הנסיעה מלה למנאלי (עינת)

בוקר טוב יקירי,

כמו תמיד, מקווה שאתם בטוב. תודה על התגובות הרבות ועל השיתוף. המילים שלכם משאירות אותנו בעניינים, וזו תחושה נעימה מאוד. מעבר לכך, הן מעוררות הרבה מחשבה על חשיבות השקיפות בחיינו הטכנולוגיים, האם זו אכן שקיפות, עד כמה הקשר הקבוע מאפשר ניתוק ועוד, ועוד מחשבות שאפשריות כשיש כל כך הרבה זמן פנוי. אגב, עבור רובינו הזמן הפנוי מהנה ומאפשר שפע של רעיונות, מחשבות ושיחות, שחווינו הרבה פחות לפני כן. לילי עדיין קצת קשה עם הזמן הפנוי. ברגעים הללו היא מתחברת לחברות בפייסבוק (הן זמינות גם בזמן הלימודים…) וכשהאפשרות הזו לא קיימת (אין אנטרנט) מתחילים געגועים לארץ, לחדר שלה, האשמות כלפינו על ההחלטה הטפשית והלא אחראית לנסוע לשנה, על כך שלא מתחברת לתרבות ההודית, על הקושי להתמודד עם הלכלוך, ואחרי "שחרור" של כמה דקות היא עוברת לקריאת ספר. עכשיו היא קוראת את "אורי" וממש כמהה לחיות בתקופה הזו שלפני קום המדינה (מקנאה בסבא ובסבתא, ומתחברת לסיפורים שסבא סיפר לה על ילדותו בכפר). זו הזדמנות לחבר אותה לארז ז"ל (אורי היה כנראה בגילו של ארז), לפלמ"ח, להתפתחות המושב וכיו"ב.  ככל שהיא מתחפרת בעצב, אני מבינה לליבה, אך גם מבינה את חשיבות הטיול עבורה, כמו עבורנו. הלמידה להיות בחוסר מעש בלי "לברוח" לעשייה, לקבל את השעמום ולהתפתח ממנו . כולנו לומדים את הקצב, ומקווה שילדי ילמדו זאת בגיל צעיר יותר מאיתנו. 

מתן מוצא עניין בכל דבר, אם זה בהרצאות שאנחנו שומעים באנטרנט לכשהוא זמין ( מומלץ בחום: על בודהיזם - ד"ר יעקב רז, על התפתחות האנושות - ד"ר יובל נח הררי), באין ברירה מכיר על בוריים שירים שאנחנו בחרנו עוד בארץ (אריק אינשטיין, מתורגמים של ז'ק ברל, נורית גלרון, אהוד בנאי) וגם שירים שאמיר בחר (עידן רייכל, כוורת, כנסיית השכל…), בטיולים (תמיד ראשון בטור) בהתנהלות של אנשים (עד הנסיעה לא היינו בטוחים שהוא בכלל מבחין בהם…) בלשכלל הבעה וקריאה של רגשות (חי בצמידות לאמיר ולילי שמומחים בתחום), ביצירת חברויות חדשות (משתכלל בכל מעבר ממקום למקום) , ואם בענייני "עסקים" - במניפולציה לא מוסרית, אני מנצלת את תשוקתו הרבה לממתקים, לשם שכלול הכתיבה. כבר כתב מספר טקסטים טיעוניים (כולל פתיחה, משפט טיעון, שלושה נימוקים לפחות, משפט סיום והמלצה) לשם אישור לקניית ספרייט, ארטיק או פנקייק נוטלה. לפי איכות הנימוקים וגיוונם, הוא כבר עולה על רבים מעורכי הדין מהשורה הראשונה.

אמיר מלא בסבלנות ודוחף אותנו לעשייה אתגרית. הוא הרבה יותר מעשי מאיתנו, בונה מסלולים, מתייעץ עם סוכני טיולים, מתנהל ע"פ תקציב, לא נבהל מהתנאים ורגיש לצרכים שלנו, אבל לא על חשבונו (מקווה…). יש לי הרבה מה ללמוד ממנו.

הדרך מלה למנאלי -  

נפרדנו בדמעות מבעלי הגסטהאוס ויצאנו לדרך. עוד פעם עם נהג ומכונית, מתוך כוונה להפוך את המעבר לטיול (רב התיירים נוסעים באוטובוס כ-22 שעות ברצף או חוזרים בטיסה). בטרם יציאה עברנו בכספומט, ובצעד הראשון שעשיתי דרכתי על גוש צואה עסיסי. מייד נפתחה המגירה של האמונות התפלות, אך מכוון שאני לא מומחית בהן, לא ידעתי אם הדבר מנבא טובות או רעות. בכל מקרה, נכנסתי להסטריה קלה (יש גבול לרוחניות), ואמיר, בלי לומר מילה, החל לנקות את הסנדל ביסודיות. אורי, ילי ומתן אפילו לא שמו לב להתרחשות…

נסענו לאורך נהר ההינדוס רחב הידיים, כשמפאת אשלייה אופטית, קשה לזהות את כיוון הזרימה. אנו יורדים במורדות ההר, ונראה שהמים מטפסים במעלה ההר. אחרי כמה שעות הגענו לאזור של מעיינות חמים. חמים= רותחים, עד כי ניתן לבשל בהם ביצים ותפוחי אדמה, אבל בשום אופן לא להיכנס לתוכם. זהו מקום עלייה לרגל, אבל המודעות התיירותית ממשיכה לאכזב: דאבות עלובות (דאל עם אורז או נודלס מ"מנה-חמה"), שירותים מצחינים, ולזכותם, אותם המחירים (בכל מקום מחיר המוצרים קבוע, ללא ניצול הסיטואציה - מעט שונה מהיחס לתיירים באילת). 

המשכנו לפס נאמשנג-לה (פס = המקום הגבוה ביותר למעבר כלי רכב באזור). אין בו הרבה ייחוד, למעט הידיעה שאנו נמצאים בו. משם הגענו כנראה לגן עדן - אגם קיאגר. אגם מרהיב ביופיו, בין הרים מושלגים, כשקרני השמש מלטפות וטיפות גשם דקות מרטיבות אף הן בליטוף.  תחושת חום וקור בו זמנית, שלעולם לא הרגשנו עד עתה, ומעל קשת מלאה (חצי מעגל). מדובר באגם שכמעט ולא מסומן במפות, אך גודלו כגודל יישובי גוש-ויתקין לערך. המים צלולים וקפואים. הדרך אליו מהכביש היא מישורית, וסוסי בר דוהרים במישורים הללו בשלווה. רגעים שיופי הבריאה מופיע במלוא הדרו.

מהאגם נסענו במישור רחב ידיים, כמעט לבדנו (מעבר מכונית אחת לשעה -שעתיים), כשעשינו תחנות עצירה בפוגשנו פאשמינות יפהפיות (סוג של צאן שמשערותיו מכינים צעיפים משובחים, שבכל מקום מנדנדים לנו לרכוש), מרמיטות היוצרות לעצמן מחילות ענקיות באדמה, להקות סוסים וחמורי בר (סוף סוף מצליחה להבחין ביניהם), וגולת הכותרת - יאקים ענקיים בעלי אדרת מרהיבה ובצבעים מגוונים. מדובר בבע"ח גדולים ומגושמים, אך יפים להפליא החיים בלהקות. 

הפאשמינות

אחת מהמרמיטות

ואחד מהיאקים

בדרך חתחתים הגענו לאגם צומרירי הענק, שמימיו רגועים אך מקפיאים. אור השמש וצל ההרים יצרו מספר רב של גווני ירוק-כחול שלא ידענו על קיומם עד עתה. מקום קסום, שלא נראה בו אף אדם אחד לרפואה. בצד האגם נמצא הכפר קורצאק - כמה עשרות בתי לבנים, הבנויים בשולי סמטאות צרות, וכרגיל, במרכז כל שביל עוברת תעלת ניקוז של מים ושפכים.

"שכרנו" חדר בקומה שנייה של משפחה. בכניסה לבית (בחוץ) אוכפים מעץ, ברז ללא כיור, חדר חיצוני עם שירותים (בול קליעה) ופרה ששבה מהאחו. עלינו לקומה השנייה במדרגות צרות - חדר רחב ידיים, שרצפתו עץ מכוסה בדים ושטיחים (רק מאוחר יותר גילינו את החוסן הבטיחותי הדל בו נמצאנו, בזמן שכל תזוזה בעליית הגג או בקומה מתחת הובילה לתנודות במבנה כולו).  המיטה שהוצעה לנו נמצאה כמיטת קפיצים עטופה בשמיכה ללא מזרן. עקב כך, ובהתחשב בקור העז ישנו כולנו צמודים על שמיכות והתכסינו בשמיכות עבות וכבדות, כמו שהיו לנו לפני שהפוך השתלט, ובציפה מהבית. ישנו…אורי ומתן ישנו היטב, ילי באופן חלקי (היתה עייפה מהקיטורים), אני נרדמתי לקראת הבוקר, ואמיר לא ישן כל הלילה, למעט בדקות שתכנן לצאת החוצה ולצלם את הזריחה.

לפני השינה הוקצו לנו שעתיים עם חשמל (מנורה קטנה המופעלת ע"י גנרטור רק עבורנו, בני הבית לא מרשים לעצמם לוקסוס שכזה) וכן שירותים עם ניאגרה, אך ללא מים זורמים . בעלת הבית בשלה עבורנו דאל עם אורז (כמה מקורי) - הרעב גרם לנו לבקש אפילו תוספת. ילי העדיפה ללכת לישון רעבה, ומתן ניקה את שאריות הנוטלה שליוותה את קיבתו כל היום, עד שהותיר צנצנת נקייה לחלוטין.

קמנו בבוקר, להפתעתנו, ללא פשפשים. הוגשה לנו ארוחת בוקר (חביתה, צ'אפטי דלוח ותה) בחיוך ובמאור פנים. רחמים על בעלת הבית, שכמובן מבצעת את כל עבודות משק הבית ומשק החי בעצמה (שטיפת כלים בחוץ במים קפואים, בישול, קציר עשב לפרה, רעיית הפאשמינות…).  הילדים משתובבים בחוץ, כשניכר כי גופם ובגדיהם לא טבלו במים ימים רבים, הנזלת לא מקונחת, השיניים לא מטופלות והקרעים בבגדים לא מטולאים. עם זאת, הם הולכים בקביעות לביה"ס ששוכן בקצה הכפר, משתוללים בין הסמטאות ולא נראים רעבים או מדוכדכים.

מקורצאק עלינו לכביש למנאלי דרך אגם צוקאר (עוד אגם מרהיב ביופיו וענק בגודלו, שכמעט לא זוכה לביקורים של תיירים או מקומיים) לאורך נהר "בהגה". הדרך צרה מאוד, כשמימין הרים תלולים ואבנים מדרדרות ומשמאל תהום. הנהג נדרש להתרכז בדרך, ולכן ביקש מאיתנו להביט במעלה ההר ולהתריע אם רואים אבן מדרדרת. תחושת ביטחון מפוקפקת במיוחד. מידי פעם הדרך נחסמה, עקב הדרדרות סלע, התקעות של כלי רכב או הצפה (כבר מובן מאליו, שבתוך הנוף עוצר הנשימה, זרימת המים במפלים שגובהם בלתי נתפס ממשיכה בעוצמה רבה). לכך מתווספים שלדי המכוניות הנראים בתחתית התהום. מזל שזכרתי שאני בתפקיד אמא, ולכן ניסיתי להיראות חזקה ולא חוששת. כך גם אורי ואמיר ששמרו על אורך רוח. מתן וילי לא שמו לב שמדובר בסכנה, וטוב שכך.

אחרי הדחקת הפחד, אפשר היה להביט במופע המרהיב של הטבע בשיא תפארתו, ולדמיין פלטת צבעים שכאילו נשפכה בטעות - הסלעים מגוונים בצבעים ובטקסטורה שלהם (סגול, ירוק, תכלת, בורדו…ובכולם משובצים מינרלים זוהרים). מדובר בתוצר של תופעה וולקאנית יוצאת דופן. למרות הסכנה, לא יכולנו להתאפק ועצרנו מידי פעם למשש את האבנים, כדי לוודא שהן אמיתיות. באופן כללי, הפכנו להיות אוספי אבנים ונוטשי אבנים בתחנה הבאה שלנו, עקב הטלת וטו של אורי בנוגע למשקל התיקים. 

אריגה בנול - משפחת נוודים שכיבדו אותנו בתה באוהלם בצד הדרך

בערב הגענו לקיילון אחרי יום מפרך ומלא חוויות. לשמחתי, אורי הרבה יותר שקול ממני, ולא מוכן להתפשר על מקומות לינה. אם היה הדבר תלוי בי, היינו נכנסים לגסט האוס הראשון שפוגשים, גם אם הוא יקר ומטונף, מתוך פחד שלא נמצא חלופה טובה יותר. בזכות אורי, לא מתפשרים ומשתדלים להגיע  למקומות ראויים (במידת האפשר). ישנו כולנו בחדר קטן אך נקי, עם שירותים סבירים, אפילו עם נייר טואלט (מקרה ראשון) וכפכפים בכניסה למקלחת (זוג אחד משומש לכולנו). העייפות והמתח גרמו לי להתווכח עם מתן, שטען כי הוא לא צריך להתקלח, שהרי הוא לא התלכלך ביומיים האחרונים…(לא היה באימון כדורסל ולא בבי"ס). באשמתי, הלכנו לישון לא כל כך רגועים…מזל שהיינו מאוד עייפים, כך שנרדמנו מהר, חוץ מאורי ששנתו נדדה, כיוון שחשש לנזק הנפשי שאני גורמת למתן בכך שאני מכריחה להתקלח…

קמנו בבוקר לארוחה טעימה (אמיר וילי נדלקו על תפוחי אדמה אפויים לצד החביתה…עוד כישלון בחינוך) שוב בנוף עוצר נשימה. עלינו בדרך מפותלת לגומפה (מקדש טיבטי) שמחזיתו ניתן להשקיף לעבר נוף הררי עשיר במים ובצמחייה. את פנינו קיבל נער בן ארבע עשרה פרח-נזירות. הוא אינו לומד בבי"ס, אלא במנזר שהמקדש הוא חלק ממנו, וחי עם הנזירים שבמקום, בידיעה שלא יקים משפחה בעתיד (באותם רגעים עולים בי כעס, תחושת הונאה…אבל מי יודע מה נותן יותר משמעות לחיים?!). שוב בודהה ענק באולם תפילה מרכזי המעוטר בציורי קיר מורכבים, המתארים מגוון דמויות של בודהיסטוות ושומרים. בהשפעת ההינדוס משתלבים גם שיבא, פרווטי וגאנש, אבל הפעם עוד אלפי איורים מרתקים, דמויות שאין להן התחלה וסוף, הרבה תנוחות של התעלסות (מתוך הטנטרה), מייצגים של השטן ועוד. התחושה היא שמדובר בתרבות מפוארת ומורכבת, שאין לנו כל הבנה בה. כס המזבח מכוסה בעששיות חמאה, במנחות ובשבע קערות של מים (מברור עולה כי המנהג למלא את הקעריות במים ולא בתכולה אחרת הוא כי הקצאת מים לתפילה שווה לכל נפש, ולא נדרשות יכולות כלכליות גבוהות יותר לשם כך). בד"כ לצד כל האלים מופיעה תמונה של ראשי המנזר הקודמים, הדאלהי למה והנציג האנושי של אל החמלה (אבלוקיטשווארה). בחדר אחר, יש ספרייה, המורכבת מגומחות, ובכל גומחה ערוכים כתבי יד בודהיסטים בכריכות בד. מחוץ למנזר ניצבים שני פסלי איילים (קראתי כי הם מסמלים את הדרשה הראשונה של בודהה בפארק האיילים של סארנאת. אולי…). למתן ולילי האיילים הללו הזכירו את במבי, כלבתנו הנערצת, כך שקשה היה להם לעזוב את המקום.

במקדש בקיילונג

מעט על הקדושים הנפוצים בכל פינה (מתן הסביר לי ואני מעבירה הלאה)-

שיבא היה נשוי לפרווטי. שיבא, שתפקידו ללוות אנשים למותם היה בשאול בזמן שבת זוגו פרוואטי קרעה ללדת. במזל טוב נולד גאנש. אחרי זמן מה, כששיבא רחצה עצמה, גנש עמד על המשמר ומנע מזרים להיכנס. חשוב לזכור שאביו לעולם עוד לא ראה אותו. באותו רגע שיבא הגיע וביקש לפגוש את אשתו, אך גנש סירב לתת לו להיכנס לביתם. החל ביניהם ויכוח, עד ששיבא ערף לגאנש בנו את ראשו.  אחרי שפרווטי יצאה מהמקלחת היא גלתה מה קרה וספרה לשיבא את האמת המרה, כי הוא ערף את ראש בנו. בצערו, החליט שיבא כי יערוף את ראש החיה הראשונה שיפגוש ויתן אותו לבנם, ובכך ישיבו לחיים. הגורל רצה שאביו יערוף ראש של פיל, ולכן ראשו של גנש הוא ראש פיל. מאז נחשב גנש לאל השמחה והתקווה.     אם חשבנו שפרויד פיתח את התיאוריה בנוגע לתת מודע, תסביך אדיפוס, תסביך אלקטרה…מסתבר שההינדים התמודדו עם הנושאים הללו הרבה לפניו. 

בכל בית, מסעדה, חנות, שירותים ציבוריים, משרדים ובמקומות רבים בשולי הדרכים ניצבים מקדשים ברמות פאר משתנות, ובהם שלוש הדמויות הללו לפחות, בליווי קטורת, נרות, מנחות וקישוטים שונים. משיחות עם מקומיים ניכר כי רובם מתפללים כל בוקר מול המזבח שבקרבתם. ראינו אף רבים העוצרים בצד הדרך, נכנסים לרגע למקדש, מתפללים וממשיכים ליום עבודתם. 

השלב האחרון בטיול -

יצאנו מקיילונג והמשכנו לאורך נהר צ'נדארה. נסיעה ממושכת מלווה בשקשוק הלב, ושיקשוק האיברים הפנימיים (הדרך היחידה מלה למנאלי היא דרך חתחתים עקלקלה). בגובה של כ-3000 מ' פגשנו קבוצת מפעילים של מצנחי רחיפה. אורי הציע שנעצור וליבי החל לפרפר. בסופו של דבר אמיר, ילי ומתן ריחפו, כל אחד עשרים דקות, שהיו מהמפחידות בחיי. כשאנחנו נוסעים במהירות במורד ההר, כדי לקבל את פניהם לכשינחתו, עלו מחשבות על חוסר האחריות שלנו כהורים (לא בדקנו עד כמה המדריכים מקצועיים, הם לא ידעו אנגלית…כשילי שאלה את המדריך במהלך הרחיפה: AM I GOING TO DIE? ענה לה המדריך: YES, NO PROBLEM) ועוד תסריטים זוועתיים שעברו בראש בקצב מסחרר (עשרים דקות הן זמן רב לדאגה). למרות נסיעה מהירה, לא הספקנו להגיע לנחיתה, אך פגשנו שלושה ילדים מאושרים, המבקשים לחזור ולרחף שוב. שיחלמו…. 

הגענו למנאלי (לא מובן מאליו בהתחשב בדרך).