מנאלי (עינת)

שלום יקירים,

החגים חלפו להם, מבלי שכמעט חשנו בהם, למעט הטלפונים לארץ, ומספר מפגשים עם בני חב"ד שגרים בוילות מפוארות בכל עיר מרכזית בה ביקרנו, ועוברים מידי פעם בשווקים ובמסעדות בהן יושבים צעירים ישראלים, ומציעים להניח תפילין ("צדיק, תפילין כבר הנחת היום?") או לסעודות חג ושבת (בכל שבת יש ג'חנון+שיעור תורה+רסק עגבניות…). אנחנו לא מצאנו לנכון להיענות להזמנות וחגגנו בדרכנו. למשל: בראש השנה הלכנו למסעדה מצוידים ברימונים, תפוח בדבש ופרוסות גזר, בברכות , חלקן בהשראת רותי פינס שכרגיל הציעה את הברכות הכי מתאימות (למשל: אורז כדי שנארוז פעמים רבות מזוודות ונצא למסעות…) ובעיקר בהרבה כוונה טובה. הזמנו את כל הישראלים שנמצאו במקום באותה העת (בהתחלה חשו אי נוחות, אך מהר מאוד הצטרפו בכמיהה לציין את החג) הצורך בתחושת ביחד, האלכוהול והסיטואציה הנעימה (אחרי הכל כולם נמצאים במצב של טיול נטול דאגות מהסוג המקובל ולא אחרי בישולים ונקיונות) הובילו לערב נעים, מצחיק וממלא בתקוות להתחלה טובה ולהמשך טוב עוד יותר. השהות בקרבת בודהה בכל כך הרבה סיטואציות, מתחילה לגרום לנו להרגיש עד כמה החיים שלנו באחריותנו ( אם כי די מבאס שנדרש ויתור על האשמת אחרים, מצבים, בן זוג, ילדים…התמחות שפיתחתי  במשך שנים רבות).

למרגלות המפל בכפר ואשישט (סמוך למנאלי)

בית - 

יום לפני ראש השנה הגענו למנאלי (מתחילים להדרים) ושכרנו דירה קטנה, חדשה, מאובזרת ומקסימה (ברמה של צימר בגליל ללא הג'אקוזי וללא העלויות המוטרפות). הדרך אליה עוברת בין חצרות של בתים (חצר=פרה, עגל/ה וכבשה בחדר התחתון, גינת ירק, מגורים של המשפחה בקומה השנייה, ועל הגג דלעות ענקיות, תפוחים לייבוש וחציר. בכל חצר גם חדר צר לשירותים וברז חיצוני בו שוטפים כלים, מתקלחים ומכבסים בגיגיות ענק, תוך שפשוף הכבסים בעזרת קרש או בעזרת כפות הרגליים), תירסים לרב (תרזה, היית מתמוגגת מהם - טעימים גם ללא בישול), עצי תפוחים עמוסי פרי,  אפונה הגדלה על שיחי התירס ומניבה תרמילים ענקיים (טעם גן עדן) ושפע פרחי דליה בצבעים מרהיבים.  

ילי ומתן משחקים באולינג מאולתר

אין לתאר את הכיף בתחושת בית. לא ידעתי עד כמה אנחנו יכולים להנות מבישול, מהכנת כדורי שוקולד, פופקורן, מחיפוש מתכונים שניתן להכין ללא תנור ומקסר, גלידה במקפיא, מוצרי חלב במקרר (אין כמעט בנמצא, למעט חלב, גבינה צהובה ויוגורט תוצרת בית שקונים במשקל בשקית) ומחבלי כביסה, שולחן אוכל, ארונות בגדים וכמובן, לכעוס על הילדים בלי שהשכנים ישמעו או לחלופין, לסגור את הדלת בחדר השינה (חדר משלנו!!) ולהתנתק. מתארת לעצמי שעולה המחשבה, עד כמה עולמנו צר, ואיזה בזבוז של טיול אם זה מה שעושה לנו טוב, אבל החסך בבית ובשגרה מזכיר לנו עד כמה הוא משמעותי עבורנו.  היו ימים שלמים שלא רצינו לצאת מהבית, למדנו, קראנו והתארחנו בבית משפחת תבור הנחמדה שהכרנו, שגם הם שכרו בית במרחק עלייה תלולה מדירתנו, כך שהשגרה החדשה והמוכרת היתה במקום. למדנו שתושבים זרים חיים בהודו חיים "רוחניים" רויי זמן פנוי למדיטציה ורוחניות, תוך העסקת עשרות פועלים: מנקה, חלבן המביא חלב מידי בוקר, אופה לחם ביתי, מבשלת, כובסת, "קניין" בשוק המקומי, נהג…לכל פועל "התמחות" משלו שפרנסה בצידה. קשה לקבל זאת, שהרי בארצות מוצאם לא היו יכולים לחיות ברמת חיים כזו, ובו בעת במקום בו האבטלה כה שכיחה, זו עוד דרך להתפרנס.

בתי ספר -

עוד לא הצלחתי להיכנס לעובי הקורה, למרות שהנושא מעניין אותי מאוד. מהמעט שלמדתי רב הילדים הולכים לביה"ס מכיתה א' (לא מקובל לשלוח לגני ילדים). הלימודים מתחילים בתשע לערך ומסתיימים בארבע. המבנים בהם לומדים בבתי הספר הציבוריים עלובים ביותר, בניינים ישנים ולא מטופחים, כשבכל כיתה עד 45 תלמידים (ואנחנו מקטרים…). בכל המבנים שראיתי אין צמחיה או מתקני משחקים או מתקני ספורט.   לעומת זאת, אנשים מבוססים שולחים את ילדיהם לבתי ספר פרטיים, בהם הלימודים מתקיימים באנגלית (אחד ההורים סיפר לי כי אם הילד "נתפס" משוחח בהפסקה עם חבריו בהינדית או בלאדקית עליו לשלם קנס של 5000 רופי, סכום גבוה מאוד ביחס למשכורות הממוצעות). לגבי תכנים, התמודדות עם לקויות למידה וכיו"ב עדיין לא צברתי מספיק מידע. מקווה שבהמשך. 

חצר בית הספר באולד מנאלי. הילדים משחקים קריקט.

בודהה -

רגע לפני שעוזבים את הצפון ונפרדים מבודהה, אותו פגשנו עשרות פעמים במימדי ענק וראינו כיצד אנשים מתפללים מולו ביראה גדולה, מעניקים לו מנחות וחשים אליו קרבה, רוצה לשתף אתכם באגדה המתארת את סיפור חייו:

לפני כ-2500 שנה נולד סידהרטה למשפחת מלוכה מהקאסטה השנייה בחשיבותה, לוחמים-שליטים. אחד החכמים שראה את התינוק ניבא לו כי יהיה שליט או מורה רוחני, וכי אם הוריו רוצים לגדלו להיות שליט יש לדאוג כי לא יראה בילדותו חולי, זיקנה ומוות. עשרים ותשע שנים הצליחו הוריו ומוריו להסתיר ממנו את צער העולם, בעזרת בידוד הקשישים והחולים, הענקת אהבה בשפע ומניעת אכזבות. 

בגיל עשרים ותשע יצא במקרה עם משרתו מחצר הארמון וגילה לתדהמתו את צער העולם. בגיל כה מאוחר הוא גילה, את מה שאנחנו מגלים כבר בינקות, שהכאב והמצוקה הם חלק בלתי נפרד מהחיים. בצר לו, החליט לשוטט בין הכפרים ולחפש את התשובה לשאלה: מאיפה בא הסבל וכיצד ניתן להפחיתו? כחלק מתהליך החיפוש הוא ניסה להתנתק מחיי הגוף ע"י סגפנות ודרכים יוגיות קיצוניות. למרות המאמצים הרבים לא מצא את התשובות לשאלותיו. בנחישות רבה ניסה דרך חדשה - דרך המדיטציה. כך ניסה לכבות את תנועת המחשבה ולהשתחרר מהכבלים של הגוף וטרדות היום-יום. באחת הפעמים עלו בתהליך המדיטציה שדים רבים, מפלצות,  ועוד דמויות הרוצות ברעתו. מתוך הפחד הגדול שפקד אותו, הוא חש התעוררות, והבין כי הרוע, הסבל והפחד, כמו גם היופי, השמחה והריפוי באים מתוכו, ואינם קשורים לעולם שבחוץ. עם ההארה הזו חזר לביתו ומאז היה לשליט ולמורה רוחני. בודהה = מי שמתעורר, התעוררות.

תפוחים -

כפי שכבר תיארתי, מנאלי היא ה-אזור לגידול תפוחים בהודו. מאות אלפי עצים, עמוסים בתפוחים עסיסיים. מכיוון שהעצים גדלים על מורדות ההרים, ללא טרסות, אין דרכי גישה לטרקטורים ומשאיות. אי לכך, פועלים (גברים ונשים) נושאים על גבם "סלי כביסה" ענקיים עם תפוחים שקטפו זה עתה, ומביאים אותם למקומות איסוף רחוקים. מצד אחד קנאתי בהם על הקלילות שבה טיפסו על ההר, קטפו וירדו במורדות התלולים. מצד שני, קשה לעכל את הפער שבין בעלי האמצעים לבין פועלי - יום העובדים בקבלנות תמורת סכומים זעומים בעבודה כה קשה.  

כמו המישמישים ב -לה, כך גם התפוחים נמכרים בכל דרך אפשרית - כפרי טרי, כריבה, כתפוחים מיובשים, כשתהליך הייבוש הוא על הגג, בליווי זבובים ונמלים לרב (שווה לחשוב פעמיים לפני שאוכלים תפוחים מיובשים).

סרטים -

לא יעלה על הדעת שנשהה בהודו ולא נבקר בקולנוע, בארץ הראשונה בעולם בהפקת סרטים. לכך היה לנו מעט רקע מצפייה בטלוויזיה (בחלק מהגסטהאוסים יש בחדר טלוויזיה ישנה ועבת כרס) בקטעי סרטים מבתי היוצר של בוליווד מעוררי השראה בבנאליות שלהם ובדמיון שביניהם. התארגנו לבילוי, לקחנו טוק-טוק (ריקשה) והגענו לאולם קולנוע רחב מימדים: שתי קומות עם הכנה למעלית, דלתות זכוכית ואשנב לרכישת כרטיסים: ישיבה בחלק התחתון עולה 100 רופי (6-7 ש"ח) וישיבה ביציע 150 רופי (כ-10 ש"ח). התקמצנו וישבנו בקומה התחתונה. השלטים הכינו אותנו לכך שמדובר בסרט חדש (SHUDDH DESI ROMANCE), שכבר בטרם יציאתו לאקרנים היו מליוני האזנות למוסיקה המלווה אותו, ועם יציאתו לאקרנים צפו בו מליוני צופים ומשחקים בו שחקנים מפורסמים. בטרם כניסה לאולם עצרנו בקיוסק בו מוכרים פופקורן במחיר "מופקע" של 4 ש"ח ושתייה קלה או חריפה (ויסקי, יין…מוצרים מאוד קשים להשגה בצפון הודו).  מדובר בהכנה לאירוע מכובד במיוחד… שלא מאכזב בעת הכניסה לאולם. אולם רחב ידיים עם כיסאות מפוארים ומתכווננים. הפרסומות משעשעות במיוחד, וכבר מרמזות לנו על הכמיהה למערב - חיקוי מגוחך של פרסומות מערביות, אך עם סממנים בולטים של הודו (הבעות פנים מופתעות, חולצות הגברים על סף התפוצצות בכרס, הנשים חסודות אך פתיניות. מפרסמים נודלס, ויטמינים לפיתוח השרירים….

שיר הסיום רבוי הרקדנים (מתוך הסדט הדבילי להפליא "shuddh desi romance")

לפני הסרט, צפינו בסרטון של עשר דקות, המתאר את נזקי העישון - תמונות מחרידות לצפייה, המלוות בכתוביות המזהירות מפני  הסכנות שבו. מודעות מעוררת התפעלות, אך חבל שבסרט עצמו כל הגיבורים מעשנים בהפגנתיות (נראה ממש מאולץ ולא תואם את העלילה) והסרט כולל פרסומת סמויה (ממש שטיפת מח) לסיגריות הודיות מסוג מסוים.

העלילה - ודאי תופתעו כשאציין שמדובר בסרט בנושא אהבה…כמובן שמדובר באהבה נכזבת, בבחור הבורח מכלתו בערב חתונתו, ואח"כ מתאהב בבחורה "מודרנית" הלובשת ג'ינס, מעשנת וגרה בדירה משלה עם שירותים (ניאגרה) בתוך הבית, וכשמחליטים להתחתן, היא מתחמקת ביום האירוע, והבחור המסכן פוגש במקרה את בת זוגו לשעבר, הם שוב מתאהבים, אך העלילה מסתבכת, כשהוא פוגש בחתונה של קרובי משפחה את בת זוגו שברחה ממנו. מה יהיה ההמשך? האם יתחתן? עם מי? לא מגלה. תאלצו לצפות בסרט…מדובר בשלוש שעות, ללא תרגום. מכוון שלא הבנו אף מילה, יצרנו תרגום משלנו, כשכל אחד ייצג את אחת הדמויות. סביר להניח שיצרנו תסריט יותר עמוק מהדיאלוגים והמונולוגים שהוצגו. בכל מקרה, ברור שהיינו מאוד מרוצים מעצמנו.  אגב, מיותר לציין כי הסרט מורכב מעלילה, מונולוגים של הדמויות, כשהם יושבים במקומות המהווים סמלי סטטוס לכאורה מערביים (למשל, אחת הגיבורות פוצחת במונולוג, כשהיא ישובה  בבגדיה בשירותים המודרניים, שרמת ניקיונם היא כמו בבי"ס בסוף יום לימודים, ללא נייר טואלט. דמות אחרת נותנת מונולוג, כשהיא אוחזת בקבוק קולה והפוקוס הוא כמתבקש…על הבקבוק…) ובכל רגע שיא פוצחת להקת רקדנים בריקוד, בו הדמויות המרכזיות רוקדות ו"שרות". הנשים לובשות ג'ינסים, מעשנות ורוכבות על אופנועים…אולי מדובר במשאלת לב, אך לא בייצוג המציאות! 

הקהל - הסיבה המרכזית להגעתנו לבית הקולנוע היתה לצפות בקהל המשולהב, ששמענו עליו לאורך השנים. לצערנו, היה מעט מאוד קהל. נחכה לסרט הבא במומבי או בדלהי.

זמן עומד מלכת -

החנויות והמסעדות במנאלי הישנה מתקבצות ברחוב אחד, שרובו ישראלים. חזרנו קצת לשנות השישים והשבעים: מסעדות בשם "דילן", "לנון", "שש-בש", תמונות פסיכודאליות בהשפעת דאלי וכנראה שגם בהשפעת הרבה אל.אס.די, להקת האריות,  בוב מרלי. הבגדים בסגנון טראבין בסיני, כשבחזית כל חנות יושב תופר (כמו שאין בנמצא מוכרות, גם את תפקיד התפירה מבצעים גברים) ובסכום פעוט מוכן לתפור בזמן קצר כל בגד שרק חפצה נפשנו (בדים באיכות נמוכה). הנאתו של אורי להסתובב ברחוב מוכה הנוסטאלגיה הסגירה את גילו.  במנאלי החדשה פגשנו "מדרחוב" ואפילו חנות שמוכרים בה ג'ינסים, אבל ברב החנויות הוצעו כרגיל: בדים צבעוניים ומנוצנצים, צעיפים ואוכל שרובו בצקים ממולאים ומטוגנים. זאת, לצד חנויות ירקות ופירות מרהיבות ביופין (סוף סוף היה לנו מטבח ויכולנו להנות מהם). פגשנו גם דוכן אחד לממכר בשר, שהמעיים התהפכו למראה מרכולתו היחידה: פגרים מרוטי נוצות. ו…גולת הכותרת מבחינה קולינארית היתה שייק אוראו וטובלרון, שנלגם בתאווה ע"י הילדים. אני הבטתי בקנאה.

הרחוב הראשי באולד מנאלי

למרות שהיה נח ונעים על  "סיר הבשר", משהו או מישהו קורא לנו להמשיך בדרך.

יוצאים לרישיקש.