לה - המדבר הקסום (עינת)

שלום לכם יקירי,

תחושה מוזרה לחגוג את החגים בניכר, ללא התכונה שלפני, ללא התכנונים של הילדים בנוגע למסלולי הרכיבה ביום כיפור, ללא האווירה בה הכל עוטה לבן  ושקט,שקט,שקט.

בטוחה שכולכם נבחרתם לכף זכות, וממשיכים להיות בטוב.

קיבלתי כמה הערות, שהכתיבה אקדמית מידי ולא מספיק אישית…לשם כך, בין היתר, נסענו להודו. מקווה להשתפר…

סיימנו את שהותנו בדרמסאלה, כשחצי תאוותנו בידינו. אמנם לא אכלנו מספיק "בגסו קייק" (עוגת שוקולד עם ריבת חלב ועוד חומרים רוויי כולסטרול…) ו"מומו", אך ראינו מאות קופים, הלכנו בין אלפי עצי ארז עצומים, עשרות מקדשים,  ורווינו די והותר מהגשם. כעת פעמינו ללה (LEH).

הזמנו מכונית ונהג לשעה 24:00, כדי שיקח אותנו לשדה התעופה. הוא אכן הגיע, והחל להעמיס את התיקים (לא מעטים, למרות שהצלחנו להשאיר מאחורינו מזוודה, ועוד כמה פריטים, מתוך עשרות החפצים הלא חיוניים שהבאנו מהארץ). בעודו עומד על גג הטויוטה ומעמיס, נעמד הבחור והחל להתפלל בכוונה גדולה, וכך המשיך חצי שעה, כשאנחנו בחשש לאחר את הטיסה שיועדה לשעה 8:00.   בדיעבד, התברר לנו כי היה מקום לתפילותיו  - שדה התעופה נמצא בג'אמו, עיר שהייתה עד אמש בשבוע עוצר, עקב מתיחות אלימה בין מוסלמים להינדים הגרים בה. הוא נסע כל כך מהר, עד שהגענו לשדה התעופה בשעה 4:00, שלוש שעות לפני פתיחתו. הוריד אותנו וברח מפחד, כל עוד נפשו בו, אפילו בלי לחכות לתשר. ברחנו  לשנה מהסכסוך היהודי-מוסלמי,  והגענו למקום חשוך, גשום וכמה אנשים בלבוש מוסלמי מסורתי יוצאים לעבודתם כשהם חולפים על פנינו. הצטערתי שבין כל הכדורים הרבים שלקחנו, לא צירפנו כמה כדורי הרגעה…לשמחתנו פגשנו בעת החיכיון עוד משפחה ישראלית נחמדה, והשהות המשותפת היתה תחליף די יעיל לכדורים.  עברנו בדיקות ביטחוניות קפדניות, שלא היו מביישות את אל-על, וחיכינו וחיכינו…כמעט שש שעות, לטיסה שנמשכה חצי שעה בלבד.

בירידה מהמטוס חשבנו לרגע שחל בלבול והגענו בטעות לסיני - מדבר רחב שסופו לא נראה, מזג אוויר יבש וצונן, הרים טרשיים עצומים סביב. רק כשהרמנו את הראש (נדרשה זווית די קהה, כי ההרים מגיעים לגובה של 6,000 מ') הבנו שאנחנו לא בסיני, כיוון שהפסגות עטופות בשלג לבן וצח. מראה עוצר נשימה. ואם מדברים על נשימה…מטלה קצת מורכבת, לא רק בזכות הנוף, אלא עקב דלילות החמצן (4,000 מטר ויותר מעל פני הים). אף אחד מאיתנו לא לקה במחלת גבהים (מה נעשה עם עשרות התרופות שהבאנו לשם כך??) אבל כל שניים-שלושה צעדים, קצב השאיפות והנשיפות ועוצמתן עולה, הרכות דופקות והתחושה היא שהסתיים כרגע שיעור ספינינג (חבל שהקלוריות לא נשרפות בהתאם).

הנוף המשתקף מ"שאנטי סטופה"

חיפוש גסט-האוס במקומות מיוחדים…וכרגיל, חזרה לרחוב צ'אנגספא, שהוא חלק מ"שביל החומוס"…יש משהו מנחם ונעים במפגש עם החבר'ה הצעירים, מלאי האנרגיה (ברגעים שהם לא בסאטלה) ומסבירי הפנים (בכל מצב). (לחבר'ה הצעירים אקדיש כמה מילים בהמשך). הפעם התארחנו בגסט האוס קצת יותר משודרג, אבל בחדר אחד רחב ידיים, כאילו לא מספיקים לנו מצבי הביחד במהלך היום… לצידנו גרה משפחת דוד שפגשנו בשדה התעופה. כל מי שנסע לתקופה ממושכת לחו"ל ודאי מכיר את הצורך ב"תחליפי משפחה וחברים", כשלעיתים התחליף טוב כמו המקור. ההתחברות עם משפחה אחרת יוצר גם וינטלציה, מכניס אנרגיות והזדמנויות חדשות. השילוב הנ"ל היה נפלא לכולנו.

מתן התחבר עם ג'ימי, הבן של בעלי הגסט האוס, ועם יונתן, הבן של השכנים. מרתק היה לראות איך לאחר יומיים של צורך בתיווך (תרגום אנגלי-עברי- לאדאקי) שלושתם פטפטו ותקשרו באנגלית. הם יצרו לעצמם בועה, ואנחנו "הפרענו" מידי פעם ביציאה לטיול, ארוחה ועוד הצעות, שהיוו עבורם מטרד.  מה הם טיול או אוכל לעומת בדמינגטון, טורניר טאקי ומשחקי קלפים?!  אבא של ג'ימי אימץ את מתן באהבה רבה, לימד אותו עשרות קסמים, מתן הצטרף אליו להסעות של ג'ימי לביה"ס וממנו…בקיצור, רב הזמן היינו ארבעה.

יהונתן ומתן מלמדים את ג'ימי לשחק "חלומות"

החיים בלה מנקודת מבט של תיירת מזדמנת -

לה היא עיר מרכזית במדינת לאדאק, שבמרכזה עובר נחל, וגם בה התישבו הטיבטים הגולים. התושבים מתפרנסים בעיקר מתיירות ומעט מחקלאות. לכל בית חצר ובה פרה או שתיים, הזוכות לתנאים משופרים, כגון: שיטוט חופשי בשדות, בשטחי העשב הירוק העז, בכבישים הראשיים (כביש ראשי= כביש משובש ברוחב מכונית אחת, ללא מדרכות בשוליו) ובסמטאות (סמטאות צרות כמו בעיר העתיקה בירושלים ובמרכזן תעלה של מים, כך שלא ניתן להגיע עם רכב לבתים) ולקראת ערב הן שבות באופן עצמאי לביתן (ישנות באחד מחדרי הבית המרופד עבורן בקש). את הצואה שלהן אוספים ויוצרים קציצות בוץ (קובבות) ומייבשים על גדרות הבתים וגגותיהם. כשהצואה יבשה, מסיקים בעזרתה את הבית ומפעילים את תנורי הבישול. יש לציין כי תנורי האפייה מופעלים על גז או הסקת עצים וזבל יבש (למרות שנים בקרבת רפת, לא ידעתי שזבל יבש לא מסריח כלל). שימוש בחשמל מאוד זניח, כיוון שבמרבית שעות היום והלילה יש הפסקת חשמל (אפשר לתאר את ההתחברות של הילדים לאינטרנט ברגעי החשמל הקצרים).  בחזית כל בית גינת ירק מרהיבה, המשולבת בפרחי נוי. הגידול אורגני, כשהבצל והשום מרחיקים מזיקים משאר הירקות. בעלות הבתים קוטפות בכל בוקר את יבוליהן הטריים (כולל קטיף תפוחים קטנטנים ומתוקים ומישמישים עסיסיים וקטנים), פורסות אותם על שפת המדרכה (רחוב השוק כולל כביש דו סטרי ומדרכות בשוליו) ומוכרות בחיוך, בעזרת משקל מאזניים ידני, כשהן ישובות על המדרכה בשמלות המסורתיות.  כך הן יושבות עד שעת ערב מאוחרת, או עד מכירת כל מרכולתן. 

אוכל - מתן כהרגלו, אוכל שניצל, צ'יפס ופיצה (ממש הזנחה הורית - איבדנו כוחות להתמודד עם המצב). ב"לה" חל שדרוג משמעותי - כמעט כל מסעדה מתהדרת בGERMAN BAKERY שלה. לא מובן כיצד גרמניה לא הגישה עדיין תביעה על שימוש בשמה ליצירת מאפי בצק שמרים באיכות כה נמוכה. ובכל זאת, שתי הסתייגויות - האחת, כשממלאים את יציקת הבצק הנוקשה בנוטלה, איכות הטעם מעט עולה, והשנייה, כל בצק הנאכל מייד ביוצאו מהתנור יכול להיות טעים. המאפיות מתהדרות גם בעוגות פרי שדווחו כערבות לחיך (התאפקתי ולא טעמתי). עוד שדרוג שלא פגשנו בדרמסאלה- גלידות וארטיקים, שמתן התנדב לקנות לרב, למרות שה"חנות" (מבנה בגודל מקרר ארטיקים, המכילה שלושה סוגי ארטיקים בלבד) במרחק רב מחדרנו.   כמו כן, גילינו את הסיזלר - צמחוני או בשרי - מצע ירקות עם או בלי בשר שנצלה ברוטב משובח על מחבת לוהט ואח"כ בתנור. אמיר הגיבור נאמן לצמחונות בה פצח מתחילת הטיול (ממניעים הומאניים) למרות מראה המנה וטעמה. 

ואחרי כל התיאורים הללו, ועוד גילויים רבים בתחום הקולינריה שידווחו בהמשך, חשוב לי לציין שקצת מאסנו בארוחות במסעדות. האוכל אמנם שונה ממה שמורגלים, אך חוזר על עצמו בכל תפריט, הצורך של מתן וילי להיות מנומסים ולא לריב או להשתולל קצת בזמן האוכל לא מוצא מענה, ובכלל לאכול כל הזמן בחברת אחרים לא טבעי לנו במיוחד. אי לכך, התחלנו לאכול את ארוחות הבוקר במרפסת החדר (פיתחנו מומחיות בהכנת ארוחות בתנאי שדה), לדלג על ארוחות הצהריים ובערב לצאת למסעדה. ילי מקטרת מהר מאוד שהיא עייפה וחוזרת לחדר עם מתן (למרות תהליך ההתבגרות המואץ, עדיין מתקשה להישאר ערה אחרי תשע בערב) ואנחנו מוצאים עניין במפגשים אקראיים. מרגישה שחל שיפור רב ב"שיחות הקוקטייל" שלמדתי לפתח. בעבר התיחסתי אליהן בזלזול, אולי כי לא ידעתי איך מתמודדים עמן, ועכשיו אני מתחילה אפילו להנות מהן…ראו הוזהרתם ממפגש איתי.

טיולים - שכרנו שלוש וספות. אורי הוביל באחריות רבה והרגיש שהוא חוזר לנעוריו, אם כי כלי הרכב היה "קטן עליו" ולכן, למחרת שכר עם אמיר כפיצוי, אופנוע גדול יותר ורכבו עם חברים. אמיר נהנה ביותר מההתנסות הראשונה ואני, שנכשלתי בטסט על וספה בגיל עשרים על רקע "זהירות יתר", נשארתי תמיד אחרונה בשיירה, אבל נחושה בהחלטתי לא לתת לפחד לנהל אותי. למרות איטיותי, תחושת האושר והחופש לא פחתה. טיפסנו במעלה ההר למנזר "ספיטו", וסוף-סוף פגשנו נזירים "אמיתיים" החיים בצניעות רבה ולא מכוונים לתיירים. משם נסענו במרחבים אינסופיים, בנוף מדברי, אך במזג אוויר צונן ונוף המכיל הרבה נאות מדבר שופעי מים.  הכביש המוביל לקשמיר אפשר לנו לגמוע קילומטרים רבים בין הרים מושלגים, כמעט ללא תנועת כלי רכב, למעט משאיות צבאיות. אגב, מכוון ש"לה" נמצאת בגבול עם פקיסטאן וסין, האזור רווי בסיסים צבאיים, אך לא נראה בהם כלי נשק אחד. מוזר מאוד. בהמשך ביקרנו בחיבור בין שני נהרות - סנגם. עוצמת זרימה שקשה לעכל… בהמשך הגענו לכפר צ'וקלמסאר, ועצרנו בצד הדרך לאכול באחת ה"דאבות" ("מסעדה" המגישה דאל עם אורז  וצ'אפאטי - כמו פיתה בטאבון אך ללא מלח, או מאגי - נודלס עם רוטב חריף). הילדים נגעלו והלכו למכולת הסמוכה לקנות קיט-קאט, ואנחנו אכלנו, תוך גילויי שריפה של החיך מעוצמת החריפות. עוברים ושבים עצרו והיביטו בנו כאילו נחתנו ברגע זה מהירח. בכלל, נעיצת מבטים וקרבה גופנית הם כנראה חלק מהתרבות (כיף להם שלא נאלצים לעשות זאת בהסתר).

בתי הכפר בנויים לבנים, כשביניהם שבילים צרים ותעלות ביוב. נשים יושבות בצד הכביש ובעזרת פטישים כבדים מנפצות אבנים כבדות לחצץ (נזכרתי בסבתא בתיה שעבדה בסלילת כבישים), ילדים מסתובבים בבגדים שנראה כי לא כובסו זמן רב, וגופם לא חווה מקלחת אותו פרק זמן לפחות. בו בעת ראינו נשים מכבסות בידיים במקומות בהם עובר נחל, ואנשים מתקלחים על בגדיהם, במשאבה שניצבת במרכז הכפר (אין הובלת מים בצינורות לבתים). הכפר נראה כמו מחנה פליטים שבמרכזו כביש, החוצה אותו. בשולי הכביש עשרות דאבות ומכולות, ובחזית כל דאבה קופסאות פלסטיק עם סוכריות ו"שרשרות" של שקיות חטיפים או שקיות של אבקת כביסה. מידי פעם, חנות של ציוד טכני בסיסי או מכולת (ללא מוצרים הדורשים קירור) ודוכנים של עיגולי בצק מטוגנים דמויי ספינג'). עם כל זאת, אין תחושה ,למתבונן מן הצד, של עצבות, חוסר אונים או עוני מייסר. יש תחושה של קבלה, השלמה, ו…מה שלא נספיק נוכל להמשיך בגלגול הבא. רב המוכרים, שהם ודאי בעלי החנויות יושבים בחברותא ומשוחחים בשקט. המחשבה שעוברת לי בראש היא: למה לא לנצל את הזמן ולארגן את החנות, לנקות את המוצרים מאבק, לצבוע את הקירות, לשפר… ? ובמחשבה שנייה, למה כן? מה חשוב יותר? לאן שואפים להגיע?

בימים אחרים טיפסנו למקדשים מרהיבים ביופיים (טיפוס= 500 - 600 מדרגות - יש ויכוח בינינו בנוגע לכמותן). בכל מקדש גלגלי תפילה מעוטרים באיורים צבעוניים, המתארים את גילגולי האלים, את הדמויות שהן שילוב של זכר, נקבה, חיות (כל חיה מייצגת אלמנט אחר) ועוד ועוד.  הלכנו לבריכה טבעית, המכילה מים קפואים (מי הפשרת שלגים). ילי כמובן נכנסה ראשונה, ואחריה אמיר. הרבה אחריהם מתן והרבה הרבה אחריהם אני (לשתי שניות מחשש לאירוע מוחי). אורי נמנע וזכה על כך לתגובות קשות מפי הילדים. אני שתקתי…הם עשו כבר את העבודה… מעניין לראות (עצוב לראות, למרות שמנסה להיות לא שיפוטית) שרק ילדים ונערים הודים  וטיבטים נכנסים למים. אף בת לא תעז להתקרב למים או לשפת הברכה. גם עלינו, הבנות, הסתכלו בתמיהה (נכנסנו עם בגדי ספורט). מה עם שיוויון??

