הנסיעה הגדולה מלה למנאלי (אורי)

נסיעה ישירה, בערך 450 קילומטר. אנחנו בחרו לנסוע דרך אגם הנקרא ״צו-מורירי״, בערך 550 קילומטר. מהירות ממוצעת 25 - 30 קמ״ש, קצת יותר מהר מהטרקטור של אילן. חישוב פשוט: בערך עשרים שעות נסיעה.

שבועיים בלה. טיפוס לראש הר למקדש ״שאנטי סטופה״, טיפוס לארמון/מנזר עתיק, ביקור בשני מנזרים, טיולי אופנועים, הרבה שיטוטים ברחובות העיר היפה ובטבע שסביבה, ולא מעט רביצה במסעדות. מיצינו. 

הנסיעה מלה למנאלי (עינת)

בוקר טוב יקירי,

כמו תמיד, מקווה שאתם בטוב. תודה על התגובות הרבות ועל השיתוף. המילים שלכם משאירות אותנו בעניינים, וזו תחושה נעימה מאוד. מעבר לכך, הן מעוררות הרבה מחשבה על חשיבות השקיפות בחיינו הטכנולוגיים, האם זו אכן שקיפות, עד כמה הקשר הקבוע מאפשר ניתוק ועוד, ועוד מחשבות שאפשריות כשיש כל כך הרבה זמן פנוי. אגב, עבור רובינו הזמן הפנוי מהנה ומאפשר שפע של רעיונות, מחשבות ושיחות, שחווינו הרבה פחות לפני כן. לילי עדיין קצת קשה עם הזמן הפנוי. ברגעים הללו היא מתחברת לחברות בפייסבוק (הן זמינות גם בזמן הלימודים…) וכשהאפשרות הזו לא קיימת (אין אנטרנט) מתחילים געגועים לארץ, לחדר שלה, האשמות כלפינו על ההחלטה הטפשית והלא אחראית לנסוע לשנה, על כך שלא מתחברת לתרבות ההודית, על הקושי להתמודד עם הלכלוך, ואחרי "שחרור" של כמה דקות היא עוברת לקריאת ספר. עכשיו היא קוראת את "אורי" וממש כמהה לחיות בתקופה הזו שלפני קום המדינה (מקנאה בסבא ובסבתא, ומתחברת לסיפורים שסבא סיפר לה על ילדותו בכפר). זו הזדמנות לחבר אותה לארז ז"ל (אורי היה כנראה בגילו של ארז), לפלמ"ח, להתפתחות המושב וכיו"ב.  ככל שהיא מתחפרת בעצב, אני מבינה לליבה, אך גם מבינה את חשיבות הטיול עבורה, כמו עבורנו. הלמידה להיות בחוסר מעש בלי "לברוח" לעשייה, לקבל את השעמום ולהתפתח ממנו . כולנו לומדים את הקצב, ומקווה שילדי ילמדו זאת בגיל צעיר יותר מאיתנו. 

להתראות דרמקוט. בוקר טוב לה. (אורי)

טסים ללה בירתה של חבל לדאק במדינת ג׳אמו קשמיר. צפון הודו, לא רחוק, במונחים הודים, ממשולש הגבולות: סין-פקיסטן-הודו. 3500 מטר מפני הים.

רוב התושבים טיבטים (כ-80%), קצת מוסלמים וקצת הודים. בנמל התעופה פוגשים משפחה ישראלית שגם פניה ללה. ריקוד קצר של היכרות. שאלות פשוטות-תשובות פשוטות. משאיר טעם להמשך קשר. נוחתים.

לה - המדבר הקסום (עינת)

שלום לכם יקירי,

תחושה מוזרה לחגוג את החגים בניכר, ללא התכונה שלפני, ללא התכנונים של הילדים בנוגע למסלולי הרכיבה ביום כיפור, ללא האווירה בה הכל עוטה לבן  ושקט,שקט,שקט.

בטוחה שכולכם נבחרתם לכף זכות, וממשיכים להיות בטוב.

קיבלתי כמה הערות, שהכתיבה אקדמית מידי ולא מספיק אישית…לשם כך, בין היתר, נסענו להודו. מקווה להשתפר…

סיימנו את שהותנו בדרמסאלה, כשחצי תאוותנו בידינו. אמנם לא אכלנו מספיק "בגסו קייק" (עוגת שוקולד עם ריבת חלב ועוד חומרים רוויי כולסטרול…) ו"מומו", אך ראינו מאות קופים, הלכנו בין אלפי עצי ארז עצומים, עשרות מקדשים,  ורווינו די והותר מהגשם. כעת פעמינו ללה (LEH).