שלום שלום,
כמה ימים אחרי שהגענו להודו התקלקל הטלפון הנייד שלי, על כל אנשי הקשר, הזכרונות…., לפני כחודשיים התקלקל השעון שענדתי, והחלטתי שזו הזדמנות, אחרי שנים של התנהלות ע"פ דקות ושניות, לזרום ללא תכתיבי זמן. בנוסף, בגלל לקות (אחת מיני רבות) לא מתפתח אצלי אומדן זמן למרות החודשים החולפים. בהתחלה הייתי מבררת אצל אמיר ואורי את השעה, אבל הנדנוד שלי לא זכה לשיתוף פעולה אוהד. אי לכך, אני מסתפקת ביחס שבין השמש לבין הירח, ולשמחתי כבר פעמים רבות מזהה שקריטריון הזמן הולך ודועך בניהול סדר היום … עוד חלום שהתגשם, לפחות לתקופה קצרה.
חזרנו לקטמנדו יותר מפוקחים, פחות שבויים בפנטזיה של נפאל הקסומה. כך יותר קל להנות ממיוחדותה. הפעם מצאנו גסטהאוס משפחתי, שבעליו מוטרד בכל פעם שהילדים לא מסיימים את האוכל מהצלחת, כשהם סונטים אחד בשני או כשחוזרים מאוחר (אמא, שלחת נציגים שלך לנפאל?). המיקום הנו מעל השוק המקומי, כך שהמחירים של מוצרי המזון נמוכים במידה ניכרת מבאזור התיירותי, הירקות והפירות בשפע. כרגיל, אין מוצרי חלב, למעט חלב ניגר בשקיות קטנות (אין מקררים לשימור ולכן נועד לשימוש יומי בלבד) ו"אשל" בהכנה ביתית, שנמכר בגביעים (חיה, נזכרתי באלו שאת היית מכינה - הם היו טעימים יותר). דוכנים רבים לממכר סוגי דגים מיובשים, שפע מיני פטריות, והכל נשקל במאזניים ידניות שתמיד מוטות עם היד, כך שייראה כאילו המשקל רב יותר. בכלל, תמימות, יושר וכבוד למילים והבטחות הם לא חלק מההתנהלות (כמעט כל חשבון שנבדק נמצא שגוי, כמובן לרעתנו). כנראה שזוהי דרך ההישרדות שמצאו בהתחשב בכך שעונת התיירות קצרה מאוד (ספטמבר-נובמבר ומאי-יוני).
הפן היהודי -
בית חב"ד - עד עתה לא התקרבנו לבתי חב"ד, מתוך התנגדות לכפייה דתית, על אחת כמה וכמה, כשהיא מלווה במניפולציה (נמצאים במקומות שבהם הישראלים הצעירים חשים לעיתים בדידות וחוסר אונים, ובדרכי נועם מקרבים אותם אל הדת כמענה לצורך הרגשי הרגעי). הפעם, שלא במתכוון נקלענו למקום: הסתובבנו ברחוב, ולפתע שמענו צועדים רבים שרים בעברית, ובראש התהלוכה עומד אדם דתי עם ספר תורה. המשכנו עם התהלוכה מתוך סקרנות והגענו עם ההמון לבית חב"ד. הסתבר כי מדובר בהכנסת ספר תורה, שנתרם ע"י הוריו של בחור שנהרג בטראק סובב אנאפורנה (אותו אנו מתעתדים לעשות בעוד כשבוע… מדד הפחד לא נותר סטטי). נשארנו כבר לסעודה החגיגית בלי יכולת לטעום ולו כזית (כבד קצוץ, סלט ביצים, עוף "מכובס" מהמרק…), ולאחריה נאום השגריר, רב ביה"כ בלונדון והרב חיזקי- מקים ומנהל בית חב"ד. כיוון שפגשנו משפחה ישראלית, שכבר מטיילת בעולם כשלוש שנים (כן, יש דברים כאלה). הילדים מייד התחברו, התארגנו מי ישן אצל מי (את מתן כמעט ולא פגשנו בימים הבאים, כיוון שהתחבר מאוד לילדי משפחת קלף) וגילו את אחד הגילויים המשמעותיים ביותר עבורם - במסעדת בית חב"ד יש שניצלים, שמזכירים את השניצלים של סבתא! מול הלחץ של מתן וילי לאכול שם כבר לא יכולנו לעמוד (…וגם אל מול ערימת הספרים המעולים והמעודכנים להחלפה שנמצאים שם, האפשרות להשאלת שקי שינה וציוד לטראקים….). אמנם לא מכרנו את נשמתנו, אבל בכל זאת שיתפנו קצת פעולה בעצם נוכחותנו במקום. אגב, חשוב לי לציין כי בני המשפחה המפעילים את הבית נחמדים, תורמים רבות במפעלי התנדבות, אמצו ילד נפאלי עזוב, ומגדלים אותו מזה מספר שנים ללא ניסיון להחזירו בתשובה, ונכונים לסייע לכל מטייל בכל דרך. הסטיגמה מעט התנפצה.
הפן הישראלי - |
| הכנסת ספר התורה לבית חב"ד נפאל |
לא יודעת מה קרה לנו, שאנו מגלים סימני שיתוף פעולה עם הממסד. אולי יותר מידי זמן בנפאל, אולי המרחק מהארץ. השגרירות הישראלית (השגריר ואנשיו מסבירי פנים, נמרצים ונכונים לסייע בכל דרך) והקרן הקיימת לישראל ארגנו את "שביל ישראל". על חשבון משלמי המיסים הישראלים (מוכרים לכם?), הגיעו מישראל מספר עסקנים והשגרירות ארגנה במרץ ובתקתקנות מפעל תרומה לנפאל - הצבת שלטים המתארים שמות עצים וסגולותיהם הרפואיות, וכן יצירת שביל מסודר, תוך קימור מדרגות במורד חורשה יפהפיה (אולי יותר מדויקת המילה סיתות מדרגות, אך זה עשוי להתפרש כמקצועי מידי). הגיעו באוטובוסים שארגנה השגרירות: מטיילים ישראלים רבים, תלמידי בתי ספר ונפאלים שעבדו בעבר בישראל והפכו לשגרירים של רצון-טוב. עברנו מתחנת קייטרינג אחת לשנייה, נכחנו בטקס וגם טיפונת עבדנו (בשתי דקות עבודה צברנו נדל"ן - מעתה צומח בחורשה עץ על שמנו. כנראה שבכך מסתכמים הכישורים הפיננסיים שלנו). נזכרתי בתקופת השירות הצבאי שחלפה מזמן, ונדהמתי לגלות שדבר לא השתנה בטקסיות מעוררת הגיחוך, בזכיכות, בבזבזנות ובאובססית התיעוד (צלם שהוזמן במיוחד…כמו בכל המערכות הממסדיות שהרי "לא תעדת- לא בצעת"). רוצה להאמין כי למפעלי הדפלומטיה המוחצנים הללו יש ערך שקשה לי להבין, אבל אני שבעת רצון מכך שאין לי חלק בהם. ו...אחרי רגע של ארסיות, חשוב לי לציין שנהננו מהיותנו חלק מהתרומה, כיף היה לפגוש חבר'ה צעירים מתנדבים ב"תבל בצדק" ונפאלים רבים שעבדו בישראל ואוהבים אותה בכל מאודם.
 |
| מצטלמים לצד העץ "שלנו" במסגרת התרומה |
מקדשים -
בכל פעם שחשים רויים ממקדשים, סטופות ושאר מבנים בודהיסטים, מגלים כי הידע שלנו כה דל, והעניין בבניינים הולך ומצטמצם, אך הסיפורים האנושיים מרתקים. באחד הימים הלכנו למקדש הקופים. כדי להגיע אליו נדרשנו בטיפוס עשרות מדרגות, כשהקופים מביטים במבט תאוותני ומחכים לקורבן הבא שיחטפו ממנו תיק או פיסת מזון. עד למקדש חצינו נחל רחב ועשיר בזוהמה, שלא מונעת מהנשים לכבס במימיו ולתלות את הכבסים "הנקיים" על סלעים בצד הכביש, כשפיח ואבק חוברים יחדיו ועוטפים אותם ביסודיות. לרגע אף ראינו כי אחת הנשים מפשילה חצאיתה ועושה את צרכיה לעיני עוברים ושבים, וכן לעיני החזירים שבקרבתה והעופות החגים מעליה.
למרות או מפאת המראות המרתקים והריחות העזים, לא השתהינו ושמנו פעמינו למקדש. הילדים התעניינו בעיקר בקופים המדושנים (אולי יכולנו להסתפק בספארי ברמת גן), אבל הפסלים, הסמלים הרבים והטקסיות שמנחה את המאמינים יוצרים אווירה מיוחדת. אחת המשפחות הזמינה אותנו לפקניק, שהתנהל באופן שונה לחלוטין מהפקניקים הקולניים ונוטפי הבשר שלנו: ראשית, הסבתא ברכה כל אחד מבני המשפחה וסימנה לו טיקה אדומה על המצח. לאחר מכן, נפרסה שורת עיתונים (כן, כן, בשורה ולא במעגל…כנראה שהם הפנימו טוב מאיתנו, את ההיגד שעליו התחנכנו בגן שאין משיחין בשעת הסעודה) על הרצפה וכולם התישבו. הנשים פתחו שני מיכלי אחסון המורכבים ממספר קעריות "משתלבות", ויצקו לכל צלחת מיני עדשים וירקות + מעין פצפוצי אורז אותם עורמים בכפות הידיים תוך ערבוב עם שאר סוגי המזון. אוכלים עם הידיים ובשתיקה מזהרת. ועכשיו מתחילה הבעיה שלנו - איך להיראות אוכלים ונהנים (אני אכן אכלתי ונהנתי, שאר בני המשפחה לא), בניגוד מוחלט למתרחש בפועל? הנימוס מורה לאכול ולבלוע, והמעיים מאיימות שאם ייכנס המזון המוזר הזה לתוכן, הן תוצאנה אותו בתוספת שיירי המזון שעדיין שוהים בתוכם מהבוקר. משימה מורכבת, אך עמדנו בה בהצלחה!
במקדש אחר (רחבה עצומת מימדים ובה מספר מקדשים עתיקים מרהיבים, מעוטרים בגילופי עץ ענקיים שנבחרו לשימור ע"י אונסק"ו) חיה אלה - ילדה (קומר דווי) ששוהה במקדש עם הוריה מינקות. היא זוכה לכבוד לו זוכים אלים, אך ברגע שתקבל את המחזור החודשי תעלה טומאתה ותרד יוקרתה - היא תודח מתפקידה. הוריה, שהבינו כי תקופת הזוהר קצרה, לימדו את ביתם, שילדותה נגזלה ממנה עוד בטרם הוענקה לה, להסכים להצטלם, אך ורק אם התשלום על התצלום מועבר למשפחה, כך גם כדי לראות אותה יש לשלם כסף. כשאני הגעתי לבקרה באחת מצעדות הבוקר היא עדיין ישנה ולא יצאה לקראתי. עם זאת, מאות או אלפי אנשים צבאו על כניסת אחד המקדשים הצמודים והותירו כמויות אדירות של מזון וכסף כתשורה לאלים, ובעיקר לאלה החיה. יש לציין כי בתמונות היא נראית מאופרת בכבדות, עדויית תכשיטים ולבושה בשמלה חגיגית וחושפנית (דומה לשמלות נשף מנוצנצות שמוכרים בחנויות ברחוב אלנבי בת"א). בדומה לכך, בימי חג, גם הילדות הנפאליות לבושות, מאופרות ועדויות כמותה. מנסה לקבל זאת באופן לא שיפוטי, אך הפיכת הילדות ללוליטות נראית לי כסטייה מינית עם פוטנציאל לפדופיליה. מקווה שאני טועה.