מדיטציה - השתדלתי ללכת בכל בוקר עד שכולם מתעוררים (לצערי, עדיין לא נגמלתי מהקימה המוקדמת, למרות שלא מחכות לי מטלות הבית או העבודה) למדיטציית ויפאסנה, עד שגיליתי את יוגת פרנימה - יוגת נשימות, שמאוד נעים להתחיל איתה את היום, ואינה דורשת גמישות רבה, שאין לי.

גלגל התפילה שסייענו בהקמתו

גלגלי תפילה - כפי שכבר תיארתי, האזורים בהם שוכנים הטיבטים מלאים במקדשים ובגלגלי תפילה. גלגל התפילה מכיל בתוכו מאות טקסטים של תפילה הכתובים בשפת הקודש. אדם שעובר באזור מסובב את הגלגל בעודו מודה או מתפלל לאלים, ובעזרת תנועת הגלגל, התפילה מקבלת אנרגיה ומעבירה את האנרגיה הטובה לעולם (כך לפחות הבנתי). באחד הימים הצטרפנו לארוע נדיר ומרגש במיוחד. סייענו בהכנת מגילות תפילה קטנות, אותן טומנים בגלגל התפילה. כל מגילה מורכבת מחמישים גליונות. כל גיליון מרחנו ב"שיקוי" המכיל תבלינים מובחרים (זעפרן, קינמון..) ובשמן משובח. נאלצנו לחלוץ נעליים, לשטוף היטב ידיים, לשבת בזהירות, בלי שכפות רגלינו יגעו בשטיח עליו מונחים הגיליונות ולמשוך אותם בנוזל. לאחר שהגליונות התיבשו, הנזירים הטיבטים גלגלו אותם ושזרו בחוט מיוחד. כך עבדו עד הערב (אנחנו קצת חיפפנו בכמות השעות). לפנות ערב הגיעו לגלגל התפילה הענק (בגובה שתי קומות וברוחב של חדר ממוצע) והטמינו את המגילות. מפעים היה לראות איך עוברים ושבים הטמינו תכשיטים יקרים, פתקים ושטרות כסף, בטרם העלו את המגילות במעלה הגלגל. גם אנחנו טמנו כמה רופים ( אם בכותל מטמינים פתקים אז על אחת כמה וכמה ב"לה"). העבודה התבצעה עד השעות המאוחרות של הלילה, אך היה צורך לסיימה באותו היום, כיוון שראש המנזר בדק ומצא בכתבים כי זהו היום המיועד לכך. מעניין לראות איך עבודת האל או האלילים מתבצעת בכל דת ביראת קודש ובדקדקנות . מאוד רחוק ממני, אבל ההשתתפות בתהליך היתה מעניינת לכולנו.

ילי יושבת עם הנזירים ומדביקה גיליונות תפילה

סמים - חלק מסדר היום של רב הישראלים (נדמה לי שלא פגשתי מישהו (כמעט, לשם החשש מתביעת דיבה) שלא עושה סמים) מהבוקר ועד הערב. עם זאת, ב"לה" הכמות פוחתת, כנראה בזכות פעילות פיסית רבה מאוד - ראפטינג, טראקים מאומצים ושאר אקסטרים. לקח לי זמן להבין מדוע כדור שוקולד רגיל עולה 20 רופי, ואילו כדור שוקולד מיוחד עולה 150 רופי … (מיוחד= מכיל גראס). מתן הזמין את ה"מיוחד" ונענתה שלא ניתן למכור לו. רק כך הבנתי את משמעות המיוחדות.

פסולת -  ניכר כי נעשה שימוש מקסימאלי בכל חלקי המזון. למשל: את המשמשים אוכלים כפרי, כמשמש מיובש, כלדר, ואף את השקד שבתוך הגלעין קולים ואוכלים. בנוסף, מכינים ממנו שמן עיסוי וקרם לחות לשפתיים (כמו ואזלין). בנוסף, משתדלים להימנע מאריזות (שקיות ניילון מחוץ לחוק) או לחילופין עוטפים בנייר עיתון ממוחזר.  כשכמות הפריטים רבה, מקבלים שקית "אל-בד". מים מינרליים ממלאים במילוי חוזר בכל מסעדה, קיוסק או חנות ובכך מפחיתים במידה רבה את כמות הבקבוקים (לעומת שאר אזורי הודו המתוירים בהם ביקרנו, המוצפים בבקבוקי מים ריקים הפזורים לכל עבר).  עם זאת, המקומיים זורקים אריזות של חטיפים על הכביש, מפנים פסולת מהמכונית דרך החלון ואין בנמצא פחי אשפה במקומות ציבוריים או בחזית הבתים. כך גם מכוניות רבות פולטות עשן ופיח, עד מצב שבשעות מסוימות במהלך היום קשה לנשום במקומות הומים.

גגות - הגג הוא חלק בלתי נפרד מאביזרי הבית. כמעט על כל גג ניתן לראות מישמשים ותפוחים לייבוש, עשב שמתעתד להפוך לחציר, מיכלי מים, צואת פרות לייבוש ועוד. אולי אפשר לאמץ זאת במדינתנו הצפופה…  

ההמונים שהתקבצו כדי להקשיב למוצא פיו של הדלאי-למה

הדלאי-למה - בוקר אחד (6:00..) שמעתי מהחלון כמה חבר'ה ישראלים מחפשים דרך להגיע להרצאה של הדלאי-למה. כמו שלמדתי מהשכנות בתקופת לימודי בבאר שבע, פתחתי את החלון ובררתי פרטים. באותו המרץ שסבתא בתיה היתה מתארגנת לכל נסיעה או ארוע, ובאותו המרץ שבמבי עולה למכונית, כשהיא מזהה פוטנציאל לנסיעה, כך התארגנתי ויצאתי לדרך. רצתי כעשר דקות, עד שמצאתי מונית. נסענו לצ'וקלמסאר (מרחק של כחצי שעה נסיעה מ"לה"). הנהג הוריד אותי במרחק של כשלושה ק"מ מהאירוע, עקב עומס בלתי ניתן לתיאור של מכוניות והולכי רגל. היה מרגש מאוד לצעוד עם אלפי האנשים - משפחות על טפיהן וקשישיהן, כשחלקם נושאים מנחה (סלסלת פירות, פרחים…), כולם לקחו יום חופשה מעבודתם ומלימודיהם. באוויר ריחפה תחושה של מאמינים המתקהלים למרגלות הר סיני, בטרם הופעת ה'. הגענו לדשא רחב ידיים, בחזיתו במה מהודרת, ועליה יושב, על כס מלכות (כיסא רחב ידיים ומעוטר בצבעים) הדאלהי למה בכבודו ובעצמו. רמקולים מכל עבר, ואנשים שהגיעו במיטב מחלצותיהם (בגדים מסורתיים) יושבים על הדשא הרטוב מהופנטים מדבריו ו/או מנוכחותו.   אני כמובן לא הבנתי אף מילה, כיוון שנאם בטיבטית (בדיעבד הסתבר לי כי אנשים "חשובים" זכו לתרגום סימולטאני לאנגלית). אחרי כשעה של צפייה (בעיקר בקהל) החלטתי לחזור למלון. הדרך חזרה היתה ממושכת ביותר (כשעתיים, כיוון שלא מצאתי מונית, ועברתי כמה תלאות אך בסופו של דבר הגעתי).  בעלת המלון ספרה לי מאוחר יותר, כי הנאום עסק ברובו באחריות של הטיבטים לחיות בשלום עם ההודים והמוסלמים, להימנע מאלימות ולחיות בצניעות. אולי כדאי להזמינו להחליף את ההנהגה שלנו. נראה שהאג'נדה שלו תוכל לתרום רבות ליחסים במזרח התיכון.

הדלאי-למה נואם בפני אלפי טיבטים בצ'וקלמסאר (גם אני בקהל..)