גואה - ערוץ החיים הטובים? (עינת)

חוף פטנם בדרום גואה

שעתיים של טיסה נוחה במטוס שזה עתה הוצא מעטיפתו, ונחיתה רכה בגואה - שדה תעופה קטן עמוס לעייפה בבליל שפות וסווצ'רים כרוכים על המותניים. כולם במעבר חד מדלהי הצוננת והסואנת אל שעת צהריים בגואה הדרומית, החמה והלחה. לקחנו מונית לדרום הארץ, כשמזג האוויר והנופים שבצידי הדרך החזירו את המבוגרים שבינינו אל נוף ילדותנו: בתים פרטיים דו קומתיים, מרחבים פתוחים, גינות צנועות, מכוניות פרטיות לא ממוזגות ושקט סביב. בדיעבד, הסתבר כי מעבר לבתים בסגנון ספרדי, הפורטוגזים הצליחו להשריש גם את הסייאסטה - בין השעות 13:00 עד 15:30 הכל (!) נסגר (ב - 12:55 מכבים אורות ומאווררים בחנויות ומאיצים בקונים לצאת). כעבור שעה וחצי הגענו ל"פטנאם" יישוב קטן, שחופו נושק לים הערבי. למעשה, הגבול המערבי של גואה מורכב ממפרצים וחופים רבים. התחושה היא שעוד רגע יגיעו אנשי ההפקה של "הישרדות", ייקחו מאיתנו את הציוד ונתחיל במשימות…. האיים בלב הים נמצאים, עצי הקוקוס שופעי הפרי מעלינו, עופות חגים מעל המים ומסביבנו, שמיים בהירים…כמו שאומרת הפרסומת: 'למה מגיע לנו כל הטוב הזה? רק לפנק לפנק לפנק...'

חברים שאוספים בדרך -

בינתיים, בכל מקום בו שהינו פגשנו לפחות משפחה ישראלית מטיילת אחת. המרחק מהמשפחה המורחבת, מהחברים ומהסביבה המוכרת, מדגיש את חשיבותם וחסרונם בחיינו, ובו בעת מאפשר פתיחות למפגשים עם אנשים חדשים. מכוון שכולנו בנדודים, והמסלולים בחלקם דומים, יוצא שנפגשים שוב ושוב במדינות שונות. עם שתי משפחות החיבור משמעותי יותר, וכל מפגש מחודש במדינה אחרת, מעמיק את הקשר ויוצר תחושה כאילו מדובר בהכרות רבת שנים. כך יצא שכשהגענו לגואה כבר חיכתה לנו דירה מאובזרת עם גינה קסומה למרגלותינו, משפחת תבור מעלינו, וארוחת גורמה על שולחננו. הילדים כבר למדו לדלג על שלב הביישנות והמבוכה (בדרך כלל השהות המשותפת היא לכמה ימים בלבד, כך שחבל להם "לבזבז" זמן איכות משותף) ובמפגשים חוזרים, לעיתים במרחק של חודשיים-שלושה, "ממשיכים" לשחק באותו משחק בו שיחקו לפני שנפרדו במדינה קודמת. אני משתדלת ללמוד מהם….אם הפרמטר היה רק על השתדלות ולא על תוצאות הייתי כבר מקבלת ציון גבוה. יש לי עדיין לאן לשאוף. עם משפחת תבור לא נדרש מאמץ והאנטימיות כיפית לנו מאוד. החסרון היחידי הוא העניין הקולינרי - אילן מבשל-רוקח-מתקין מטעמים בסטנדרטים שלא הכרנו עד היום, ולחלשי אופי שכמונו קשה לעמוד בפיתוי. התסכול מתעצם, כיוון שלמחרת נאלצים ללבוש בגד ים, ולהתהלך בחופים שהפוקדים אותם, לפחות על פי המראה, אוכלי חסה שחבריהם הם מאמני כושר. על זה נאמר - הראה לי מי חבריך ואדע מי אתה…  

עוברים דירה -

הדירה אליה נחתנו הוקצתה לנו, לצערנו, לשבוע בלבד. מסתבר שהגענו בעונת השיא, וכמעט כל נוצרי העולם, בעיקר מאירופה, מגיעים לנפוש בגואה (חופשת הכריסמס). הרע שבדבר הוא שהם מבטיחים את מקומם שנה-שנתיים מראש ומשלמים למפרע בנדיבות. אי לכך נאלצנו לכתת רגלינו, עד שלבסוף מצאנו דירה במרחק חמש דקות הליכה מהים. מדובר בבית המורכב משני חדרים, סלון, מטבח (מדפים, גז, כיור ומקרר) ופינת אוכל. מפינת האוכל יוצאות שתי דלתות. האחת למקלחת והשנייה לשירותים…כשכיור המקלחת-שירותים ומכונת הכביסה נמצאים בתוך פינת האוכל. המרצפות מעוטרות, גובלנים ותמונות של אלים על הקירות ולכל פתח וילון (כולל דלת ראשית, דלתות פנימיות וכמובן חלונות). נראה היה כאילו חזרנו לדירות הסטודנטים השכורות שגרנו בת"א, אך הפעם ללא בעלי הבית העושקים ועם מזבח בכניסה וריחות קארי ספוגים בקירות ובווילונות. מבינה שמדובר בתופעה חדשה - בעלי הבתים עוזבים את בתיהם לעונת התיירות, עוברים לגור בחושות ובכך צוברים כסף לכל השנה. רובם חיים בצניעות,  כמעט ללא התייחסות לפן האסתטי או לרווחה (בעל הבית התקין במיוחד עבורנו רשתות לחלונות, מאווררים ושני אנשים ניקו מבוקר עד ערב במשך יומיים. קשה לתאר באיזה מחנק ולכלוך גרו בני הבית).  במשך יומיים נוספים התמחתי בניקוי, חיטוי והברקה. מסתבר כי מדובר במשימות מוטבעות ובלתי נכחדות, כדוגמת שריקה ורכיבה על אופניים…למרות שלא נחשפתי לכלי ניקוי מזה ארבעה חודשים, לא איבדתי את כושר הביצוע. מקווה שגם מיומנוית הדורשות מנת משכל מעט יותר גבוהה לא נכחדו, בינתיים אין לי מספיק דרכים לבדוק זאת…

הבית ששכרנו

הבתים שמאחורי הבתים...

במה אני עובדת? בסידורים! -

כך לפחות זה נראה בשבוע הראשון. מצד אחד הרבה מהשירותים מגיעים עד הבית: אשת הדייג מגיעה עם פירות הים והדגים ומציעה את מרכולתה הטרייה, אוטו-גלידה וכן במסווה של אופניים עם צידנית וזמבורה מגיע עם ארטיקים (מצלצל כדי להודיע על קיומו בשש (!) בבוקר ואחה"צ), מוכר הלחמניות אף הוא רוכב על אופניו, בעל פח זבל עובר בין הבתים ואוסף את שקיות האשפה (בהתרעה של שריקה, הדיירים יוצאים מהבתים עם השקית והוא אוסף אותה תמורת 10 רופי), מוכרי דבש עוברים עם דלי המכיל חלות דבש וסוחט במקום את הדבש לבקבוק וכמובן שניתן לקבל את כל שירותי הניקיון בעלויות מזעריות.

מצד שני,  עריכת קניות היא מסע שאין לו סוף. אין לי כל יכולת להבין את הראציונל העומד מאחורי תכולת החנויות. דוגמה מייצגת: הכנת שניצלים היא מבצע שיש להיערך לקראתו מספר ימים מראש ונדרש ביקור בחמש חנויות, בחלקן מספר פעמים: מגיעה לקצביה (פחון בגודל שני מטרים רבועים, עם כמה עופות חיים, מקרר(!) וסכין חיתוך) להזמין חזה עוף, והקצב אומר: "אין בעיה, תבואי בעוד יומיים ב11:00". ביומיים הללו מאתרת חנות לקניית פרורי לחם, בחנות אחרת רוכשת שמן (נמכר בשקיות ובבית יוצקים לבקבוק ישן של מים מינרלים), בחנות אחרת רוכשת קמח במשקל ונייר סופג (שתי ציפורים במכה) ובחנות אחרת את הביצים (גם אותן מוכרים בשקיות). יומיים הכנות פיסיות ונפשיות, והנה הגיע היום המיוחל ואני שמה פעמי אל הקצביה (מרגישה כמו גברת זליבנסקי שאצה רצה בתוכנית "כלבוטק"). שלא באופן מפתיע, ההבטחה בנוגע להזמנתי פרחה מן הזיכרון של הקצב עוד בטרם הגיעה לשלב הזיכרון לטווח רחוק (אולי התכוון להכניס את התזכורת לאייפון אך משהו השתבש…), אבל, אל ייאוש, והרי זמני בידי….נאמר לי להגיע בעוד שעתיים. בשביל מטרה כה נעלה (מתן מצפה להם כבר ימים רבים) נעתרתי לבקשה, חיכיתי בציפיה ברכישות נוספות, חזרתי אחרי שעתיים, וברגע שהקצב ראה אותי הוא החל במריטת הנוצות של העוף מוכה הגורל. אל דאגה, הוא מאוד מיומן, כך שהתהליך ארך חצי שעה נוספת בלבד. ועכשיו נותר רק לחזור הביתה ולהכין את השניצלים… במחשבה שנייה, כנראה מגיע לי הסבל הזה, על כך שאני משתפת פעולה עם רצח בעלי חיים. כך הפירות והירקות בחנויות נפרדות, גבינות יש בחנות אחת בלבד בייצור עצמי, השמרים נמכרים בבית המרקחת ולהתחבר לאנטרנט זו כבר משימה מורכבת מידי שעדיין לא פוצחה. אין לי מספיק ניסיון, כדי להעריך כמה ימים ועמל נדרשים לאפיית עוגה, להכנת סלט…אם כך הם אכן פני הדברים, אני מתפטרת לאלתר!

ביה"ס - 

הן לאמיר, שסיים בי"ס והן לילי ולמתן ביה"ס בישראל מוטבע בזיכרון כחוויה טובה, והפסד של יום לימודים היה נחשב כסוג של עונש. ברגעי משבר הגעגוע המשמעותי ביותר הוא לביה"ס. אין הכוונה בהכרח ללימודים האקדמיים, אותם אנחנו משתדלים השנה להשלים (יש חלוקת תפקידים: חלק משתדלים להשלים וחלק מתמחים בלהתחמק),  אלא לחברים, לאווירה, לחונכים, לסדר היום.  כדי שכולם יבואו על סיפוקם, החלטנו להגיע לגואה לתקופה יותר ממושכת, כיוון שבין היתר קיים בה בי"ס אנתרופוסופי "וידיה ארניה" (בסנסקריטית = למידה מבראשית),  שמתפקד כל השנה, אבל מאפשר גם לימודים על בסיס חודשי ויומי, כמענה לצרכי התיירים (הרבה תיירות של משפחות המגיעות למספר חודשים). הלימודים מתבצעים באנגלית בשלוש קבוצות: גילאי 5-9, 10-11, 12-18. סוף סוף פעלנו באופן מאורגן: רישום מוקדם, התאמת מיקום מגורים בקרבת ביה"ס והכנה נפשית לכך שיהיה לכל אחד מאיתנו, המבוגרים, זמן פנוי. כמה ימים לפני ההגעה נאמר לנו כי אין מקום (עד עשרה תלמידים בכיתה) והאכזבה של הילדים היתה רבה. הכל הסתדר ברגע שהגעתי לביה"ס והצעתי את שירותי בהתנדבות. מאותו רגע ילי ומתן בעננים, ואני בביה"ס… גוזרת, צובעת, חותכת ירקות, ומקווה שבהמשך אוכל גם לתרום ממעט הידע והניסיון שצברתי עם השנים (עוד לא סיפרתי למנהלת במה עוסקת, אבל מתצפית מזהה את הילדים שיכולה וממש רוצה לנסות לסייע להם). 

ילי וחברים בבית הספר

מה לומדים? אנגלית, מתמטיקה, גרמנית, גאוגרפיה, אומנות, מיתולוגיה ובעיקר - לומדים להיפגש עם ילדים מארצות ומתרבויות אחרות (שוודים, אנגלים, רוסים, אמריקאים, גרמנים, הונגרים), להקשיב ולסגל התנהלות חדשה (מעט ילדים, שקט, מורים שמשחקים עם הילדים בהפסקות - אין חדר מורים, הרבה למידה דרך דרמה ויצירה, כיתות רב גילאיות והכנת פרויקטים בצוותים), להצטרף ל"רכבת שכבר נוסעת", להתמודד עם הכרויות ופרדות, לתקשר לא רק עם מילים (בעיקר למתן שאוצר המילים שלו באנגלית לא גבוה, לעומת ילי שמשוחחת בקלות וכבר קבלה תפקיד משמעותי במחזה שיעלו לכבוד הכריסמס). 

כשהבאנו אותם ביום הראשון לביה"ס הרגשנו את פרפרי הכנסת ילד לכיתה א' מתעוררים שוב לחיים, תכננו להישאר עד סוף היום וחפרנו להם בנוגע לכך שכל ההתחלות קשות. מסתבר שניסינו (לשמחתנו, ללא הצלחה) להעביר אליהם את הפחדים שלנו, וכנראה שיש התחלות מזמינות ונעימות. הם נטשו אותנו תוך מספר דקות  לטבוע בים החששות (ילי, תוך מספר שניות) ומאותו רגע הם נהנים מכל רגע, קמים בשמחה, מתארגנים, מאיצים באורי לצאת מוקדם, וחוזרים בשלוש וחצי אחה"צ עמוסי חוויות. בימים הראשונים חזרו עייפים מאוד, כנראה מכוון שכבר לא היו מורגלים למסגרת מסודרת ורבת גירויים, אבל מהר מאוד הסתגלו, והבית הפך להיות "תחנת תדלוק" קצרה בין ביה"ס למפגש עם חברים בים.  שגרה מבורכת.

עשן - מי קבע שמדובר במפגע אקולוגי?

סליחה שאני מתמקדת בקטנות, אבל השבועיים הראשונים בגואה מורכבים כמעט אך ורק ממפגשים עם אפיזודות היוצרות שגרה של אמא ועקרת בית (כותבת בלשון נקבה אבל הפעם ללא שונות מגדרית, גם אורי בעניין). להוסיף לכך, נפל לידי בדיוק השבוע הספר "העזרה" של קתרין סטוקט (באין ספריה זמינה או אנטרנט להזמנת ספרים בקינקט קוראים את כל מה שמזדמן באמצעות החלפות עם ישראלים במצב דומה). צירוף מקרים? קרמה? ספר הדרכה? …סתם…מדובר ברומן מרתק ומרגש ובו בעת במסמך מזעזע אודות רשעותו של האדם הלבן במיסיסיפי של שנות ה-60.  חוזרת ל"תחקיר" אודות אש ועשן - במרבית הבתים עורכים טקס טיהור בכל בוקר המורכב מהצתת אגד ענפים ריחניים והנפתו בכל חדרי הבית תוך אמירת תפילה.

גילוח לצד המזבח המשפחתי שבכניסה לבית

בנוסף,  מדליקים קטורת ומניחים במזבחון הקטן הנמצא בכל בית וחצר, שגם היא מפיצה עשן. מגדילים לעשות בעת ניקוי הבית - מטאטאים את כל הלכלוך שהצטבר, בעזרת מטאטא קצר עשוי ענפים יבשים (כמובן שהנשים עושות זאת כשגבן כפוף…), עורמים את הלכלוך בכניסה לבית ושורפים אותו, כשהכביסה מתנפנפת מעל וסופגת בתאווה או בהכנעה (תלוי בנקודת המבט…) את ריחות העשן, לאחר שעמלו לנקותה בעשר אצבעות, והעשן שנותר חודר דרך החלונות והדלת הפתוחה לרווחה. כך "מאווררים" את הבית בכל בוקר, ובעיקר בשבת, לפני יום ראשון הקדוש (רב התושבים נוצרים).

הבוקר מתחיל בריחות עשן העולים ממדורות שבפתחי הבתים

מי גר בדרום גואה?

אחרי שחשנו בחסרונן של הפרות בעת שהייתנו בנפאל, הן קיבלו את פנינו בגואה בסבר פנים פלגמטי משהו. הפעם הן משוטטות ברחובות בקבוצות על עגליהן היונקים ובלווית ג'אמוסים ענקיים ולכולן חטוטרת בולטת במיוחד וקרניים ארוכות. בחצרות הפתוחות (אין גדרות בין הבתים הישנים, לעומת הבנייה החדשה של בתי ענק בסגנון ספרדי, העטופים בגדרות בטון גבוהות ושערי ענק "מלכותיים") מסתובבים בחופשיות חזירים שחורים ותרנגולות. הכלבים הרבים שוכבים מנומנמים, גם הם בקבוצות, בחצרות, על אם הדרך ובחופים, כשהלילה הוא יומם. כשבני האדם מצטנפים בבתיהם, הם מתחילים במאבקי טריטוריה ו/או במסיבות טראנס קולניות עד השעות הקטנות של הלילה. 

אל כל אלו מצטרפים נוצרים רבים, בהשפעת הכיבוש הפורטוגלי ששלט בה משנת 1510 ועד 1961. אלו השליטו בה את הנצרות, כמובן בדרכי התמחותם - אנקוויזיציה מטילת אימה. אגב, לפני כן עברה גואה כיבושים רבים, בזכות היותה חלק מנתיב סחר התבלינים מהמזרח, אבל הפורטוגלים פעלו ביסודיות והחריבו כמעט את כל הסממנים ההינדים. מאז החזרתה לידי הודו, הגיעו אליה הינדים, אבל עדיין הדת השלטת היא הנצרות המלווה בטקסים הינדים (השילוב נראה מרתק. אנסה לעקוב אחריו ולדווח). בכפיפה אחת גרים גם מוסלמים, שניתן לזהות ע"פ סממנים חיצוניים, ובעיקר באמצעות המואזין שקורא לנו לתפילה ב5:45 בבוקר (מקדים את קריאת התרנגולים ואת קרני השמש) באחת בצהריים ובשבע בערב ומסביר לנו (לחלק ודאי רק מזכיר) שאלוהים גדול (אללהו אכבר). לא אכחיש…בימים הראשונים הרגשתי סדקים קלים ברמת המוגנות שלנו, אבל ה"סוזגאד" (מושג שגור שפירושו נינוחות, חוסר דאגות בפורטוגזית)  צובע הכל בשלווה.

ילדים מוסלמים במהלך שיעור קוראן במסגד הסמוך לביתנו

בעונת התיירות (דצמבר עד מאי) ערי החוף מתמלאות בתיירים מכל העולם, ובעיקר מאנגליה, גרמניה, שוודיה ורוסיה. העור הבהיר שלהם הופך תוך ימים אחדים לאדום ברמת צלייה וול-דאן (האגודה למלחמה בסרטן לא הגיעה לגואה). ישראלים? פגשנו מספר משפחות שחיות כאן כבר חודשים רבים ואף שנים, ומעט מאוד תרמילאים שלא נוטשים את החוף לרגע. נראה לי שרב התרמילאים בצפון גואה, שם ה"סצנה" (לכשנשהה שם אעדכן). אגב, למרות העומס, בזכות ריבוי החופים, רמת הצפיפות דומה לזו שבחוף בית ינאי ביום חול חורפי.

מעריכה שגם סטודנט מתחיל לראיית חשבון, טכנאי כבלים או כל אדם העוסק בתחום הרחוק מהתמחות רגשית, יכול לזהות את חוסר הנינוחות שלי בים השלווה אליו נחתנו. חשבתי שאני כבר יכולה להתמודד עם סביבה רוגעת, בלי ללחוץ על דוושת הגז ולעשות, לעשות, לעשות. גואה היא עליית מדרגה מאתגרת עבורי. מבטיחה לעצמי לא לוותר על ההזדמנות, לפני שהפנאלים יישחקו מעודף חומרי ניקוי…

ימים חמים,

עינת.