רישיקש - סיפור שלא היה ולא נברא (אורי)

*סיפור שאין לו קשר לא עם המציאות ולא עם שום דמות מרומזת או שאינה מרומזת וכל מי שרוצה לשייך משהו ממנו למישהו הרי הוא עושה טעות. ובכל וזאת תשאלו איך נולד? גם אני אינני יודע. אולי לידת עכוז.

"לא נער רחוב שמכיר ת׳חיים מכל עבר

לא כלב עם תעודות לא גיבור מזדקן.

לא ילד שחי בחלום לא גבר שאיבד דמיון

לא שבר, משבר. לא שבר, משבר."

                                                   ארקדי דוכין.

הסיפור:

כל כך טוב במנאלי שרק סיבות בלתי ברורות ומעוותות יכלו ליצור מצב שביום כזה וכזה בתשע בבוקר נכנסה משפחה לתוך אוטו גדול וישן עם עוד טייל וטיילת ופניהם לרישיקש. משהי סיפרה ש״רישיקש כל כך קדושה, וכל כך רוחנית, והגנגס, ואשרמים...״

החיפושיות היו שם, וג׳ורג׳ אריסון דיבר על ההשראה שרישקש נותנת... ממש כישוף.

האיש יושב באוטו מחכה לנהג כמו כולם. פסגות הרים הלבינו בלילה. יושבים ומחכים. בא הנהג. נסיעה פרועה של חמש דקות. נעמד. יוצא מהאוטו, בלי לומר מילה, נכנס לבית, מחכים מחכים, יוצא. ממשיכים. נוף שהיה יכול להיות יפה נבלע בנסיעה מערבבת מעיים. הטייל שיושב מאחור מנסה ללמד את הנהג לנהוג. זה לא מזיז לנהג את קצות שערותיו הצבועות בחינה.

על קן מפלסטיק שמודבק בסמוך לשימשה הקדמית - שתי תמונות, אחת של אל הודי עם ראש של פיל, שאביו כרת לו את ראשו המקורי, השנייה של השחקן קלינד איסטוד מתוך המערבון הבלתי נשכח ״שטח הפקר״. האיש מסתכל בפניו של איסטוד ואומר לעצמו: ״מה לכל הרוחות עושה קלינד איסטוד באוטו הזה?״.

לקראת הצהריים הטייל מאלץ את הנהג לעצור בצידי הדרך. משפחה ושני טיילים יורדים מהאוטו. על העצים הסמוכים לכביש עשרות קופים. פניהם שחורים ומכוערים ושיערות גופם בצבע אפור בהיר.

לפנות ערב מגיעים לפאתי עיר, שם מחליפים את האוטו בו נסענו באוטו אחר. פרוצדורה הודית שמטרתה איתשלום מס בעת חציית מדינות. על פרצופו של הנהג החדש מתנוסס חיוך ופניו קורנות. האם זה מולד או תוצאה של כמות מופרזת של ג׳ראס? כנראה ג׳ראס.

בקיצור הם מחליפים נהג עצבני בנהג מסטול. מבקשים מהנהג לעצור באיזו מסעדת דרכים. הנהג אומר שייקח אותם למסעדה נהדרת בדרך קיצור. נכנסים לסימתאות של עיר לא מוכרת. חצי שעה מטלטלים, מסתובבים במקום שנראה כמו אחרי הפגזה. בסוף מגיעים למרכז מסחרי. יש מסעדה, כולם רעבים, כולם מזמינים אוכל. אף אחד לא אוכל, המנות חריפות אש וגם מגעילות. יוצאים. 

ממשיכים לנסוע. לילה. לפי חישובי הזמנים היו צרכים להגיע מזמן מזמן. חצות והם עוד נוסעים. חצות ועוד שעה מגיעים לרישיקש. האיש, בנו והטייל יורדים מהרכב, מחפשים מקום לינה. כתובת גסטהאוס שהייתה בכיסו נבדקת, אין מקום פנוי. ממשיכים לחפש, דופקים על דלתות. כלבים נובחים אליהם. האיש מוצא חדר ונותן אותו לטייל ולטיילת במקום לדאוג קודם למשפחתו. מן חינוך כזה שדבק בו מסיפורי אביו וסבו. מותשים הם מוצאים שני חדרים. החדרים מטונפים. שני מקבלי פניהם מבטיחים שתוך כמה דקות יהיו מים בברזים, מים חמים במקלחת, השירותים ינוקו, סדינים יוחלפו והחדרים יטוטאו. הם דורשים מחיר פי שניים ויותר ומראש (דבר שלא מקובל). השעה שתיים בלילה. זוגתו והילדים ממתינים באוטו. האיש ובנו מקבלים את העסקה. הם הולכים לאוטו, מורידים את המזוודות, התרמילים, את בנו הקטן הישן. עובד המלון, שהאיש חשב שבא אחריהם כדי לעזור עם הכבודה, מסתכל באוטו הנוסע ונעלם בחשיכה.

מגיעים לחדרים שהושכרו. דבר לא השתנה בהם: אין מים בברזים, הכול טינופת. צחנה העולה מן השירותים מטפשטת בחלל החדר. אלה שלפני רגעים ספורים חייכו כלפינו ואמרו: ״no broblem, עשר דקות והכול נקי״, נעלמו. לפתע זיכרון חיוכם נתפס בראשו באופן אחר.

האיש הולך לחפש את עובד המלון. הוא שומע דיבור מחדר הקבלה ומבקש בקול שייצאו אליו. לשווא. הוא עולה במדרגות לכיוון חדר הקבלה. הדיבורים נפסקים. הוא עומד מול הדלת הסגורה. מישהו מן הצד השני סוגר את האור. הוא דופק, לא עונים. הוא חוזר לחדרים המזועמים.

״איפה שם אותי כל חוסר האונים המזוהם הזה?״, הוא שואל את עצמו בלי קול. יתושים עוקצים אותו. 

האיש מחפש בין השיחים את הברז הראשי, ומוצא. מנקים מה שאפשר ומסדרים מה שחייב וכולם נרדמים חוץ ממנו. הוא יוצא החוצה עם כורסת נצרים ובאור ראשון נירדם. בבוקר בנו מוצא גסטהאוס אחר אצל זקנה המכנה עצמה ״מאמא״. הוא ניגש למשרד הקבלה כדי להחזיר את המפתח. בעל המלון עומד מאחורי הדלפק, פניו דומים לפני האיש שקיבל אותנו בלילה. האיש אומר לו מילה שתיים על החדרים ועל היחס. בעל המלון מסתכל כאילו על מישהו שנמצא מאחוריו. עיניו זגוגיות. במקום לתת לו את המפתח הוא עולה לחדר. סוגר את הדלת. מתיישב על המיטה, גבו ישר. הוא חושב לשנייה. מה לי ולשמן הזה בודהה? מה לי וללחי השנייה? הכבדות איננה, העייפות נעלמה. הוא שובר רגל מן המיטה, לוקח את המוט בידו, נכנס למקלחת, מנתץ את המראה ואת אריחי הכיור. הוא חוזר לחדר השינה, נעמד, מסתכל במיטה העקומה, שובר עוד רגל ואחר מתבונן בחדר, אומר לעצמו: ״אלוהים, אל נקם ושילם. דם תחת דמים״ ויוצא.