 |
| קו-טאו - מתן צף בשעת דמדומים |
טיסת לילה קצרה, נחיתה ב03:30 בבוקר ויציאה לעולם אחר. מרחק כה קטן, והשינוי כה עצום. החושך לא מסתיר מאיתנו פריטים שכמעט שכחנו מקיומם בעולם: אנשים מחייכים ומגיבים במילים שלא שמענו בהודו ממשפחת ה- תודה-בבקשה-סליחה, מכונית ממוזגת, כבישים רחבים, פנסי רחוב, בנייני ענק, תחנות דלק עם עשרים עמדות תדלוק, חנויות נוחות (פתוחות 24/7 אך נקראות SEVEN ELEVEN …אולי קצרו את היממה ולא התעדכנו?), מכוניות בשפע נוסעות כל אחת במסלולן (רגילים לראות שלוש ארבע עקיפות בו-בעת במסלול אחד דו-כיווני), ללא פרות משוטטות ושקטטטט מצפרורים.
לא העזתי להגיד בקול, מחשש לתגובת הקהל במכונית, שאחרי שעות ללא שינה עשוי להיות פחות סובלני כלפי, אבל הדבר היחיד שרציתי באותו רגע הוא…לצעוק: "עצרו! אני יורדת!" להסתובב ולחזור להודו. נבהלתי מהדיוק, מהניקיון, מהסדר, מתמונות המלך המתנוססות מכל עבר. לא יודעת למה, אבל עלו בי אסוציאציות לא נעימות.
נהג המונית הוריד אותנו ב"ערסאוואן" (רחוב קוואסאן בבנגקוק) - 04:30 בבוקר. הכל פתוח, הומה אנשים, מאות בקבוקי בירה שזה עתה נותרו מיותמים מהנוזל שבתוכם, עשרות כסאות נח פזורים (בקו ישר, כמובן) על המדרכות, ועליהם שרועים צעירים רויי אלכוהול, לבוש מינימאלי, איפור כבד, כל חנויות ה7/11 פתוחות, מוסיקה מכל עבר, בתי המלון זמינים לקבל אורחים וחם,חם,חם. בקלות מצאנו חדרים נקיים, ללא בע"ח קטנים שהחדר הוא משכנם הקבוע, ללא קירות עבשים, בהלה קלה מסטנדרט המחירים, מקלחת, מזגן (כבר לא זוכרים איך מפעילים את המכשיר המוזר הזה), נעילת החדר (אזהרות אין קץ אודות גנבות. בהודו לא נזקקנו למפתח…) ושינה עמוקה.
ב-12:00 "לפנות בוקר", לתלונת הילדים, יוצאים לחום ולהמולה (העיר הזו לא נחה?). רעש, צבע, ריחות בישולים, מכוניות, ריקשות משודרגות, דוכני בגדים (ילי מתעוררת לחיים), דוכני אוכל מרהיבים המתהדרים בשפע, באסתטיות ובניקיון. את הכל עוטפים מאות מתקני כספומט, שכאילו זועקים: "משוך כסף, כסף, כסף, בזבז, בזבז, הרי לשם כך נתנו לך ויזה להיכנס אלינו". פוס! עצור!! אני רוצה לרדת!!
 |
| אחרי חודשים בהודו, מתלהבים מ"פלאי הטכנולוגיה" |
מהר מאוד מבינים שהתכנון להישאר בבנגקוק יום-יומיים ואח"כ לעבור לדרום לא אפשרי מסיבות טכניות (תפוסה מלאה של רכבות ואוטובוסים) ו"נאלצים" לעלות על רכבת בעוד כמה שעות, שבמקרה נותרו בה חמישה מקומות. ילי ומתן מק-דונאלד מהיר (חיכו לו כבר כמה חודשים), חזרה לחדר, אריזה מהירה ויוצאים במונית לרכבת. בנגקוק, הבעיה לא בך אלא בי. עדיין מתקשה להתמודד עם שינויים מהירים.
הדרך -
נהג המונית האדיב הראה לנו את האזור בו מתנהלות המהומות הקשות. הכל נקי ומצוחצח, ו"רק" שלוש ניידות משטרה הפוכות מהוות עדות להפגנות ולהרג שהתרחש רק לפני כמה שעות. תומכי המלך יוצאים נגד ראשת הממשלה, שהחליטה לחנון את אחיה, שהיה ראש הממשלה והודח…מסתבר שלא רק אצלנו הדמוקרטיה מקרטעת. שהינו במרחק חמש דקות נסיעה משם ולא חשנו דבר.
תחנת רכבת עצומת מימדים, מעלינו נישאים מאות מאווררים פולטי ניחוח נעים ובוהק הניקיון מסנוור. הרכבת ממתינה כשעה לפני תחילת הנסיעה. קרונות שינה נקיים, כשכל כמה זמן עובר פועל ומטאטא, אחר מציע את המיטות עם מצעים צחים כשלג, אחרת מגישה ארוחות טעימות עם חיוך ובידיים עוטות כפפות, ואנחנו מוכי תדהמה, כיצד בכפיפה אחת, באותה יבשת, במרחק שלוש שעות טיסה יכולות לצמוח תרבויות כה שונות.
רכבת - 11 שעות, אוטובוס - שעה, מעבורת - שעתיים ואנחנו בקוסמוי. כולם מתורגלים למעברים, לכל אחד אחראיות קבועה (בין היתר, מי לשכוח את המצלמה, מי לערוך סריקה אחרונה ולמצוא אותה…), כבר מבינים שהקיטורים לא יועילו, כך שבסיטואציות של מעברים נמנעים ועייפים מלנסות להוציא קיטור.
אנחנו בקוסומוי, ואני מנסה לא להתמכר לגעגועים להודו.
 |
| כך קיבל את פנינו קוסמוי. צילום מהמעבורת. |
קוסומוי - האי סומוי הוא הגדול מבין האיים שבדרום תאילנד. הגענו לרחוב צ'אוון. חשכו עינינו מן המראות וקהו אוזנינו מן הקולות - השפה העברית שולטת, אך לא זו שאליעזר בן יהודה ייחל לה, וגם לי, בורה ועם-הארץ, קשה להכילה, בלי שיצופו רגשות "עכשיו עוזבים!". דוגמאות: "יא-וואלי, איזה חם פההה", "תְשבעי"…ברקע מכונית וממנה בוקעים הקולות הבאים בעברית: "נפגשים בקוקו - בר המועדון שירקיד אתכם" וכולם שזופים עד צריבת הבשר, ממש כמו בטיילת של נתניה בימי הקיץ. נכנסנו לבית חב"ד, כדי לברר על גסט האוסים באזור. מצאנו מבנה עצום מימדים ומפואר, כשלצד תמונות של הרבי מילובביץ' שלטים רבים לבקשת תרומות, הגרלות לתורמים…מסתבר שקוסומוי הוא יעד מועדף לקבוצות גברים "מסורתיים" ביום וקנייני מין בלילה. השילוב המעניין הזה נודע לנו רק לאחר כמה שעות - בלילה, יצאנו אורי ואני להסתובב ומהר מאוד הבנתי עד כמה אני לא רצויה מתוקף היותי אישה. פאבים שבחזיתם יושבות נערות בנות 13-17 בלבוש מינימאלי מינוס, עקבים גבוהים ואיפור כבד, המפתות במלוא המקצועיות ומארחות באירוח מלא, תמורת תשלום, גברים מערביים (ישראל נחשבת במערב, נכון?) בגיל העמידה (מה בדיוק עומד להם שם …). בין לבין מסתובבות ילדות בנות 6-7 ומוכרות פרחים מפלסטיק (הן כנראה בשלב הלימוד…עתידן נסלל כבר עתה). הן מצחקקות ומפטפטות, כמצופה בגילן, וברגע שעובר מפרנס פוטנציאלי, הן עוברות לפוזיציית פתיינות מקצועית. הן מחייכות חיוך רחב ולי כבר מזמן נמחק החיוך. עצב עמוק שטף אותי, מהול בתחושת חוסר אונים. עברו מאז אותו ערב כבר כמה ימים, והמראות הללו לא יוצאים לי מהראש. זה כבר לא סרט, כבר לא סיפורים ששמעתי על אנשים שנוסעים לתאילנד לסצנת המין. מדובר במראה עיניים מהקשים שחוויתי. שוב, האדם הלבן, בעל הממון מנצל באכזריות חוקית ילדות, החושבות שהן מנצלות את כספו, ממית את ילדותן ומחריב את עתידן. ואולי יש משהו שאני לא מבינה?
מאותו רגע החלו חיפושי מעון חלופי. עברנו לאזור אחר באי, שם לא נשמעו השפות עברית וצרפתית, רחוק מהקניונים המנצנצים וחנויות היוקרה. רק הים התכול, השקט, טוסטוסים חדשים שמשיטים אותנו לשווקים, כדי לשטוף עיניים במיני ירקות-פירות-מאכלי ים שלעולם לא פגשנו, לאכול בננה לוטי (סותם עורקים משובח) וללגום שייק פירות צונן (דורש ייצור אנסולין מוגבר בשלב העיכול).
 |
| חוף בופוט, קוסמוי |
שיטוטים - כרגיל, הרקע המושבניקי לא מרפה ומעיר אותי עם זריחת החמה, גם ללא קול התרנגול (אין מצב שתרנגול יסתובב כאן חופשי, מבלי שמישהו יצלה/יטגן אותו). מכוון שחם, חול הים טובעני ו..אין לי עוד תרוצים זמינים, אני בהפסקת ריצה. במקום ריצה עברתי לצעדות שיטוט. כרגיל, מעניינים אותי הפרטים התפלים: כמו בהודו, הנשים מטאטאות את הכניסה לבית, רק סוג המטאטא השתנה מעט, ממרקים כל פינה (אפילו את ה"שפיצים" של האופניים), נפתחים עשרות דוכנים ארעיים מבמבוק, ועליהם מצד אחד גחלים לוחשות הצולות חלקי עוף ודגים, ומהצד האחר מיני מאכלים בטעמים מוזרים, כמו: פרוסות בננה דקיקות מטוגנות, ביצי יונה, כדורי קרם ברוקולי מתקתקים ועשרות רטבים לאורז, בהם שטים ירקות ואיברים צפים בצבעים שונים בתוך שקיות קשורות (נושא השקיות יזכה להתיחסות בהמשך). בדוכני השתייה ניצבות קופסאות פלסטיק ובתוכן אבקות בצבעים שונים (ירוק בהיר, ורוד…) אותן מוהלים במים חמים ושותים. מקווה לאזור אומץ בהמשך ולטעום.
 |
| תשורות לנזירים |
בי"ס - באחד מבתי הספר שביקרתי, הגעתי בדיוק לשיעור אימון בקידה. כן, כן, יותר משעה התאמנו הילדים לקוד קידה, ע"פ הכללים הנדרשים. אגב, יש אופן קידה אחר לבנים (כיפוף רגליים) ולבנות (כיפוף רגליים והשתחוות). מי שאינו עומד בסטנדרט הנדרש חוזר ומתאמן פעם אחר פעם. האם תוכנית הלימודים קשורה איכשהו להתנהגות המדויקת, האסתטית וחסרת הלב שפגשנו בכל מקום?
 |
| שיעור אימון בקידה בבית הספר |
אסתטיקה - נקיון שורה בכל, יש תכונת מירוק מכל עבר, כולם מטופחים (לעניות דעתי עדיין לא ראינו אישה תאילנדית במראה טבעי, כיוון שהן עוטות מייק אפ ואיפור בכמויות שקשה לתאר) רבים מהגברים בעלי חזות נשית מטופחת, הכוללת הורדת שערות, מייק אפ, רימל להדגשת הריסים, מריטת גבות ועיצוב שיער (בנוסף להרבה מאוד ליידי-בויז). כל חפץ נארז בכמה אריזות ניילון, ללא כל התחשבות באיכות הסביבה. השוטרים עוטים כפפות ניילון לבנות. פלסטיק על גווניו בכל פינה, למעט על הקרקע. בניגוד להרבה מקומות בהודו, הרחובות בקוסומוי מצוחצחים. אבל, מעל כל ה"יופי" וה"ניקיון" עולה ריח קל של ביוב. אנחנו רק בתחילת הטיול. מקווה שלא מדובר במטאפורה.
אי עצום מימדים, עשרות חופים, ים סוער במרביתם, שניים מהם מרהיבים ביופיים, הצעות לטיפולי מסאז' בכל פינה, המולה ברחובות ובשווקים, מעט מבקרים בחופים. הציפיות הגבוהות, הן כנראה שורש הרע. לא כוס התה שלנו, בודאי כשבחוץ ארבעים מעלות.
קו-טאו -
אחרי כשבועיים בקוסומוי, החלטנו להכיר קצת את החיים שמתחת למים. מעבורת של כשלוש שעות ואנחנו בקו-טאו. אי קטן (כ-7,000 תושבים) אשר רובם עוסקים בתיירות. בעבר שימש מקום שיקום לאסירים שסיימו לרצות את עונשם, כך שרב התושבים הם בנים-נכדים של… ולמה אנשים מתאמצים להגיע אליו? שאלתי את עצמי את אותה שאלה בזמן הבחילות והסחרחורות על המעבורת. את התשובה קיבלתי כשהגענו לקרבת החוף.
מים צלולים בגוון תכול, חול לבן רך, הרים לבושים שיחי בננות, עצי קוקוס, מנגו וקאשיו (התגעגעתי לריח הפריחה המשכר שלהם בדרום הודו), שקט ושלווה. תיירים רבים מתקבצים ברחוב אחד. כולם הגיעו לצלילות. בניגוד לקוסומוי, כאן לא מציעים שרותי זנות בברים וסמים ברחובות (לפחות לא באופן מופגן) ושומעים הרבה שפות, ביניהן מעט עברית ובמשלב גבוה יותר. כאן העולם שייך לצעירים - אנחנו העלנו את ממוצע הגילאים לעשרים וארבע בערך ( אורי ואני העלנו אותו בהרבה ומתן ,ילי ואפילו אמיר הורידו אותו במעט). התמקמנו בגסט האוס מקסים של אחד מבתי הספר לצלילה ולמחרת הילדים החלו את הקורס.
 |
| את מבנה הבית מתאימים לתנאים הטופוגרפיים, ולא ההיפך |
קורס צלילה - כיף לראות אותם לומדים יחד לבחינות העיוניות, מכינים ש"ב, מתרגלים נשימות בברכה וחיים לרגע את עולם הצלילה. ביציאה לצלילה הראשונה (עומק 12 מ') חיכיתי במתח על החוף. כשחזרו, החיוך "פורק המתח" המרוח שלי, פגש שלושה פרצופים של "שחררי, הפסיקי לעשות בושות". לכי תסבירי להם שהם שלושת הילדים היחידים שיש לי…
בתום הקורס שכרנו בית במעלה אחד ההרים. מקום שקט ונעים בבוקר ובערב. ברב שעות היום העדר המזגן יונק מאיתנו את מרבית הנוזלים. הפיתרון: ים, צלילה, ים, ים, צלילה, ים, שייק פירות, ים…שוב לחזור לשגרה בלי אקשן, המזמינה למצוא עניין בעצמנו - ציור, דיבור, מחשבות, מוסיקה, הרצאות באנטרנט. התחיל בקיטורים וממשיך ביצירה גדולה. לאט-לאט הפכו אגלי הזיעה לניצוצות יקרים.
 |
| חוף סאריי, קו-טאו |
משכרון המעמקים חזרו והתנגנו בראש מילות השיר מלא הפאתוס והזחיחות: "שארם א שייח, חזרנו אליך שנית".
 |
| ילי ומתן חוגגים את חג המים |
"שבועות" מתוחכם - ראש השנה הבודהיסטי נחגג בין היתר כפסטיבל מים (songkran) בו כולם יוצאים לרחובות שותים אלכוהול, רוקדים ומשפריצים מים לכל עבר. אלפי אקדחי מים נרכשו ע"י ילדים ומבוגרים כאחד, נאגרו מים במיכלי ענק והפסטיבל החל. מתן וילי הצטרפו בטבעיות לחבורת תאילנדים ושטפו בהנאה רבה, במשך שעות את העוברים ושבים, בלי הנחות לקרובי משפחתם. כך גם אנחנו תרמנו לתקווה-תחינת המקומיים כי גשמי המונסון הקרבים יהיו מבורכים.
עשרות שעות צלילה, גאלונים של קרם הגנה, שני מחזורים של קילוף עור, מאות ליטרים של זיעה, טיפוס על הרים תלולים ומסולעים עם זריחה והשבת הקלוריות בסיועם של פירות עסיסיים, נופים שכאילו יצאו מתוך גלויה ושלוות סיני שכל כך חסרה לנו מזה כמה שנים. חודש בנופים שכמעט גרמו לי לשכוח כי אדם וחוה גורשו כבר מגן-עדן.
 |
| האי השכן קו נאנג יון. חבל שאי אפשר לצלם את המתרחש מתחת לפני המים. |
כדי שלא נתבלבל, אנחנו במעבורת בדרך לבנגקוק ומשם לקמבודיה.
מעבורת (בדיעבד הסתבר שבאותו זמן בדיוק טבעה מעבורת בקוריאה) ואחריה אוטובוס לילה, הגעה לרחוב הקוואסן בבנגקוק בארבע בבוקר. עד שהספקנו לרדת מהאוטובוס, הנהג הזריז כבר הוריד את המזוודות והתיקים על שלולית ביוב. התחלה מבטיחה ורמז לבאות..מתחילים ללכת ומגלים להפתעתנו כי בבנגקוק ראש השנה נחגג ארבעה ימים. איך זה קשור אלינו? מאות צעירים מסטולים משתייה ועוד אוחזים אקדחי מים ומתיזים לכל עבר, אחרים מורחים על העוברים והשבים דבק העשוי מקמח ומים, המוסיקה בעיצומה, עשרות דוכנים ובתי קפה ובתוך ההמולה עוברות משאיות לפינוי אשפה. לא הצלחתי להבחין אם המציאות מציפה אותנו או אנחנו על סט הצילומים של "בלייד ראנר". על אף הכל, הגיבורים הצעירים שלנו מדדים בתוך השלוליות בין אדי האלכוהול, המומים מן המראות, אך לא שוכחים לרגע את מטרתנו למצוא גסט האוס. תוך שעה אנחנו אחרי זה - נקיים וישנים. אחרי חמש שעות הרחוב נראה כמו חדש, ללא זכר לאנדרלמוסיה. אולי היתה זו רק הזיה?
יומיים בבנגקוק, שכעת, במפגש השני עמה מקרינה חיים, צבעוניות, שפע ומתנהלת כאילו אין מחר. אגב, אחרי יומיים התברר לנו שתוכנן פיגוע בבית חב"ד בימים בהם ישנו בצמידות אליו. הגורל קצת מתגרה בנו?
אני מצטער לשים את זה באינטרנט אבל אין לי ברירה. האם מעולם לא האמנתי בלחשי אהבה או כישופים, עד שפגשתי את הקוסם ההוא כשביקרתי את חברתי ב- isreal לפסגה עסקית השנה. אני פוגש אדם בשם דוקטור ALABA היה ממש חזק, והוא יכול היה לעזור בכישופים שיחזירו את האבודים, את המאהבים ואת כספי הקסם, הקסם או הקסם לעבודה או לאושר. אני שמח עכשיו. אני מעיד כי האיש שרציתי להתחתן עזב אותי 5 שבועות לפני החתונה וחיי התהפכו כי מערכת היחסים שלנו נמשכה 3 שנים. באמת אהבתי אותו, אבל אמו הייתה נגדנו ולא הייתה לה עבודה בתשלום טוב. כשפגשתי את הקוסם הזה, סיפרתי לו מה קרה והסברתי לו את המצב. בהתחלה הייתי מהססת וחשדנית, אבל פשוט ניסיתי. ובתוך יומיים, כשחזרתי לגרמניה, חבר (כיום בעל) התקשר אליי ובא אלי והתנצלתי שהכול סודר עם אמו ומשפחתו וקיבל ראיון עבודה חדש להתחתן. לא האמנתי כי ד"ר אלבא פשוט שאלה את שמי ושם חברתי וכל מה שרציתי. ובכן, עכשיו אנחנו נשואים באושר ומצפים לתינוק הקטן שלנו וגם לבעלי יש עבודה חדשה וחיינו השתפרו הרבה יותר. הדואר האלקטרוני שלו הוא: עכשיו אנחנו נשואים באושר ומצפים לתינוק הקטן שלנו וגם לבעלי יש עבודה חדשה וחיינו הפכו הרבה יותר טובים. הדואר האלקטרוני שלו הוא: עכשיו אנחנו נשואים באושר ומצפים לתינוק הקטן שלנו וגם לבעלי יש עבודה חדשה וחיינו הפכו הרבה יותר טובים. הדואר האלקטרוני שלו הוא: dralaba3000@gmail.com אתה יכול גם להעביר לו WhatsApp בכתובת +2349071995123.
השבמחק