נסיעה ישירה, בערך 450 קילומטר. אנחנו בחרו לנסוע דרך אגם הנקרא ״צו-מורירי״, בערך 550 קילומטר. מהירות ממוצעת 25 - 30 קמ״ש, קצת יותר מהר מהטרקטור של אילן. חישוב פשוט: בערך עשרים שעות נסיעה.
שבועיים בלה. טיפוס לראש הר למקדש ״שאנטי סטופה״, טיפוס לארמון/מנזר עתיק, ביקור בשני מנזרים, טיולי אופנועים, הרבה שיטוטים ברחובות העיר היפה ובטבע שסביבה, ולא מעט רביצה במסעדות. מיצינו.
דיונים, בדיקות, ובן בכור מחליט על המשך המסלול (ככלל, הוא מנווט אותנו מצוין). משכירים טויוטה ונהג לשלושה ימים. במקום נסיעה מייגעת שמטרתה להגיע, הזמן שהקצבנו יאפשר לנו להתעקב במקום בו יהיה לנו חפץ.
המזל בא לקראתנו, הטויוטה טובה והנהג - גבר בגברים. שופע רצון טוב, יוזמה ויכולת.
יום א׳. הרי גרנית שחורים והרים סגולים, ואדמדמים, וכתמתמים. הרים גבוהים וצחיחים וחדים ומה שאמור להיות דרך הוא רוב הזמן שביל. נוף הרים מחודדים מתחלף בנוף ראשי הרים עגלגלים. אנו עוצרים כל שעתיים לתצפיות נוף. והוא באמת עוצר נשימה. ממשיכים.
בין הרים בבקעה - אגם. צבע המים - טורקיז. יורדים ברגל לאגם, רוח חזקה, מקפיאה. ככל שמתקדמים לאגם, צבעו הולך ומשתנה מטורקיז לתכלת. מגיעים. הוא תכלת.
ממשיכים. עדר חמורי בר. מהצד השני של השביל - מרמיטות, בעל חיים שדומה לשפן סלע אך גדול ממנו פי שלושה. מנסים להתקרב אליהן. הן נעלמות במחילותיהן.
כרי דשא, נהרות נחלים. עדר יאקים (מן חיה מוזרה, בגודל פרה, עם שיער של איש מערות שצבע שערו הבלתי חפוף בצבעי חום לבן אפור ושחור). אנחנו וקבוצת יפנים שהגיעה עם טויוטות משלה יורדים עם מצלמות ומפריעים ליאקים לחצות נחל.
אני מפנה מבט ורואה במרחק של מאה מטר יאק גדול שנראה כמו זכר אלפה. הוא מסתכל ביפנים, בנו, ובעדר. הוא רוקע ברגליו הקדמיות ונראה לי שהוא די עצבני על מפרי השלווה. אני הולך מהר לכיוון הילדים וגם קורא להם לבוא אלי. עולים לאוטו. אני רואה את היאק מסתובב סביב עצמו. ליפנים שלום.
נוסעים ונוסעים, בערב מגיעים לצו-מורירי, כפר נידח לחופו של אגם (גודלו כחצי כנרת). האזור כולו קר מאוד. אוכלים ולנים אצל משפחה בבית. אין חשמל. מעבר לקיר של החדר שלנו דיר של עזי פשמינה.
יום ב׳. נוסעים למרגלות צוקים. נוסעים בהרים. עוצרים בפסים של למעלה מ4000 מטר. רוחות חזקות, נהרות. הנוף משתנה כל הזמן מירוק לצחיח, מהרי חידודים של גרנית לחום אדמה. עוצרים. מאהל נוודים. עומדים חמישים מטר מהאוהל. ירצו, יצאו לקראתנו. לא ירצו, נמשיך. מחכים, מחכים ורוח מקפיאה בודקת את עוצמת חיבור האזניים לראש.
יוצאים אלינו ומזמינים אותנו. האישה תובה בנול צמר, תינוק עטוף שכבות שכבות של עריג שלא ראה סבון מימיו (כך גם לבוש המבוגרים). יש בתווי פניהם משהו מאוד יפה, מונגולי, עיניים טיפה מלוכסנות. בתוך האוהל מדורה ומן ארובה מאולתרת לעשן שבכל זאת מורגש היטב באוהל. כל הקיום החומרי מקורו בפשמינות. מקבלים משקה מר. קצת שותים קצת שופכים. ממשיכים.
שביל צר בין תהום לצוק. נוסעים לאט. הדרך נפתחת, עיירת דרך, מוצאים מלון.
יום ג׳. הטויוטה מתפסת לראש הר אל מנזר בודהיסטי. את השער פותח עבורנו פרח נזיר, בן ארבע עשרה, נמצא במנזר מגיל ארבע. מנסים לפתח איתו שיחה על הפסלים והתמונות שבמקדש, ובכלל. הידע המופגן דל מאוד. אולי איננו יודע, אולי לא רצה בשיחה. נוסעים. עברו שלושה ימים ואנחנו במנאלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה