חודשיים וחצי בצפון הודו, חודש וחצי בנפאל. אנחנו בקטמנדו מתורגלים ומיומנים. פנינו לגואה, דרום מערב הודו. קונים כרטיסי טיסה לדלהי, חצי שעה ובן ואבא מארגנים את המזוודות. משא קניות קצר של סוודרים. מונית. טסים לדלהי.
מגיעים למיין בזאר. המלון שלנו, חוץ מזה שהוא (בעיניי זוגתי) לא כל כך נקי וגם בעל ריח דומיננטי, מלון די בסדר.
המיין בזאר
משהו שלא דומה לשום דבר מוגדר. זוהמה ססגונית, שוקקת חיים, וצפיפות, ופרות, ודוכני תבשילים ופירות, וחנויות בגדים, וחנויות למזכרות ועוד חנויות בלתי מזוהות, והרבה שלטים יפים של בתי מלונות עלובים. אפילו מחלבה יש באחת הסימטאות. ואנשים, המון המון אנשים. אנשים בכל הצורות ובכל המצבים. קבצנים, ואנוולידים, ורוכלים ונזירים ואנשים מחויטים, וכל אחד מציע משהו לכולם, ולכולם לא אכפת מכלום, ואולי הכל בכלל לא כמו שנראה, אלא משהו שאני לא יכול לראות. ויש גם שלל תיירים.
יומיים בדלהי עוברים ואנחנו טסים.
גואה
עצי קוקוס, חוף ים, בתי קיט, חושות יפות על החוף, בתים בסגנון פורטוגזי בירוק ובכתום, וחושות עלובות של מקומיים ומדורות זבל מעלות עשן. חזירים בחצרות ובשבילים, ומסעדות דגים על החוף, והרבה ירוק, ותיירים ותיירות ותושבים מכול מיני ארצות וכל זה ביחד, אחד בתוך השני והכל רגוע ומשתלב ונעים ויפה.
זוג חברים שכר עבורנו בית. לא עבר יום ויש לנו כבר שני אופנועים: לבן בכור אדום, ולי סגול. ג׳מוסים ופרות משוטטים ברחובות ואנחנו שוחים בים ומטיילים.
בין בירה לדג מתגלגל לו הזמן ועוד מעט בוקר.
בוקר
יוקה ובן פורת מתן עולים על אופנוע. הוא מקדימה והיא מחבקת את אבא שלה מאחורה. נוסעים לבית הספר האנתרופוסופי. שתי נשיקות וחיבוק. גב קטן וגב קטן פלוס נעלמים אל תוך מתחם בית הספר. אני בדרך חזרה הביתה, אני רוכב והדרך פתוחה וטובה. עצי קוקוס, ג׳מוסים רועים במרעה. מאוד נעים. אני מחנה את האופנוע וזוגתי יוצאת למרפסת ואומרת: ״אריק אנשטין מת״. אני נכנס הביתה, סוגר את הדלת ופתאום אף טיפה מגואה לא נשארת לי בלב. אריק אנשטין מת.
״יצאנו אט״
״לי כל גל נושא מזכרת״
״עטור מצחך״
״סע לאט״.
מן טעם של געגוע. געגוע לחברי ילדות, לחדר שגרתי בו לפני מליון שנה.
הוא היה שם איתי בצדדים היפים של הילדות, בנערות, בנשיקה הראשונה. (הוא אפילו לפעמים הרגיז כשרציתי שיגיד כבר מהי הדרך הנכונה).
כמו חבר טוב הוא היה שם גם ברגעים פחות זוהרים. הוא שר לי ולקובל׳ה את ״שוב לא שקט...כל אחד עובר את זה״ מתי שהעיפו אותנו מבית הספר. הוא שר לנו את ״יושב על הגדר״ במלחמת לבנון.
בערב אנו הולכים לים. השקיעה עכשיו שונה מאשר בחוף בית ינאי, שם השמש צוללת לים. כאן, על חוף האוקינוס, השמש לא מגיעה היום לקו האופק בין שמים לים. היא פונה מערבה והרבה לפני האופק, אט אט, מחליפה צבעה מצהוב לכתום ואחר מתעמעמת ונעלמת.
חול הים. ארבעה מבוגרים, שני זוגות. אנחנו הולכים. הילדים שלהם ושלנו רצים, משתובבים הרבה לפנינו. המיית הים. רגלינו באדוות הגלים. קולו של איינשטין מתנגן בלבי. אני עוצם עיניי וממש רואה אותו, יושב על כיסא עגול ללא משענת, לבוש אפודה, שר. הוא מת. נוף ילדות. ועכשיו פשוט עצוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה