדרך והוא נרדם מייד לשעה. נסיעת הלילה עברה בשלום, אך בדריכות רבה וללא שינה. בבוקר טסנו מדלהי לקטמנדו.

קטמנדו בפעם הראשונה -

קטמנדו הצפופה הנגלית אלינו ממקדש הקופים

פגשנו עיר תוססת, שוקקת אדם, סואנת, רועשת, האוויר רווי פיח ואבק מכלי התחבורה הרבים, הנוסעים בדרכי עפר, כשבמרבית המקומות אין מדרכות. התחושה היא שכולם בתנועה, בנהירה מתמדת, כשמרב צפיפות מתחככת כתף בכתף. בכל פינה מציעים רוכלים "משחת נמר" (לא מבינה מה מטרתה, אולי מחזקת את יכולת ההתמודדות עם תחושת הג'ונגל השורה בכל, ובכלל…מאיזה חלק של הנמר היא עשויה? מה לנמרים ולבריאות?), חשיש (מציעים באופן הישיר ביותר, באמצע הרחוב, אפילו לילי ולמתן) ושרותי ריקשה (הפעם - כרכרה הנהוגה ע"י אופניים ורוכב).

בתאמל, הוא אזור התיירים, התחושה היא שמגיעים לרובע הלאטיני בפאריס, שכאילו נבנה בתוך עזה: רחובות צרים, ומהם מגיעים לסמטאות ציוריות (מדרחוב) בנייני לבנים חומות, מרהיבים ביופיים - שילוב של עתיק ומודרני, ומאות חנויות של ציוד טיולים מזויף (בולמוס הקניות לקראת הטראקים). כל החנויות מכילות את אותם הפריטים בדיוק, אבל הישראלים קונים אצל "סוויסה" (מכונה כך, כיוון שבעבר מישהו מצא דמיון בינו לבין הבדרן מאיר סוויסה) ואצל "קרמבו" (נפאלי עם מיומנויות מכירה מהמפותחות שפגשתי בחיי - אחרי שפוגשים בו מבינים כי הביטוי "שתיקה שווה זהב" שגוי מן היסוד. אצל קרמבו "מילים שוות זהב" - מפטפט בעברית בלי הפסקה…וזה עובד… גם אנחנו הותשנו ממנו, וחסרי כוחות רכשנו אצלו את הציוד המזויף לטראק העתידי). עשרות חנויות נוספות מוכרות מוצרים צבעוניים העשויים מלבד או מנייר ממוחזר, שהעין יוצאת אליהם, אבל לשמחתי אנו עדיין מושפעים מטראומת החפצים הרבים, חסרי השימוש, שפינינו מהבית בטרם נסיעה. 

קטמנדו - עיר בת מיליון תושבים וחצי, וכך מפנים בה אשפה

והנה מערכת החשמל הבטיחותית...

בענייני מזון - נפאל היא אחת המדינות העניות בעולם, שהשכר הממוצע בה הוא כשני דולרים ליום, אך אין הדבר מונע מאזור התיירים להיות שופע בסופרמרקטים שמדפיהם עמוסים לעייפה בשפע מוצרי מזון מיובאים, מאפיות המוכרות עוגות שמרים משובחות (הילדים לא יכולים להתחיל את היום ללא יצירת הבצק האוורירית והנימוחה בפה, ואילו אורי ואני ניזונים מהריח, שאף הוא משובח), חנויות רבות למשקאות חריפים (הדבר נותן את אותותיו בלילה - שיכורים רבים מדדים ברחובות), דוכן פלאפל שהתור בו משתרך בכל שעות היממה, וגולת הכותרת היא מסעדות הבשר - הסטייקים עבי הכרס נוטפים כולסטרול. כיוון שאינני חובבת בשר לא מצליחה להתחבר לחוויה, אך בקרב "מביני דבר" זו שיחת היום. 

השוק המקומי בקטמנדו

אמנם שבענו מהקדושה השורה ברישיקש, אך המעבר לחיים חומריים ונהנתנים היה חד ומהיר מידי. אי לכך יצאנו לכמה ימים לג'ונגל בצ'יטואן וחזרנו לקטמנדו מוכנים יותר להעריך אותה ולחוות אותה ללא בהלה.

הביקור בצ'יטואן או שיתוף פעולה עם קהות החושים האנושית -

נסענו כשש שעות לצ'יטואן. הפעם, סוף-סוף באוטובוס!! מדובר ב"אוטובוס תיירים", והכוונה היא לאוטובוס מקרטע, ללא מזגן, אך עם מאוורר לכל ספסל, ושלכל נוסע יש מושב משלו. זהו לוקסוס מהותי לעומת "אוטובוס מקומי" בו נדחסים עשרות אנשים (3-5 נוסעים על כל ספסל, עשרות עומדים בצפיפות, על הגג מניחים את כל התיקים, כבשים, תרנגולות בכלובים, רהיטים, ומעליהם נדחסים עוד כמה עשרות אנשים). "הנחמה" היחידה שהיתה לנו בדרך, בין חבטת ישבן אחת לשנייה וטלטול תמידי של כל האיברים, היתה לראות "אוטובוס מקומי" חולף על פנינו, ולהבין שיכול להיות גרוע יותר. 

הגענו לצ'יטואן, כשאת פנינו קבלו חום מחניק, לחות מעיקה ויתושים טורדניים ונחושים, ששמו להם למטרה למצוץ את דמנו. בהמשך היום הבנו כי הג'ונגל באזור היה בעבר גדול הרבה יותר, אך היתושים נושאי המלריה הרגו רבים מן התושבים (קרוב לליבנו מסיפורי החלוצים), ולכן צמצמו את אזור הג'ונגל וייבשו חלק מהביצות. באותה נשימה הוזהרנו מפני העלוקות השורצות במים. התחלה מבטיחה…כשמהכרות עם הנפשות הפועלות, ברור לכם מה היתה שרשרת התגובות ועל ידי מי….רמז: החלוקה המגדרית נותרה בעינה, רק שאני, מתוקף הסמכות ההורית נהגתי מעט יותר (ממש מעט) באיפוק. 

בטעות של מתחילים (אנחנו כבר לא בקטגוריה הזו, ובכל זאת נפלנו במלכודת בלי שום תירוץ הגיוני) רכשנו "חבילת אטרקציות". להלן הפירוט: 

א. סיור בג'ונגל עם מכונית ספארי - הגב כמעט נשבר, הישבן נחבט רבות, הנהג לא ידע לנהוג ושקע בבוץ הטובעני, כך שעבדנו (בעיקר אורי) כשעתיים כשהחום והלחות ממיסים כל תחושת אופטימיות. בין לבין ראינו עשרות במבים, צבאים, חזירי בר, ציפורים נדירות, קופים ותנינים באגם. הנמרים, הקרנפים והדובים השחורים שהבטיחו לא נראו באופק. 

ב. ביקור ב"יונקיה" של הפילים - הגענו למקום לאחר נסיעה בנוף מרהיב וחציית הנחל בקאנו (כשלצידנו חוצה את אותו הנחל עדר פרות ורועה). בתוך משטחי ירק רחבי ידיים שוכנת חוות פילים, בה הפילים עומדים בשורה, וכשמתקרבים מגלים כי הם מחוברים לעמוד בשלשלאות, ללא אפשרות לזוז אפילו חצי מטר. הפילים היונקים (קטנטנים ומתוקים = 400 ק"ג בערך) עומדים לצד אימותיהם הקשורות ויונקים או משתובבים. אין להם גישה למים ומאחוריהם ערימות עשבים מעשנות, לשם הרחקת היתושים. היתושים התרחקו, ואיתם גם החמצן. זו היתה חוויה מזעזעת, שכולנו יצאנו ממנה נחרדים ועצובים על קהות החושים והסדיזם. כתבנו מכתבים ל"אנונימוס" וגופים נוספים כדי להתריע. שולחת תמונות. אנא הפיצו בכל דרך אפשרית.

ג. רכיבה על פילים - אומנם הרכיבה בג'ונגל אפשרה לגלות חיות רבות בסביבתם הטבעית, ולחוות יער עבות, שופע צמחייה, אבל הרכיבה על פיל מקדמת "מחלת ים", וההתבוננות ביחס לפילים מעוררת מחשבות קשות עלינו, בני האדם. הרוכבים מכים בהם בכלי מתכת חד ומתישים אותם. הפיל עליו רכבו הילדים היה עיוור, ונתקע בגזעי עצים. מעשה נבלה אכזרי.

ד. רחצה עם פילים - עלינו על הפילים ונכנסנו למים. הובהר לנו כי לאזור זה של הנחל לא מגיעים תנינים, כיוון שהם חוששים מהפילים. לא נשמע משכנע במיוחד, אבל הפחד מכך התגמד, בהשוואה לפחד מהישיבה על פיל ללא אוכף בזמן שנעמד ונפילה ממנו כשמתחיל להשתכשך במים ולהשכב. נאלצנו להתפצל, וכמובן שאף ילד לא רצה להיות איתי מפאת פחדנותי (אורי היה כעוס מאוד על ההתעללות בפילים וסרב לעלות. חבל שלא אימצתי מראש את התירוץ הזה, למרות שדווקא בפעילות זו הפילים נראו נהנים מאוד). הילדים עשו ביניהם הגרלה, ומתן הפסיד…אכן הפסד - אחרי שתי דקות התחננתי שיחזירו אותי מייד לחוף. היה מפחיד יותר מרכבת הרים. כפיצוי, מתן קיבל תור נוסף, ובעיקר, עוד הזדמנות לצחוק לי.

מעבר לטראומה שחווינו בגילוי כי לשם השעשוע מתעללים בפילים, ובכך שגם אנחנו תרמנו לכך, ומעבר למזג האוויר המעיק הצלחנו גם להנות. שכרנו אופניים (אזור מישורי) וביקרנו בכפרים שבסביבה. מדובר בבתי במבוק המצופים באופן חלקי בבוץ (בית = חדר אחד לכל המשפחה, משפחה=הורים והרבה ילדים, הרבה ילדים = הלידות לא נפסקות עד הולדת בן-זכר…נשמע מוכר מאיזשהו מגזר??). אין כבישים סלולים, אין מים זורמים או חשמל, בחצרות שפע של אווזים, תרנגולות ואפרוחיהן המסתובבים בחופשיות, כבשה או שתיים וגינת ירק קטנה. בחזית כל בית, הפעם על האדמה ולא על הגג, יוטה פרוסה ועליה מייבשים פלפלים אדומים, גרעיני תירס, עשב לחציר וגרגירי אורז. אגב, האזור עשיר בשדות אורז, כשעתה זמן הקציר, והגבעולים עטירים בגרגרים. מרגש לראות את השדות ואת שפע התבואה, אך קשה לתפוס את המאמץ הרב שכרוך בקציר ובהפרדת הגרעינים (חובטים את האלומות עד נפילת כל גרגירי האורז, הנותר לייבוש על גבי משטחי פלסטיק ובהמשך עורמים את הגבעולים שנותרו בערמות ענקיות, שיהוו מזון לבהמות בחורף) - הכל נעשה באזור זה בידי הנשים (בהמשך נראה אזורים בהם כל המשפחה עובדת בשדות האורז).

אגב נשים, רובן מאוד יפות (מה שקשה להגיד על הגברים…) ורובן מוכות על ידי בעליהן בקביעות (באנטרנט מדובר על כך ש - 85% (!) מהנשים הנפאליות מוכות, ונפאלים ששוחחתי עימם אישרו כי הדבר נכון גם בקרב זוגות צעירים), בחלק ניכר מן הבתים הנישואים הם פוליגמיים (ריבוי נשים) וכמובן שעול הבית והמשק מוטל עליהן. עם זאת, ניכרת מעט עלייה במודעות לזכויותיהן, בעזרת ארגונים התנדבותיים, שמנסים להפעיל תוכניות סיוע. למשל, בסיור אופניים הגענו ל"מפעל" שהוקם ע"י נשים כקאופרטיב למען נשים. הן תופרות בצוותא תיקים, בובות….ומתחלקות בכסף המצטבר מהמכירות. כן ירבו פרוייקטים מסוג זה. 

"הרחוב" אחה"צ - לא מדובר בחלוקה ברורה של נחלות ודרכי גישה (סביר להניח כי המקומיים מבחינים באיזשהו סדר, שקשה לזהותו בעין בלתי מקצועית). כולם נמצאים בחוץ, כנראה עקב החום העז. הנשים עובדות ומשוחחות ביניהן, ואילו הילדים משחקים כדורגל עם שער מאולתר, אחרים משחקים ב"מלחמה" עם מקלות ועוד צעצועים מאולתרים (מכסה מעוגל מחובר למקל עץ) והימורים של ממש (מטבעות) באמצעות הטלת קוביות , כשילדים רבים מתגודדים סביב ומעודדים. כל מי שפגשנו היה מסביר פנים עם אנגלית רצוצה בפיו, כשהמילה/הבקשה השגורה ביותר היא "ממתק"…

חוזרים לקטמנדו נוטפי זיעה, עם תובנות לגבי הפער ברמת החיים בין תושבי הערים הגדולות, לבין הגרים בכפרים המרוחקים שרכושם דל ומזונם נסמך כמעט ורק על המעט שמגדלים בעצמם, על ההתעללות בפילים (מתן התקשה להיפרד מהם, תוך שהוא חש כי הוא מפקיר אותם בידי כוחות הרשע) , ובעיקר הבנו כי האטרקציות התיירותיות פחות מתאימות לנו, ומוטב להמשיך ולהתחקות, ככל הניתן, אחר חיי היום-יום של האנשים אותם אנו פוגשים.

מקווה כי החזרה לקטמנדו תהיה מאירת פנים.

הרבה טוב לכולכם,

עינת.