א. מגיעים למנאלי. מתמקמים במסעדה. בן בכור ואבא יוצאים לטור ארץ חדשה. המטרה: גסטהאוס. טוב לי ללכת עם אמיר; יעיל, תכליתי ונעים. יש חשיבות לזריזות. זמן סידורים והתארגנויות - כמה שפחות, יותר טוב.
חוזרים למסעדה. גסטהאוסים בינוניים מינוס בשפע, טובים לא מצאנו. מישהו במסעדה סיפר לעינת על מקום מעולה, אך יקר. הולכים לראות. מעולה. צריכים להחליט. מחליטים: מעולה ויקר (1200 רופי, בערך 80 ש״ח ללילה). דירה, שני חדרים, סלון, מטבח, מרפסת, מקלחת יפה, הכל מצופה עץ, שמור ויפה. מיקום: שבע דקות בשביל צר ופתלתל וחשוך בלילה עד הרחוב המרכזי. מהעבר השני מטעי תפוח, שבילים צרים. במרחק חצי קילומטר: נהר.
ב. עונת קטיף התפוחים. אני מסתובב בין העצים, גובהם שמונה-תשעה מטר, לא גזומים. גזעים בריאים ללא סס נמר. עלים נקיים מכנימות. אמירים רעננים ויפים. על השביל הולכת אישה, סל נצרים שקוטרו בערך שבעים ס״מ ועומקו שמונים ס״מ מושען על גבה. בעזרת רצועה עבה השעונה על מצחה היא נושאת את הסל הכבד. נראה לי שמשקל הסל שווה לשני שליש ממשקל גופה.
חבר שלי מנסה להרים סל כזה. קורע על כפות רגליו. רגל ימין קדימה, יד שמאל תומכת, הרצועה מתוחה על המצח. אחת, שתיים ו...לא מצליח. ממשיכים. אני הולך הביתה. זוגתי ובתי בדרך לרחוב המרכזי. יוקה ממש ממש חייבת לקנות עכשיו שני צמידים, לה ולחברה מהארץ שיש לה בת מצווה. צודקת. אני מצטרף אליהן.
הרחוב המרכזי, אולד מנאלי: חנויות תיירים, מסעדות, בתי קפה, מתפרות, מספרות, ריקשות, פרות, חדרי סדנא ללימוד מוזיקה, לקעקועים ועוד ועוד. יוקל׳ה בודקת בקפידה את תכולתה של החנות הראשונה והן כבר בדרך לשנייה. אני מבין את הפרנציפ והולך לשתות קפה ב״קפה דילן״. דיוקנות של (ניחשתם) בוב דילן תלויים על הקירות. הקפה טוב.
אולד מנאלי מבחינה מוזיקלית תרבותית נשארה איפשהו באמצע שנות השישים ותחילת שנות השבעים. תמונות של בוב מארלי, ג׳ים מוריסון, סלבדור דלי, פוסטרים שסמל של גראס במרכזם, החיפושיות, ציורים פסיכודליים, אריק קלפטון עם גיטרה, פוסטרים עם הסמל peace, דיוקנות של גנדי, צ׳ה גברה וכמובן דילן מתנוססים על קירות החנויות והמסעדות ועל כל בגד אפשרי. מבחינתי זה בסדר. אם נניח אני צריך לבחור עם מי אני שותה קפה או עושה כל דבר אחר, בוב דילן, גנדי או ג׳ים מוריסון מצד אחד ומהצד השני, נניח, תצ׳ר נתניהו ורייגן, ברור במי אבחר.
גומר את הקפה. יוצא החוצה. מתיישב על אבן גדולה. לצידי הודי כחוש עם חליל. לידו מן כד חימר סגור. הוא מנסה להגיד לי משהו ולא הולך לא כל כך. הוא לא מתייאש, פותח את כד החימר: נחש קוברה מנמנם. אני מבין: מאה רופי, הוא מחלל והנחש רוקד. אינני מעוניין בעסקה. שירים של בוב דילן שקראתי בבית הקפה מהדהדים בראשי ואיני מעוניין להפריע למנגינה.
בשביל בדרך הביתה, אישה בערך בת שישים מטפסת על עץ ומתחילה לקטוף תפוחים. פתאום נגלה לי גילוי: אין במנאלי סולמות. אני מסתכל שוב בקוטפת. עכשיו היא ממש בצמרת העץ. רק שלא תיפול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה