קומה שנייה מתוך שתיים. חדרים מסודרים בצורת האות ח׳. משוש עייני ואני בחדר יפה בקצה המסדרון הפתוח לנוף גבעה. מהצד השני עוד מסדרון. בקצה - חדר הילדים. סך הכול שבעה, שמונה חדרים. בקומת הקרקע - המאמא.
מסיבות טכניות הזמנו טיסה לעוד שבועיים לנפאל כך שיש לנו ארבעה עשר יום בעיר הקודש.
תשע בבוקר. בין חום השמש לבין הלחות, התוצאה תיקו, שניהם מנצחים. בגדים דבוקים מזיעה ופדחת מיטגנת בשמש. חוצים חצר. נתקלים במאמא, יושבת על כסא פלסטיק, ראשה קטן, כחוש וזריז, עור פניה מקומט, עיניה תזזיתיות. פיה מחייך בין דיבור לדיבור, מן חיוך כזה שבא קומפלט עם נדנוד ראש שבא לומר ״אני מכירה אותך״. מאמא מדברת על עצמה תמיד בגוף שלישי.
חתול אפור וחתול שחור מתקרמים אחד מול השני ומוציאים קולות מהבטן, ויש עוד חתולים בחצר. מאמא אומרת: ״אתם הולכים לאכול, אצל מאמא הכי טוב וזול, מאמא דואגת לכם״. יש למאמא עוד משפטים כמו: ״למה לקנות מים בחוץ? תקנה אצל מאמא, מאמא אוהבת אותך. מאמא תיתן לך בזול. אבל שאף אחד לא ידע״, ״מאמא נותנת את החדר רק לך ב-450 רופי אבל אל תספר״. ובאמת לא כדאי שתספר כי מאחרים היא לוקחת 400.
שוכבים בחדר. למה אנחנו נשארים ברישיקש? הזמן מת. וכשאי אפשר כבר לשכב יותר, יוצאים לכמה גיחות. איזה טקס כוהנים בלתי נגמר ומתיש על הגנגס, טיול אופנועים שמסתיים בבכי ודם, שוטרים עוצרים אותנו על כלום. בקיצור: מרחב חיינו נע בין לאות החום לכישלון העשייה ואנחנו נשארים תקועים כמו אף אדום על פרצופו של ליצן.
שגרה. בוקר. בן פורת יוסף ניכנס לחדר: ״אפשר ללכת לקנות ארטיק?״.
אבא: ״כן, תביא לי טילון״.
יוקה נכנסת: ״חם לי. לא ישנתי בכלל בלילה״.
אמא של יוקה: ״רוצה ללכת ליוגה?״.
יוקה: ״אני רעבה״.
עוברת שעה.
בן פורת: ״אפשר ללכת לקנות ארטיק?״
אמא: ״עוד ארטיק?״
אבא: ״תשאל גם את אמיר ויוקה״
עוברת עוד שעה.
בן פורת ניכנס לחדר, על פרצופו שפם גלידת שוקולד מקצה לקצה מתעבה בלחיים.
בן פורת: ״אפשר...?״
אבא: ״מתני, אולי פשוט תישאר במכולת?״
מתן: ״נראה לך?!״
אמא: ״תשטוף פנים״
אמיר ניכנס: ״לא אוכלים?״
אבא: ״נאכל במסעדה למטה״
אמא: ״למה שלא נכין כאן?״
יוקה: ״אני יורדת״
יורדים למסעדה. בדרך עוברים ליד מאמא. מאמא חיוך, נידנוד ראש, מחפשת בעיניה עיניים להתלבש עליהם. מאמא: ״הולכים לאכול בחוץ?״, נידנוד ראש זריז מצד לצד, ״אין דבר, בערב אצל מאמא״.
אני מסתכל על יוקה ורואה שמשהו רוצה מאוד מאוד להרוג את מאמא.
צהרים. ממש ממש לא זמן לצאת אבל כבר שלושה ימים לא יצאנו, אז יוצאים. תחנת ריקשות, פוגשים כמה ישראליות ובראשן אישה שלא קשה לזהות את עברה המקצועי - מורה שבמהלך השנים (הרבה שנים) נהפכה למנהלת. משא ומתן קולני בין הבנות לנהגי ריקשה שבאו לעזור לנהג שבהתחלה עמד אחד מול כל הלהקה. סוף הקרב, המנהלת: ״בנות, כל אחת עשרה רופי. גם אתם״, היא מפנה מבטה אלינו. אני מנצל את ההזדמנות, מצביע ובלי לבקש רשות אומר: ״בא לי לשלם חמש עשרה״. לרגע שקט משתרר, אך המנהלת המנוסה לא מאבדת מילימטר של קור רוח ואומרת: ״בדיחה״, (חיוך קל) ״כולם לעלות״.
יורדים מהריקשה, חוצים את הגשר, שום דבר לא השתנה מלפני שלושה ימים. חם. הולכים לאורך הגנגס. דוחים הצעות של רוכלים ובסוף נכנסים ל״coffee day". בן בכור, יוקה ובן פורת מזמינים מילקשייק, זוגתי לא נוגעת בכלום, אני אספרסו (לא משהו). מחליטים לחזור ברגל. כל הדרך עלייה אחת גדולה. סיוט. מגיעים. מוזר, לא פוגשים את המאמא. מוזר, גם אין חתולים בחצר.
ימים עוברים, החום לא. הגיעו הדברים לידי כך שהסכמתי ללכת ליוגת צחוק. לא צחקתי. אחרי עשרים דקות יצאתי. זוגתי והילדים דווקא ניהנו, לך תבין...
הטיילים הישראלים שאיתנו אצל מאמא מאוד נחמדים וקומוניקטיבים. (בכלל ממש תענוג לראות ולהיות חלק מהישראלים. איפה שאנחנו כמעט תמיד יש צעיר או צעירה אחד או יותר שמאמצים אותנו ומרחיבים את המשפחה).
ערב. אני במיטה. בן פורת ניכנס עם ארטיק. אני רואה שהוא מתמהמה לשנייה בפתיחת העטיפה.
אני: ״בן פורת, קרה משהו?״
הוא: ״לא היה וניל״
אני: ״ו...?״
״קניתי בטעם שוקולד״
״תתגבר...?״
מתן תוקע ביס.
יושבים במרפסת שלושה גברים ובחורה אחת לבושה בקימונו וכובע תואם. היא אומרת שהיא נסיכה, ועוד דברים היא אומרת. היא מגלגלת סיגריה במיומנות. מדליקה. הם מעבירים אותה מיד ליד ומציעים גם לי. זה חומר חזק מאוד. הם ממשיכים להעביר את הסיגריה. סיבוב שני אני כבר מחוץ למשחק.
מסביב חושך. רק החצר של המאמא מוארת. עשן סגלגל. השיחה מסביבי נהפכת לקולות, החושך נהפך כחלחל. פרצופים צוחקים. אני מסיט את עיני ורואה משהו שלא הבחנתי בו עד עכשיו. בצד החצר של המאמא יש מזבח , לידו נראה משהו, אולי חתול מת. אני נשען אחורנית ורואה את דמותה של המאמא עם החיוך והעיניים כאילו מרחפת בין המזבח לכיסא הפלסטיק. יש לה כנפיים קטנות וזנב משתלשל מאחורה. החיוך שלה נהפך לצחוק מרושע. פתאום אני מבין. היא מכשפה. אנחנו כאן בתוך הדרעק הזה תקועים כי היא תקעה אותנו בעזרת טקסי וודו. רצחה חתולים. נעצה סיכות בבובות בדמותינו כדי שנישאר. הכל בשביל שכר דירה. רק שלא תאכל אותנו בסוף.
אני מתעורר. בוקר. הלילה של אתמול מתגלגל בראשי. חייב לצאת. עובר את מתחם המאמא בזהירות. רואה את בן פורת קונה במכולת. שביל צדדי. בצד פחונים ואנשים שנראים כמו קופים. חבל שדרווין לא ראה אותם.
אני ממשיך. עכשיו השביל צופה על עמק יפה. מתיישב על סלע גדול ומרובע. נושם אוויר טוב. כמה זמן? אינני יודע. מן השביל עולה הנסיכה עם הקימונו. היא מתיישבת לידי. פתאום היא קמה ונותנת לי נשיקה. אני מתעורר. בן בכור מגיע: ״אבא, מה אתה עושה כאן?״. אני אומר: ״בוא נלך לחדר״. בן בכור: ״מחר טסים לנפאל״. אבא: ״מחר״. הולכים לחדר. בדרך, במרפסת, רואים את בן פורת משחק קלפים עם שלושה טיילים, קורע אותם.
דלהי, נמל התעופה. עוד מעט נפאל. מרגיש טוב. שק של טונה ירד לי מהגב. אני ער. באוזניות השיר ״הינני כאן כמו רוח סערה״. לפניי כוס קפה. לימיני פרצוף עם שפם של גלידה אוכל ארטיק. לשנייה איני רואה את שתי האהובות, יוקה וזוגתי. איני דואג. בטח הלכו לקנות משהו. בטח זה יהיה יפה מאוד בעיני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה