רישיקש (עינת)

שלום יקירים,

כרגיל, מקווה שהשגרה על צדדיה הנעימים חזרה, בתום ארוחות החג והחופשה. למי מכם שמצפה לזכות בקריאת צירופי המילים במעט שמחה ואופטימיות, צר לי לאכזבו. השבועיים ברישיקש לא היו עוד פסגונת של אושר בשהותנו בהודו.

תכננו לנסוע ממנאלי לרישיקש באוטובוס, כדי להתערות יותר בהוויה המקומית, אבל…ברגע האחרון, כמו בכל הפעמים הקודמות, הזמנו טויוטה עם נהג בתירוצים שונים שתרצנו לעצמנו (לא אשתף בהם כיוון שהם אוויליים ולא משכנעים). הפעם הגדלנו לחסוך, וחלקנו את הנסיעה עם בחור ובחורה שהכרנו יום קודם. הטויוטה שהוזמנה ל - 6:00 הגיעה במסווה של שברולט מעט מקרטעת ב - 7:00. הנהג היה לחוץ להגיע ליעד, כיוון שנאלץ לחזור באותו היום למנאלי (משך הנסיעה בכללותה כ-16 שעות, אך לאחר 10 שעות, בצ'אנדיגר, החלפנו מכונית ונהג, כך שנאלץ לנסוע 20 שעות ברצף) ולכן גילה חוסר חשק להפסקות. הדרך די משובשת, אך הנופים מרהיבים - נסיעה לאורך נהר שופע כשגדותיו התלולים הם גנים תלויים.

כשהגענו לצ'אנדיגר, עיר הבירה של מדינת פאנג'אב, נדהמנו לראות עיר מתוכננת: כביש דו סטרי בעל שלושה נתיבים בכל כיוון, כיכרות ענק, פארקים רחבי ידיים, מרכז גולף, מרכזי קניות שבהן חנויות מותגים ווילות עם גינות וגדרות. היה מפתיע ומרענן לראות עיור מודרני….רק לראות ולא לחוש….הנהג החדש, הצליח בחוסר כישרון להוביל אותנו למסעדה בפרבר העיר, שהאוכל בה דוחה והחנויות דומות לאלו שבכל פרבר עירוני (בלי להעליב את דרי הפרברים…). החום החל מכה בנו (אנחנו מדרימים), אך ברגע שביקשנו להפעיל מזגן (אף נהג לא פותח באופן עצמאי מזגן, אלא רק אם מתבקש לכך, כדי לחסוך בעלויות הדלק), הסתבר שחוקי איכות הסביבה לא מאפשרים הפעלת מזגן באזורים הרריים… חבל שלא מחוקקים או אוכפים חוקים המתייחסים לפיח הרב הנפלט מכלי התחבורה (כמו בת"א לפני עשרים שנה).

קוף אחד מני רבים ברישיקש. עוד יוזכרו בהמשך.

למזלנו, החינוך הפולני השתרש היטב, ומכוון שהיו עוד שני שותפים לנסיעה, הקיטורים והעצבים נותבו לבדיחות על הנהג (מהזולות ביותר שקיימות) והסחת הדעת באמצעות משחקים (שמוליק רוזן עובד מצויין - חידוני "קפד ראשו", "קפד סופו", "הוא והיא", כשחלק מאיתנו עם לקויות למידה והסנדלרית בוודאות הולכת יחפה, ובעיקר המשחק "קונטאקט"- מומלץ בחום). מעבר לכיף ולשעות שחולפות, המצפון שלי עובד פחות שעות, בנוגע לכך שהילדים לא במסגרת חינוכית ממלכתית, כיוון שאני משכנעת את עצמי עד כמה המשחקים הללו מפתחים את יכולת ההגדרה, החשיבה המסתעפת, הפחתת שגיאות הכתיב…כל הזמן עולים לי רעיונות איך אפשר לשכלל את דרך הלמידה, ולהפוך את חווית הלמידה ליותר נעימה ומאתגרת-חשיבה במקום מאתגרת-טכניקה. אלו רגעים שמתחשק לי מאוד כבר לחזור לארץ וליישם בעבודה.

הגענו בשעה 23:00 לחום מחניק, לחות (ברחנו מחום יולי-אוגוסט בארץ אבל הממזר חיכה לנו באמצע ספטמבר ברישיקש) וגסט האוס מצחין, רווי מעופפים, שירותים מעופשים וזרזיף מים קרים במקלחת. גם כאן החלוקה המגדרית שלטה, לצערי, כך שהבנים קיבלו את הגזרה בהשלמה (להערכתי, למתן המצב אפילו התקבל בברכה - הזדמנות לא להתקלח) ואילו ילי ואני חשנו שסוף העולם איננו שמאלה, אלא כאן!! מקלחת עם סנדלים, בניסיון ששום חפץ, כולל הסבון לא יגעו בכיור או במדפים, שינה בתוך ציפה ונשימות קצובות מהפה, כדי להימנע מהריח. העייפות אמנם הכניעה אותנו, אבל שוב הבנתי שהדרך להשתלבות או התערות עוד רחוקה. למחרת, ב7:00 יצאנו משם ומצאנו גסטהאוס מבהיק, נעים ונח, אך…ללא מזגן (בכל הגסטהאוסים יש חדר אחד או שניים בלבד עם מזגן, שמחירם מרקיע שחקים במונחים הודיים).

הגשר המרכזי (לקסמן ג'ולה)

על הקדושה -

רישיקש ממוקמת משני צידיו של נהר הגנגס ("גנגה" בפי ההודים), כששני גשרים תלויים מחברים בין חלקי העיר. על הגשרים צובאים קופים חסונים וחסרי פחד החוטפים חפצים ומזון מההולכים ושבים (בפעמים הראשונות ממש נערכנו פיסית ונפשית לקראת כל מעבר בגשר). מאז שהביטלס שהו בה בסוף שנות ה-60 (כאן יצרו את "האלבום הלבן"), העיר מוצפת באשרמים (מרכזי יוגה ומדיטציה הכוללים מזון בריא, לינה…כשלכל אשראם יש גורו ומאמינים, כמובן תמורת תשלום). הטבילה הראשונה בגנגס היתה מאוד מרגשת (למען הסר דאגה, אלו מקורות הנהר, כך שבאזור זה עדיין לא מכבסים, רוחצים ומפזרים את אפר הגופות). כולנו, חוץ מאורי נהננו מאוד משיעורי היוגה (בעיקר מיוגה-צחוק) . אורי ניסה פעם אחת ונמנע מלהגיע בהמשך… מאוד רציתי כי נשהה שבוע באשראם, אך אחרי שלקחתי את אמיר לבדוק אחד כזה, הוא סירב די בתוקף והפעיל לובי חזק על שאר בני המשפחה. הבהלה הלכה וגברה ככל שהסיור באשראם נמשך: הכל לבושים לבן, גנים מטופחים, שקט מופתי, צפינו בשיעור שירה הנדית, מזון טבעוני ללא ביצים, שמן, סוכר וכיו"ב, מדיטציה עם הזריחה (פתיחת הצ'אקרות…), חדרים מתקלפים עם ציוד בסיסי בלבד (מיטות סוכנות…). בקיצור, נכנעתי ללחץ הקהל והתוכנית ירדה מסדר היום. אם מישהו מוכן להצטרף אלי בשנה הבאה, אשמח מאוד.

העיר מוצפת בתיירים הודים (קבוצות ענקיות המגיעות למקדשים ובעיקר לטקסים) בסאדהו (לבושים במעטה קל או בגלימה בצבע כתום, רזים במיוחד העוסקים בחיפוש רוחני), מקבצי נדבות (ברישיקש, בניגוד למקומות אחרים שהיינו, מדובר במקצוע גברי. כמעט שלא פגשנו נשים פושטות יד, ובטח שלא ילדים העוסקים בתחום) קטועי גפיים בכל פינה (כמו שעדי אשכנזי תארה: ארץ המוגבלויות הבלתי אפשריות…), רבים ישנים על קרטון או על האספלט בצידי הדרכים, אך לא משדרים מסכנות אלא קבלת מצבם, כחלק מהקאסטה שלהם בגלגול הנוכחי (לפחות כך זה נראה). קופים ופרות בכל מקום ושפע של מקדשים. בכל יום לקראת שקיעה נערך טקס דתי (גאנגה ארטי=פולחן הנהר) בהארידוואר, העיר הסמוכה (העיר ההינדית הקדושה ביותר, בנקודה שבה מגיח נהר הגנגס מבין הרי ההימליה, ובו שפך האל וישנו נקטר שמיימי והותיר את טביעת כף רגלו). הטקס נערך בעת השקיעה ורבים טובלים בגנגס, מתוך אמונה שהנהר מטהר את חטאיהם. הדרך לטקס היא רגלית, כשלאורכה עשרות מקבצי נדבות ודוכנים לממכר פראסאד- מנחת מזון לאלים, שהקופים נהנים לחטוף ולאכול וכוסיות משקה הנראה כמו חלב (אולי זה נקטר האל). אין דוכני מזון לבני אדם והבאים צועדים בדממה ובלי דחיפות. נערכות תפילות ע"י "כהני דת", לפידים דולקים, פעמונים מצלצלים, תופים רועמים ורבים משיטים, תוך תפילה ובקשה, טנא-מנחה העשוי עלה רחב (כנראה של שיח בננה) ובו עלי כותרת צבעוניים ונר דולק במרכז (גם אנחנו השתתפנו, למעט בטבילה, למרות חטאינו הרבים, מסיבות הגייניות - אלפים טובלים על בגדיהם, וחלקם אף עירומים…). הרגשנו שאנחנו חוזרים בזמן ונמצאים בטקס פולחני בבית המקדש. לא יודעת אם אני מצליחה להעביר במילים את תחושת הקדושה, אבל היא שורה שם בכל פינה.

על קדושה ומזון - 

ברחוב הראשי של רישיקש, שהוא רחוב המסעדות ומירב התיירים מהלכים בו, חל איסור מכירת בשר, ביצים ומשקאות אלכוהוליים. מסתבר שאפשר להתקיים היטב בלעדיהם…

על החיים -

עם כל הכבוד לקדושה, קשה לעכל אותה במנות גדושות, בעיקר כשהחום והלחות כה כבדים. מירב הבילויים שלנו היו סביב מים (הפעם לא קדושים): מפלי מים אדירים בעוצמתם וביופים, העברנו יום שלם בפארק מים (חמש מגלשות ענקיות ומאתגרות עם מים זכים). היה ממש ממכר. אגב, נדרשנו (הבנות) ללבוש בגדים ארוכים ( נערכנו מראש ולבשנו בגדי ספורט, אך ילי המרדנית סרבה לאפלייה המינית ועברה מהר מאוד לבגד-ים). בולט ניסיון כושל לטפח גינות, תעלת מים ששורצות בה מאות קרפדות כמעט מעולפות מהחום והזוהמה ומסעדה רחבת ידיים שניתן לקנות בה….(שתי נקודות למנחשים נכונה) אורז ודאל בלבד…. ובלונה פארק עלינו על רכבת הרים (קרון אחד לארבעה נוסעים בלבד, ברזלים חלודים ומעבר בתוך "מנהרת מים" עם מים מעופשים - רמת פחד נמוכה לילדים, גבוהה ביותר עבורי), מכוניות מתנגשות, בלרינה ועוד…כל המתקנים ישנים, ברמת בטיחות מהנמוכות שפגשנו, אבל….ללא תור. היינו כמעט היחידים בכל הפארק רחב הידיים (מפעילי המתקנים בקשו שנעלה על מתקניהם, תוך שהם מפעילים כל מתקן מספר סבבים ברצף). אני משערת שזה היום שמתן וילי ישבצו בטבלת דרוג החוויות הוירטואלית באחד המקומות הראשונים. עולה המחשבה, שאולי היה יותר קל וזול לסגור למענם את הסופרלנד ליום אחד.

משתנה בלב השוק המקומי

על התחבורה המעוטרת ועיטורים בכלל -

מתרשמים מכך בכל פעם שנוסעים, אך בדרך לרישיקש ובתוכה הדבר בולט במיוחד. המשאיות מעוטרות ומצוירות כמעשה אומן - ריבוי צבעים וצורות, וכן תוספת של חרוזים תלויים וסרטים צבעוניים (סרט אדום ובו שזורים חוטי כסף וזהב). ברבות מן המשאיות מתנוססת תמונה של אחד האלים בגדלים שונים. בנוסף, פנסי התאורה מעוטרים כעיניים, והחזית בכלל מעוטרת כפני אישה. כך גם רב החזיתות של הריקשות מצוירות כפני אישה עם נזם באף והריקשות עצמן מעוטרות בהידור (למרות שהן ישנות ונסיעתן היא נס מכאני). עיטורי הפנים פושטים בכל: בדוכן לממכר מיץ פרי, על חלק מהפירות מצוירים פנים, על שרשרות חרוזים המשמשות לפוג'ה, העשויים מאגוזים של עצי הרודראקש (שגדלו, ע"פ האמונה, במקומות שבהם זלגו אל הארץ דמעותיו של האל שיבא) מצוירים פנים. מ"ברור" לא מעמיק שערכתי, הסתבר כי לחפצים שעליהם מצויר פרצוף מיוחסות סגולות. אם לא מועיל, ודאי שלא מזיק ואפילו נעים למראה.

החום העז והלחות "צבעו" את מירב הפעילויות שלנו, או לחילופין, את חוסר החשק לצאת ולטייל. שפע זמן פנוי בטמפרטורה של ספל תה מהביל, ומרחקים רבים ללא אפשרות לתחבורה ממונעת (הרבה מאוד אזורים שניתן להגיע אליהם רק באמצעות טיפוס או ירידה במדרגות אינסופיות, למרות שרבים מהנוכחים בעיר הם נכים פגועי גפיים) יצרו פעמים רבות מתחים, תלונות, עצבנות, ובעיקר בחינה מחדש של יכולת ההתמודדות עם מצבי-לחץ, כשכולנו באותה קלחת רותחת. יצאנו בשלום, אך עם שפע תהיות ותובנות. אני ארצה לחזור לכאן שוב. אורי והילדים, כנראה לא ממש.

מצרפת שיר של לי עברון, שלילך שלחה לי באחד מרגעי המתח הללו והוא נתן לי כח. מוזמנים להתכבד גם…

גודל האהבה / לי עברון 

לא טוב שתהיה האהבה

גדולה מהחיים

עדיפה אהבה בגודל החיים

כשיתנשקו האהבה והחיים

אף אחד מהם לא יצטרך להתכופף מאוד

עדיפה אהבה גמישה,

שמתנשמת, מתרחבת, מתכווצת

עם החיים,

אהבה שיודעת להיכנס דרך סדק

כשהדלת סגורה,

או לרבוץ על המפתן בשקט

בידיעה שהדלת אכן תפתח.

אהבה שמים רבים לא יכבו

כי היא עצמה מים

מים חיים.

מקווה שהאקסטרים ומזג האוויר שנפאל מזמנת לנו ממחרתיים ישפרו את מצב הרוח.

חיבוק חם בטמפרטורה צוננת,

אנחנו בדרך לנפאל הרחוקה,

עינת.