רוב התושבים טיבטים (כ-80%), קצת מוסלמים וקצת הודים. בנמל התעופה פוגשים משפחה ישראלית שגם פניה ללה. ריקוד קצר של היכרות. שאלות פשוטות-תשובות פשוטות. משאיר טעם להמשך קשר. נוחתים.
הוד מדבר. דומה לאזור ההר המרכזי בסיני, רק שמסביב פסגות מושלגות ולמרות שכמעט לא יורד גשם, מים יש בשפע: נהרות, נחלים, בריכות.
בקצה הרחוב המרכזי אנחנו מתמקמים במלון קטן. כולנו בחדר אחד, חדר גדול מאוד ויפה, מיקום מעולה. אבל בכל זאת חמישה בחדר... טוב שגג גדול עמד לרשותנו ובו כיסאות ושולחן. בן פורת מתחבר עם הבן של בעל המלון והם שעות משחקים קלפים. עינת מתיידדת עם בעלת המלון, טיבטית יפה ומטופחת. במלון יש גם משרתת, דומה מאוד לבעלת המלון רק צעירה ממנה בעשרים שנה. בעל המלון והמשרתת... אפילו הלך קהה כמוני, אפילו בני בכורי שטרם מבין בדברים מעין אלו רואים את הדברים כמעט מכחול בשפורפרת.
טיול רגלי עם המשפחה מהטיסה לבריכה טבעית. מי שלגים. מים קפואים, בחוץ חמים. יוקה נכנסת ראשונה, מתן ובן בכור נכנסים גם. ואז קורה הבלתי יאומן: לתוך מי הקרח הצלולים נכנסת זוגתי, מכף רגל ועד ראש. תדהמה אחזה בי, ראשי סחרחר. אני מתיישב ליד נגן גיטרה, מנסה להבין את שעיניי רואות. אני קם ונכנס עד הברכיים, אומר לעצמי: יש גבול, ויוצא.
בוקר. שבע מאות רופי (40 שקל) עלה אופנוע קטן ליום. משכירים שלושה. אחד לעינת, אחד לבן בכור ויוקה ואחד לי ולמתן. יוצאים מהעיר למדבר. מישור צחיח, כביש אדמדם, מסביב הרי גרנית, באופק פסגות מושלגות. אני ומתן ראשונים, הוא מקדימה אוחז בכידון. ידו הקטנה על הגז, ידו השנייה על הברקס. אני מרגיש שמשהו קורה למתן, הוא מתמגנט לנהיגה, מכור מלידה. הילד שרק תמול שלשום לקחתי אותו שק קמח, הגיע למה שנראה לי נקבע לו מלמעלה: חולה הגה במקרה הטוב, נהג מרוצים במקרה המסוכן. אני מאיים אליו: ״בן פורת מתוק שלי, אם לא תרפה מהגז, תמצא את עצמך יושב מאחור״. הוא מרפה קצת, עוברת דקה, איומיי נשכחים ושוב נלחץ הגז עד קצה גבול היכולת. אני מאיים והוא מרפה לדקה נוספת. רחוק מאחור, נקודה על כביש, נוהגת עינת ב ז ה י ר ו ת. אני לוקח ממתן את הגה: ״צריך לחכות לאמא״. אנחנו מאטים. פתאום,משום מקום, בן בכור ויוקה עוקפים אותנו, צועקים ביחד ״תאכלו תחת״. הם משאירים מאחור עשן אגזוזים, קריאות ניצחון אינדיאניות וטעם מר של השפלה. באותה שנייה אמו של בני נשכחת מלבו לחלוטין, וגם כל רגש אחר של אחריות ולחכות למי שמאחור. מתן לוקח את ההגה, ידו על הגז, פול גז, גופו נוטה קדימה, עיניו מקובצות לחרירים וכל גופו אומר: ״קדימה״. הקרב קצר ואכזר. האופנוע שלנו טוב משלהם. מתן מתיישר, אני מוריד את ידו מדוושת הגז.
כולנו יורדים מן הכביש לשביל שמובילנו לנהר. הנהר שוצף וגועש. לא רק שבלתי אפשרי לשחות בו, אלא שאפילו לטבול רגליים מסוכן מדי.
אוכלים כריכים וממשיכים.
רוצים כבר לחזור. הדרך שהייתה פתוחה כשיאצנו חסומה כעת. עושים סיבוב בדרך לא דרך. מגיעים בלילה. מחליטים: מקלחת ואחר מסעדה ולישון. אני אחרון המתקלחים. אני יוצא מהמקלחת. כל הגיבורים ישנים. אין מסעדה. לילה טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה