גואה (המשך) - מדינה קטנה אך מגוונת (עינת)

אחרי תקופת הסתגלות לזמן הפנוי ולשפע (היחסי) התפתחו להם חיי שגרה נעימים - הצעידה בבוקר הומרה לריצה עם מתן (החברה עמה צעדתי עזבה) ואחריה מדיטציה על החוף, כשמתן מצטרף או רוחץ במים (לא תמיד מגלה אורך רוח לנשימות, לישיבת לוטוס ולריכוז הממושך "נרדמה לי הרגל, מגרד לי, אפשר לנשום מהפה? מתי זה נגמר?…"), קניות לארוחת בוקר, התארגנות, לימודים, ים וטיולים. שפע של קורסי יוגה, טאי-צ'י…שאליהם עדיין לא התחברתי הפעם.

כריסמס ניכר בכל פינה, וזו היתה הזדמנות למשביתת שמחות כמוני לבדוק עם הילדים מה עבר על היהודים בתקופות שונות בחג הכריסמס, כולל בגרמניה. לא חגגנו!

מיצג המתאר את הולדת ישו המופיע בחצרות בתים לקראת הכריסמס

 מראש השנה קשה היה להתעלם. נפגשנו בערב, כמה משפחות במקום הקבוע על חוף הים (קצה חוף פאטנם), וצפינו באלפי זיקוקים, עשרות נרות סינייים פורחים באוויר (גם אנחנו הפרחנו ובקשנו משאלות) ואינסוף אנשים שותים לשוכרה. למחרת, היה קשה לרוץ על החוף, עקב עשרות אלפים של בקבוקי ויסקי-ערק-בירה (מדובר בחוף ששוהים בו בעיקר תיירים מאנגליה ומרוסיה) וכמה עשרות אנשים, חלקם מבוגרים ממני בשנים רבות, שלא מצאו את דרכם למלון, מנמנמים על החול או משוטטים לא ביציבות רבה וממלמלים לעצמם.

בעיניים של חנונית כמוני המחזות הללו עוררו רחמים. עם התחושה הזו נגשתי לאשה בגילופין עם בקבוק וודקה כמעט מרוקן ביד (סביר להניח שזהו לה לא הבקבוק הראשון), בררתי את שם המלון בו שוהה, אחזתי בה בעדינות אך בנחישות, תוך ליוויה לחדרה, נברתי בתיקה, הוצאתי מפתח, השקתי אותה במים והשכבתי אותה לישון, תוך שהיא משוחחת עימי ברוסית, אני משיבה לה באנגלית ושתינו לא מבינות דבר, חוץ מאשר את הדבר המהותי. כל העת (מרחק של 150 מטרים שארך כחצי שעה) התלבטתי אם מדובר בחוצפה מצידי, חדירה לרשות הפרט, הרצון להפחית את תחושת ההשפלה שתחוש לכשתתפקח והחשש שיעונה לה רע, האם יש לי זכות להתערב….כל הזמן עברה בי המחשבה שזו יכולה היתה להיות בזמן אחר, במציאות אחרת אימי (שראשה מסתחרר אף מלגימת מיץ ענבים…) או מישהי אחרת שמכירה. רק בדרך הביתה הבנתי שהאישה המבוגרת הזו, שסימני היופי עדיין מבצבצים מבין קמטי פניה, כנראה לא בגיל הורי, כי אם… בגילי…אוף, מראה, מראה שעל הקיר, השארי במקומך! מה יש לך לעשות על חוף הים בגואה?! 

הפרחת נרות סיניים בסילבסטר

התלבטות - דרום גואה או צפונה - מה מתאים לנו יותר?
פעם ראשונה שהגענו למדינה קטנה יותר מישראל, שניתן לחצות אותה מדרום לצפון בטוסטוס בכמה שעות בלבד. הפעם נסענו, שלוש משפחות, באוטובוסים מקומיים, כרגיל עמוסים לעייפה, כשהספסלים הראשונים מיועדים לנכים, קשישים ו…נשים (על רקע הטרדות מיניות קשות שמתרחשות בצפיפות הבלתי נתפסת). במקום בולט רשום כי אסור לעשן ואסור לירוק (נזכרתי שגם באוטובוסים בישראל היו שלטים שאסור לירוק ואסור לפצח גרעינים…) ומותר עד 11 נוסעים בעמידה (בפועל מדובר בשבעים עומדים או יותר). באחת הנסיעות מעיר הבירה נדרשנו לרכוש כרטיס מראש בקופה, נדהמנו מהיעילות, וכשהגענו לקופה גילינו שהתדהמה אודות היעילות לחינם היתה - מקומנו בתור המשתרך הוא מאה או יותר. מקווה להתרגל לנסיעות הללו ולחדול מלכתוב עליהן כל פעם מחדש. ועוד טריק שגילינו: מסתבר שלא רק בלונדון, אלא גם עם חברים, ייאוש הנסיעה באוטובוס נעשה יותר נח ולפעמים אפילו משעשע.

בקלנגוט, אחד מהחופים בצפון, שכרנו אופנועים והתחלנו להצפין, תוך ביקור בחלק מן החופים. מה מצאנו? אזורים תיירותיים (בניגוד לדרום, בצפון נוצרה הפרדה בין מקום היישוב לבין אזורי התיירות) שופעי חופים מסודרים, חנייה בתשלום, חנויות מותגים, דוכנים לבגדי ים וחוף, פארק מים ומסעדות מזון מהיר (פיצה האט ודומיה) שהקימו מפלצות ענק (למשל: בקלנגוט, מסעדת "פיצה האט" היא ברוחב ובגובה הכנסייה שלצידה - שתי דתות מתחרות במרחק מספר צעדים זו מזו, דת הכסף ודת הנצרות). החופים נקיים, ללא איים וללא עצי קוקוס ובחלקם הצפיפות רבה. הדרך שופעת נהרות המתחברים לים, הכל ירוק ומאוכלס תיירים רבים. המסחור מזמן גם הרבה חוגים, קורסים, מסיבות ועוד ממלאי זמן למיניהם. התמקמנו בחוף "מנדרם" שהיה מעט שקט יותר: רחצה, תפיסת גלים עם בוגי, אוכל וברחנו חזרה לדרום הרגוע (ברחנו= רכיבה בטוסטוס במשך שעה ובהמשך שלושה אוטובוסים, כשעה נסיעה בכל אחד..). כנראה שהיינו צריכים את ההשוואה, כדי להכיר בכך שהבחירה הראשונה בדרום גואה היא הבחירה המתאימה לנו. 

נופש מהחופש -

נסענו לסוף-שבוע לעיר הבירה פאנג'אי. פנינה מרהיבה ביופיה - בתים בסגנון פורטוגזי: צבעים עזים, חלונות מלבניים גדולים ממוסגרים בפס בטון צבעוני, מעקות עץ מעוטרות כתחרה, והן חובקות מרפסות מעוגלות או מרפסות השעונות על גבי כלונסאות, שפע צמחייה פורחת בשיא תפארתה ונשפכת מגרמי מדרגות עץ. הרחובות בשכונות צרים ומצוחצחים, והתחושה של המצאות בתוך הספר "מאה שנים של בדידות" או יותר באחד מהסרטים של אלמודובר גורמת לרצון להישאב פנימה ולהיאבד בתוך היופי הזה. התושבים נוצרים, כך שכמעט כל בית מסומן בצלב הניצב בתוך מזבח צבעוני המאפיין את הבודהיזם. שילוב שרק ההודים כנראה יכולים לו.

כנסיית מרינה עיבור הקדוש בפנג'אי

ביקרנו בכנסייה מרכזית צבועה בלבן בוהק (לעומת כל הבתים והמבנים הציבוריים הצבעוניים) העומדת בראש גבעה, וחולשת על כל העיר, כאילו להזכיר לנו עד כמה אנחנו קטנים, ביקרנו בחנות ספרים מרתקת (בשפה האנגלית), שהיה קשה לנו לצאת ממנה (כולל הילדים, שמצאו עוד ספרים של ג'רונימו סטילטון שלא תורגמו לעברית - עוד משקל במזוודות) ובית קפה הודי (פעם ראשונה שפוגשים בהודו - ריהוט בסיסי, מלצרים בתלבושת אחידה, סוגי מאפים הודים מעולים המוגשים בליווי…לא חמאה, לא ריבה, לא שוקולד, אלא מתבלי תפו"א ועגבניות חריפים עד צריבה - סוף סוף מאפה מתקתק, אך גם אותו תובלים במתבל חריף). לצערי ולשמחת הילדים, המוזיאונים היו סגורים ביום ראשון, ולכן עיקר היום הוקצה לשוטטות בפארק "קמפאו", חציית נהר מנדובי במעבורת לצידה השני של העיר, זיהוי הפסל של אבה פאריה- כומר שהמציא את ההיפנוט ו…בלחץ אחת המשפחות עמן טיילנו, ביקור בקניון. פאר מלאכותי שלא היה מבייש את קניון שבעת הכוכבים ודומיו. מתן התחבר מייד לבאולינג, הוקי שולחן וכל משחקי המחשב. אורי נאלץ להישאר איתו, ואילו ילי, אמיר ואני ברחנו מהמהומה, מהאורות המנצנצים ומשאר השפע (אפילו ילי שחיכתה בציפייה וגעגוע לאפשרות השופינג לא יכלה להתמודד עם עומס הגרייה וביקשה לברוח משם). 

בית הקפה בפנג'אי - המאפים מתוקים, המתבלים חריפים...

בגסט האוס "בהראט" הנעים ארח אותנו אדם יקר, שכששמע שאנו מישראל, התרגש והחל מעדכן באקטואליה, תוך שהוא מדקלם לנו את ההיסטוריה של מדינת ישראל. מדובר במוסלמי, יליד קטאר, ש"מבצע אנטבה" והתבוסה של אידי אמין נחרתו בזכרונו בעת ילדותו, ומאז הוא מלקט ביסודיות כל שביב מידע אודות ישראל. שאל לשלומו של שמעון פרס שאותו מעריץ, דיבר באכזבה על משה קצב, נעצב על מותו של יצחק שמיר, ידע לתאר את מהלך הרצחו של יצחק רבין וציין את הערצת משפחתו למשה דיין. הוא הסביר לנו שמדינת ישראל קטנה, אבל יש בה מספיק מקום לאצבע אלוהים שמגנה עליה. מאותו רגע נרגענו לחלוטין…. מוזמנים לאמץ את התחושה. 

אורי עם "הציוני הנלהב"

ולשאר זוטות -

צחצוח שיניים - 

דווקא במקום שבו הזמן הוא כמעט לא קריטריון לשום דבר, לא "מבזבזים" אותו על צחצוח שיניים, ולא כי נמנעים מפעולה זו, נהפוך הוא. ישנם גם רבים שכנראה המודעות הדנטאלית לא הגיעה אליהם, אך לא אותם מעוניינת לתאר כעת. אצל רבים אחרים, פעולת הצחצוח נעשית בחוץ, היא ממושכת ומתקיימת תוך כדי ביצוע פעולות נוספות, כגון: השקיית הגינה, הליכה לעבודה, עמידה בתחנת ההסעה לביה"ס, רכיבה על אופניים, שיחה בטלפון הנייד, שיחת שכנים ועוד. בעל הבית שלנו, למשל, הגר בקומה שמעלינו מצחצח את שיניו בכל בוקר תוך שהוא מתפלל אל מול המזבח שבחצר הקדמית ומשקה את הגינה. במקומות שביקרנו עד עתה אכן לא הגיעו מים לבתים, אבל בגואה המפותחת יש בכל בית שירותים, מקלחת, מטבח, שלא משמשים לפעולת הצחצוח. אולי מדובר בכוחו של הרגל. 

כך, המנגינה של הבוקר היא משיכות מברשות השיניים וקולות המטאטאים בפעולה, המובילים באמצעות בעלת הבית את החול והאשפה לערימה, שבעוד דקות אחדות תשרף, וכך יצטרפו גם רחשי השריפה.

נשים מתוך תמונה -

בשיטוטי הרבים ברחובות או בחוף הים, צופה בנשים הגואניות מהלכות כשהן לבושות בסארי כותנה פרחוני בצבע בהיר מכותנה רכה (שונה מהסארי המוכר לנו מאזורים אחרים בהודו - צבעוני בגוונים עזים בליווי נצנצים ומבד סינטטי) השיער השחור אסוף בהידוק לעורף עם פרח ועל ראשן נושאות טנא רחב מימדים, הגב זקוף, הבעת הפנים מהורהרת ובו בעת מקרינה שקט וריכוז, אולי איזשהו סוד, נדמה לרגע כאילו יצאו מתוך תמונה, או יותר נכון, אני היא זו שנכנסה בטעות לתמונה ומסרבת לצאת ממנה. אלו רגעי קסם, כשהכל בתנועה, אך בקצב איטי, ולפחות על פניו, משדר רוגע. 

מופע כריסמס בביה"ס -

לכבוד הכריסמס העלו בביה"ס שילי ומתן לומדים בו, מחזה, שהמסר שלו הוא כמובן נתינה וסיוע לנזקקים. מדובר בפיטר פן, המנסה לדאוג לעניים בדרכים המקובלות, אך נתקל בסירוב ע"י מלכת אנגליה ושאר עשיריה, נתקל בבחורה רוסיה המנסה בדרכי תחבולה להשיג את הכסף לעצמה, וכמובן שבסופו של דבר מצליח לשים ידו על הכסף הרב, לרגע כמעט שמתפתה לחבור ליפהפיה הרוסיה, שרואה רק את כספו, אך מהר מאוד מתעשת ומציל את עניי אנגליה. המחזה נכתב ע"י אחד מבוגרי ביה"ס, כשרב התלמידים בו הם מאנגליה ומרוסיה. ילי שחקה את מלך אנגליה ומתן את אחד מן החסרי-כל (פעם כאדם עני ופעם כאייל רעב). כמובן שזו היתה זכייה גדולה עבורם: התמודדות עם טקסטים מורכבים באנגלית, תפירה משותפת של התלבושות, חזרות עצמאיות (המורים נתנו יד חופשית לכל רעיון של התלמידים), הבנת הדקויות שבהומור האנגלי ולימוד ריקודים הודיים (לא ייתכן מחזה הנערך בהודו ללא ריקוד הודי טיפוסי). היתה סאטירה מצחיקה ודוקרנית.

אחד מסלי האשפה לאחר ההצגה

אני, שרגילה להתייחס לטפל, לא יכולתי שלא להתרשם מכמה התנהגויות שהיו חדשות לנו: מחזה ללא נאומים ותודות של המנהלת, קהל המורכב מהורים שלא חדלים מלשתות בירה (כשהדליקו את האורות בתום ההצגה נדהמתי מכמות הבקבוקים הריקים שנערמו) ו..בזמן המופע ההורים לא היו עסוקים בצילום אינסופי של ילדיהם במקום לצפות בהם. כמובן הסתכלתי במלבושים של ההורים, הקשבתי למחמאות המסוייגות של האמהות האחת לרעותה, ביחס לילדים בתום ההצגה (בעיניים שלי נראה צונן משהו - לא בטוחים שהילדים שלהם הם ה-כישרון ה-עולמי הבא, או לפחות לא מציינים זאת בפניהם) ועוד זוטות, שלא אטריד אתכם בהם. הרווחתי שתי הצגות מרתקות בכרטיס אחד….

יחסי שכנות - 

בעל הבית שגר מעלינו הוא הינדי, השכנים משמאלנו הם מוסלמים, מימיננו נוצריה הנשואה למוסלמי וממולנו הינדים. לכל בית כניסה מרשימה הכוללת מזבח (גם הצלב שעון על מזבח צבעוני). בימים של כריסמס ומייד אח"כ הסלבסטר, החצרות המקושטות מתמלאות במנורות צבעוניות ובמיני קישוטים צבעוניים מניירות נוצצים. כל זה מצטרף לבתים הצבעוניים וללבוש הצבעוני. חגיגה לעיניים, שלעיתים קצת מטשטשת את הראייה.

משיחה עם השכנים שלנו מבינה שיחסי השכנות טובים, ואין התייחסות לדת, למרות שכולם דתיים בדרכם ומקצים חלק ניכר מהיום לטקסים ולתפילות. 

הבית מוגן מרוחות רעות

מפלצות, רוחות ושאר מאיימים -

משוטטות ברחובות והצצה לבתים ברור שהרוחות הרעות הן מטרד שמתייחסים אליו במלוא כובד המשקל. נשמע מאיים? אל חשש! זה מכבר נמצאו מספר פתרונות, כנראה יעילים במיוחד, שהרי כולם נעזרים בהם. מעל המפתן ברכה בהינדית, מתחתיו מעין סידור פרחים מענפים יבשים וקישוט צבעוני לדלת מעשה רקמה. על הקירות בכניסה דמויות אלים בעלי הבעה מאיימת. לקראת ערב מדליקים בכניסה לבית נרות, וכמובן שהבתים צבעוניים, לרב בצבעים מסלקי רוחות רעות. היעילות של פסלי האלים כנראה רבה. ההוכחה לכך היא שכבר בשלב בניית הבית, עוד בטרם יציקת היסודות, מניחים במקום פסל בגוף אדם ובגודל אדם בעל תווי פנים של אל מאיים (דחליל גינה מושקע במיוחד). מוזמנים לנסות.

מגינים על הבית כבר בשלב בניית היסודות
כעת, כשתחושת המוגנות שוהה בכל פינה, ואפילו אצבע אלוהים מגינה על ישראל אפשר להמשיך להנות מהשלווה.