 |
| הפיקניק במקדש הקופים |
פסטיבלים -
 |
| במהלך פסטיבל הדיוואלי. שימו לב לטיקות המיוחדות |
פסטיבל ראשון נמשך 15 (!) ימים. בתחילתו מנביטים גרגיר אורז או תירס, ולאחר 15 ימים, קוטפים את הנבט שצמח ובעזרת גרגיר האורז שהתפתח מציירים טיקה אדומה על המצח. זוהי ברכה לצמיחה ולהתפתחות. המוני גברים ונשים מקושטים בטיקה ומחברים בסיכה את הנבטים הטריים לשיער. ו…הכל לא מתפקד כי כולם בחופשה.
 |
| ילדות בלבוש מסורתי רוקדות ברחוב לכבוד הפסטיבל |
פסטיבל שני שמגיע שבוע בלבד אחרי הראשון ונמשך חמישה ימים, מהווה הזדמנות לעשות שלום בית במשפחה ובקרב חברים (סולחות). הילדות והילדים לבושים בבגדים המסורתיים, בכל פינה ברחוב מתאסף קהל רב והילדים רוקדים ריקודים נפאלים (מזכיר בעין לא מקצועית ריקודי בטן אך יותר מעודנים) והקהל תורם כסף בהתאם לרצונו הטוב. כמו כן, קבוצות של ילדים עוברות מבית לבית ומחנות לחנות, שרות שיר נפאלי מסורתי ומצפות לשי כספי או ממתק (למבוגרים שבינינו - מזכיר את פורים של פעם, כשממתקים לא היו כ"כ זמינים). הרחובות לובשים חג, כשבכל כניסה לבית או לחנות מציירים מנדלות צבעוניות כסמל להצלחה, לשלום ולהגשמה עצמית, וכן מדליקים נרות רבים, בתקווה שהאור יחדור הביתה וילווה גם בעתיד. מרהיב לראות את העיר שמחה וצוהלת בעזרת יוזמות אישיות, ללא מופעי ענק במליוני ש"ח שהעירייה מממנת (אולי נאמץ זאת ליום העצמאות?). העיר לובשת חג, אך המוסיקה יכולה לערער במידת מה את היציבות הנפשית - הזמרות הנפאליות שרות בקול גבוה, והשירים ארוכים במיוחד…לא מסתדר היטב עם קשיים בפיצול הקשב…
 |
| אחת מהמנדלות |
פוליטיקה -
 |
| הפגנת הקומוניסטים בפוקרה |
 |
| אורי מצטרף להפגנת הדמוקרטים בכפר נגרקוט |
מי שמכיר אותי יודע שזהו לא תחום ההתמחות שלי. עם זאת, על הסתרת שיערות השיבה אני מקפידה. חיפשתי וחיפשתי מספרה ומצאתי רבות, אך כולן מספרות לגברים. לכל מספרה שלט רחב ידיים וצבעוני, בו הזמנה לקבל שירותי תספורת, צביעת שיער ומסאג'ים שונים לגברים. לנשים, מצאתי מספרה אחת שהשלט רשום בעברית (כנראה שאני לא הראשונה שנתקלה במצוקה זו), ומתאר ספרית אשת אשכולות (מניקור, פדיקור, גבות, צבע ועוד ועוד). בהתרגשות רבה טיפסתי במעלה המדרגות, הגעתי למקום המסומן, שהיה למעשה חלק מבית. פגשתי את הספרית בעיצומם של בישולים (אין כמו תספורת בריח בצל מטוגן), המתנתי מעט ונכנסנו לחדר המספרה. למראה ההזנחה הבנתי שלא אפקיר את ראשי ורק שקדתי על אמתלה לעזוב. לא הייתי צריכה להשקיע מאמץ רב, כיוון שהצבע היחיד שהיה בנמצא הנו שחור, ועל כלי התספורת ניכר כי לא נוצלו מזה ימים רבים. הבנתי שמדובר בספרית המספרת בחורות ישראליות, אך מכוון שהעונה עבור הישראלים הסתיימה ברובה (רובם חזרו לאוניברסיטה) אזי הספרית מובטלת. הסקרנות גרמה לי "לחקור" את הנושא, ואלו תוצאות המחקר: הנשים הנפאליות מאריכות שערן ולא מסתפרות. הן אוספות שיער לקוקו ומגלגלות אותו על העורף. הן מפזרות אותו רק בעת דליית כינים (רבות יושבות בחוץ, באור השמש ונוברות האחת בשיער רעותה). לעומת זאת, הגברים (כבר מגיל 14) משקיעים רבות בצביעת השיער (כולל גוונים), החלקה יפנית, פן, תספורות מורכבות ותסרוקות מגוונות. נערים רבים בערים הגדולות ואף בכפרים נידחים הנם בעלי חזות נשית (לתינוקות ממין זכר יש חורים באוזניים ועגילים מינקות) ומקצים משאבים רבים לטיפוח השיער. עם כל הכבוד לפמיניזם, אין מדובר בשוויון, אלא בעוד נישה שנגזלה מהנשים.
מקטמנדו הגענו אחרי מסע ארוך לפוקרה.
פוקרה - שילוב של שקט, רוגע, אוכל מערבי משובח (בקנה מידה אסיאתי), אגם, נופים מקסימים ומזג אוויר כלבבנו. נעים, נעים, נעים. אל פוקרה הגענו לאחר הטראק הגדול (יתואר בשבוע הבא). עיר רבת מימדים, אך עם כבישים רחבים, מדרכות, שקט בכל, מיעוט כלי תחבורה פולטי עשן, הכל מרווח ונקי יחסית למה שפגשנו עד עתה. התמקמנו בגסט האוס למרגלות האגם המרהיב, שצל ההרים המוריקים והשמש המלטפת, צובעים אותו בגוונים מתחלפים. האגם מלא בצמחי מים התורמים לזכותו. שפע דייגים, סירות שייט, נדנדות מעשה אדם (אלו הנדנדות שפגשנו במקומות רבים, מורכבות מארבעה במבוקים המתנשאים לגובה רב ומתחברים במרכז, ומהם משתלשל חבל ארוך. זוהי הנדנדה…). מסלולי הטיול מאפשרים רכיבה על אופניים, אם כי העליות דורשות מאמץ בעיר המספקת תנאים של "מרכז טיפת חלב" (אוכל, שינה, מכוני מסאג' בכל פינה ורוגע). לכך מצטרפים מועדוני לילה, פאבים המספקים נרגילות ושפע מוסיקה עדכנית, "קפה שנקין" שבו כריכים מעולים (כמו דוכן הכריכים בשנקין - קיים עדיין?), "קפה פלורנטין" ועוד סממנים המעידים על כמות הישראלים הפוקדים את המקום (פוקרה היא העיר אליה מגיעים בסיום הטראק). החנויות הן חזית הבית, כשבירכתיים נמצא חדר המכיל "מטבח" ומיטות. כך שהחנויות פתוחות כמעט לאורך כל היממה. ייתכן שמדובר בבתים זמניים לעונת התיירות, שהרי במרחק מה נראים גם בתי קומות מהודרים בסטנדרטים מקומיים (דומים לבתי הקומות המשפחתיים שרואים בכפרים לאורך ואדי ערה). |
| מתן מתנדנד על גדת האגם השליו בפוקרה |
נהנינו מאוד מכל מה שפוקרה מזמנת, אבל…נאלצים לחזור לקטמנדו לשם הארכת הויזה להודו, טיפולי שיניים (במרפאת שיניים משוכללת, נקייה ומקצועית שלא פגשנו בארץ) וטיסה להודו משדה התעופה של קטמנדו. אמנם מעיב מעט על תחושת העונג…אבל מפוקחים ומודעים לכך שיש צרות גדולות מאלו.
בשבוע הבא, על טראקים ושאר מקצרי חיים שחווינו (צריכה לעכלם בטרם מסוגלת לתרגמם למילים).
ימים טובים ושקטים לכולם,
עינת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה