חוויות מלאוס (מתן)

יצאנו מהמיני ואן העמוס. תיקינו על גבינו הולכים לכיוון לאוס. חותם הדרכונים ביקש מאיתנו שוחד, אבל לא הסכמנו. החותמת נחתמה ועכשיו צריך להמשיך בתהליך. עברנו לביתן השני שבו שילמנו על הויזה ולבסוף ביתן החתימה שעברנו ללאוס. ביקשו שוחד. שני דולרים על כל אדם. לא הסכמנו, רק שהפעם הם היו עיקשים, איימו שלא יחתימו את הדרכון ואנחנו התווכחנו. בסוף שילמנו חמישה דולר על כולנו. נכנסנו למיני ואן חדש שיביא אותנו אל פקסה. בפקסה הזמנו אוטובוס לילה של שתי קומות עם מיטות ואפילו שירותים לעיר בירה, שם עצרנו לשעה והמשכנו במיניבוס או כמו שהם קוראים לזה "V.I.P מיני בוס" אל ואנג ויאנג.

ואנג ויאנג

מצאנו את הגסטהאוס שחיפשנו ושם לנו. החדרים יפים ויש שם גם מרפסת משותפת שאפשר לאכול בה. ביום הראשון אכלנו בדוכנים שלכולם יש את אותו התפריט, אבל אחרי הדוכן הראשון לא ניסינו כבר אחרים… אני אכלתי שניצל, ושניצל כזה לא אכלתי הרבה זמן. ילי ואמיר ראו מסעדה ישראלית ששמה "ויקטור" ואחרי פעם אחת שאכלנו שם הבנתי שלא רק בדוכנים האוכל מעולה… בכל המסעדות יש טלויזיה, אולי כדי שיהיה מה לעשות בזמן (הרב) שמחכים לאוכל. לא מגוונים בתוכנית - רחוב שלם שבו משודרות כל הזמן שתי סדרות: "חברים" ו-"family guy". ברחוב לא רואים ישראלים, אבל ב"ויקטור" כן. מה שמוזר הוא שבעיירה הקטנה הזו, חוץ מ"ויקטור" יש עוד שתי מסעדות ישראליות.

השכרנו אופנועים, כאן זה לא טוסטוס וזה לא אופנוע, כאן זה שילוב בין השניים ויוצא סוג של אופנוע סיני מוזר. בעל החנות להשכרת האופנועים היה נחמד והסכים שאני אקח אופניים בחינם במקום להשכיר במקום אחר. רכבתי, למרות שאין כל כך לאן לנסוע. אני עושה עיקופים של שני רחובת שמתחברים בקודקוד משותף, ומשם עובר בדרך צדדית וחוזר אל הרחוב הראשי. 

הלגונה הכחולה (the blue lagoon) - המקום אולי הכי ידוע באזור. רכבנו אליו באופנועים. דרך קשה וברור שאין כביש סלול. בסוף הגענו והבנו למה זה מקום מוכר. מים קפואים כקרח שנכנסים אליהם ע"י "קפיצת טרזן" למים העמוקים בעזרת חבל המחובר לעץ. זאת עוד האופציה הכי רגועה - יש בלגונה עץ שאפשר לקפוץ מהגזעים שלו לתוך המים, אחד הגזעים בגובה שלושה מטרים והשני בגובה של שבעה מטר בערך. מהר גיליתי שה"טרזן" לא בשבילי כי ידיי קטנות מדי. אני הראשון מהמשפחה שנכנסתי למים, רק חבל שאז עוד לא ידעתי שהמים כל כך קרים. קפצתי מהגזע הנמוך, בכל זאת צריך להתחיל מהקטן.

באותו מתחם אפשר גם לעלות למערה חשוכה. עלינו עם פנסים בידיים. אני הובלתי במעלה המדרגות הלא נגמרות עד שהגענו למערה. קל זה לא היה ועוד היינו צריכים להמשיך לטפס בתוך המערה עצמה… אני מוצא דרכים קלות יותר לטפס, מחזיק את הפנס בין הראש לחזה ונעזר בידיים, קופץ בין סלע לסלע ועוד טכניקות… אני ראשון, עובר במהירות ואחרי שני מטרים עוצר לחכות או מאיר לשאר את הדרך. אחרי טיפוס ועלייה קלה הגענו לפסל של בודהה שוכב על מיטה ומחזיק את ראשו בידו. תחת היד כרית בצורת משולש. הפסל שאורכו יותר ממטר הוא דגם של הפסל הידוע שנמצא בבנגקוק ששמו "הבודהה השוכב". הפסל מסמל את מותו של בודהה. יצאנו והתחלנו לרדת במדרגות החצובות בסלעים. די במהירות הגעתי למטה, עולה אליהם לבדוק מה קורה, חוזר למטה, עולה עוד פעם, ואפילו באחת הפעמים נעקצתי על ידי נמלה אדומה, עקיצה שנשארה לי כמה שבועות אחר כך.

חזרנו ל"לגונה הכחולה" והפעם אזרתי אומץ וקפצתי מהענף הגבוה. קפיצה שהיא בערך שלוש שניות מרגישה כמו עשר דקות באוויר ואפילו אפשר לשנות תנוחות באמצע הקפיצה. ככה זה מרגיש, אפילו בפעם השניה שנסענו לשם וקפצתי בערך 20 פעמים.

יום העצמאות הלאוסי שמכונה גם "חג הטילים" - ברחוב עוברים טנדרים גדולים שעל כל אחד מהם כמה אנשים, מגבר שמשמיע שירים וטיל או שניים שמוכנים לשיגור. חג זה נחשב לתחילת המונסון, ולפי האמונה גשמי המונסון "מוחזקים" בשמיים על ידי דרקון רשע, וצריך לשגר טילים שיפגעו בו, ורק כך יבוא המונסון וירד הגשם. הגענו למתחם לקראת ערב וראינו במה שעליה עומדים אנשי להקת רוק מקומית מוכנים להתחיל בהופעה. את הטילים לא משגרים אנשי מקצוע, אלא הנערים שבנו את הטילים. יש שלוש עמדות שיגור: שניים לטילים גדולים ואחד לטילים קטנים. בשתי העמדות הגבוהות (סולמות ענק מבמבוקים) יש הבדל של עשר דקות בערך בין שיגור הטילים. כל טיל הוא חמישה מטר בערך ועובדים על הכנת כל טיל בערך עשרה אנשים. הלהקה מנגנת על הבמה ואפשר לשמוע את המוסיקה מהרמקולים רחוק מהבמה. ליד אנשים רוקדים בצפיפות. לפני שחזרנו קניתי לי מן משהו מתוק שיש אותו בהרבה מקומות במזרח (לא רק בלאוס): קערית ובתוכה קרח גרוס שעליו שופכים מצד אחד סירופ אדום ומהצד השני סירופ ירוק ועליהם מפזרים הרבה סוכריות גומי. נשמע ונראה טעים, אבל לצערי בטעם של תרופה. 

לואנג פראבנג

נסענו במיני ואן ללואנג פראבנג. אחרי התלבטויות וחיפושים מצאנו גסטהאוס טוב. בלילה הלכנו אל שוק הלילה המפורסם של העיר. השוק ארוך ורק מלחצות אותו כואבות הרגליים, בעיקר כשילי עוצרת בכל דוכן ומבקשת לקנות. לאחר האכילה בשוק קנינו שייק אוריאו וחזרנו לחדר.

באחד הימים, לקראת השקיעה, עלינו ארבע מאות ומשהו מדרגות אל עבר מקדש, שהוא גם תצפית על כל העיר וגם על חלק מהמקונג. כשאבי טייל לאורך המצפה, הוא שם לב למשהו שהיה פעם טיל נ"ט (נגד מטוסים) ממלחמת ויטנאם. השמש התחילה לשקוע, ועם שקיעתה הגיעו היתושים, ולכן ירדנו אל עבר החדר.

יום למחרת הלכנו לארמון המלך. הארמון נבנה ע"י הצרפתים ששלטו בלאוס. המבנה עצמו מושפע מאוד מהמזרח, בכך שלארמון אין מרכז או דלת מרכזית ואין לו התחלה וסוף. הארמון מרגיש כמו מבוך שאי אפשר לדעת איפה אתה נמצא, מפני שאין כניסה ראשית וכל חדר נראה דומה לחדרים האחרים. ילי ואמיר ברחו מהר, בשל החום הכבד. אמי ואני התייאשנו גם די מהר, אבל בכל זאת הספקנו לבקר במקדש, שנמצא ליד הארמון. אבא בעזרת איזשהם כוחות מיסטיים, הצליח להישאר זמן רב בארמון ואפילו להנות. בדרך הביתה נכנסנו לבית קפה. הרבה זמן לא הייתי בבית קפה כזה…נשארנו שם הרבה זמן גם אחרי שסיימתי את הגלידה. די הפתיע אותנו שבבית קפה יש מזגן.

אחרי כמה ימים נסענו בטוקטוק אל המפלים המפורסמים שליד לואנג-פארבנג. במקום יש גם שמורת דובים. אני אף פעם לא חשבתי שדובים יכולים ליהיות חמודים כל כך. הדובים היו בסכנה בעבר אבל כאן נותנים לכל שניים כלוב של כמה עשרות מטרים עם נדנדות ועם הרבה עצים לטפס עד שהם מוכנים לחזור לטבע ומשחררים אותם. יש כמה מפלים שכל אחד יוצר בריכה טבעית. יש מלא בריכות, כל אחת יותר כיפית מהקודמת והמים בה יותר קפואים. בכל בריכה מצאנו איזה מקום קטן לקפוץ ממנו למים והיה ממש כיף.

לואנג נמתה

אחרי נסיעה מפרכת וקשה הגענו ללואנג נמתה. לפי ההכרות הראשונית: מקום לא יותר מנחמד שהכל שם גרוע כולל גסטהאוסים. זה המשיך להיות ככה עד שאבא שלי פתאום ראה בחיפושו גסטהאוס זול עם מזגן מקפיא וחדרים ענקים. מה שרע: אין wifi. החדרים חדשים מאוד ואפילו דברים כמו שלטי טלויזיה ומזגן, מתגים ועוד כמה דברים עדיין מצופים בניילונים. הוחלט שwifi יותר חשוב מכמה דברים ולכן עברנו מקום.

הגסטהאוס החדש היה גם מקום נחמד רק בלי מזגן וחדרים לא מאוד גדולים, מה שאומר שילי, אמיר ואני ישנים באותה מיטה.

הזמן שלנו בלואנג נמתה הרגיש כמו זמן מנוחה. למרות שנסענו לכמה טיולים אבל רוב רובם לא היו מוצלחים.

תפריט דומה או אותו דבר. אין הרבה מסעדות ובעיקר אין הרבה מסעדות שבמטבחים שלהן אין ג'וקים. אני מצאתי לי מסעדה טובה למרות שהשם טובה אולי גדול עליה. כל משפחתי אוכלים אורז עם ירקות. אני, בגלל בעיות עם אוכל, אוכל סנביץ' עוף שזה כמו המבורגר רק עם עוף ולא בקר.

בזמן כזה אי אפשר כבר לא לחשוב על החזרה לארץ. כל יום מדברים על זה וסופרים עוד כמה זמן מגיעים ומגלים (לצערנו) שעוד קצת חוזרים.

אחרי כמה זמן החלטנו סוף סוף על תאריך ההגעה לתאילנד וביום גורלי זה הגיע טוקטוק לגסטהאוס שלנו כדי לקחת אותנו אל תחנת האוטובוס שמשם נעבור לצפון תאילנד. הגענו לתחנה והתיישבנו ראשונים כדי לתפוס מקום טוב לא מאחורה.אחרי שעה באוטובוס עומד יצאנו.

אחרי שעות הגענו לתחנת אוטובוס ששם לקחנו טוקטוק אל הגבול עם תאילנד. נהג מטומטם שלא מבין אנגלית. הכל כרגיל… רק בגלל שהוא כמו שאמרתי מטומטם ולא מבין אנגלית הוא חשב ש"בורדר טו תאילנד" זה "סלאו בואט טו לואנג פראבנג". על הטעות שהוא עשה אנחנו נדרשנו לשלם בגלל שהגבול בכלל בצד השני ואם אנחנו רוצים שהוא יסיע אותנו (אין דרך אחרת) צריך לשלם לו. התמקחנו איתו ובסוף שילמנו לו רק קצת מהקיפים (הכסף של לאוס) שנשארו לנו (ולא היה לנו מה לעשות איתם במילא כי אנחנו עוברים מדינה).

לאוס היא גם מקום שמגיעים אליו טיילים, תיירים עשירים ומקומיים עניים שאפילו אין להם בית. אז ביי לך ארץ של עוני, עושר ובעיקר אושר, של מלונות חמישה כוכבים ואנשים בלי כסף לארוחת צהריים. וביי לך ארץ של אנשים עניים שעוד לא פגשו את האדם הלבן אבל גם של תיירות מתקדמת.

הגענו לתאילנד.