קרלה - לאסוף חיוכים מן הדרך (עינת)

דייג בתעלה לקראת ארוחת הערב, אֲלֶפִי

עלינו על רכבת לקוצ'ין, עם חששות רבים. זו לנו הנסיעה הראשונה ברכבת, והפעם מדובר על שלוש עשרה שעות לפחות. הסיפורים על צפיפות, לכלוך, רעש…הגבירו את חוסר השקט. ההתחלה תאמה את הציפיות - הרכבת אחרה בארבע (במקום שתיים בלילה הגיעה בשש בבוקר). אבל מאותו רגע כל ההזדמנויות לקיטורים נבלמו: נכנסנו לקרון המכיל תאים-תאים, כשבכל תא שש מיטות, אך מכיוון שלא היו הרבה נוסעים נותרנו בו לבדנו. קיבלנו מצעים נקיים, המזגן צינן ושקשוקי הדרך תרמו לשינה עמוקה. הנוף שחלף על פנינו, או יותר נכון, שחלפנו על פניו רמז לנו שלא רק ירושלים וגואה נטלו שפע קבין של יופי. כמה משחקי קלפים, אכילת "מעבירי זמן" שלא מקבוצת אבות המזון החיוניים לגוף (האוכל המוצע לקנייה לא אכיל עבורנו על רקע חריפות יתר) שיחות נפש, שיחות סתם, קריאת ספר, עוד נמנום ואנחנו בקוצ'י. 

יצאנו מהקרירות הנעימה לחום המהביל של קוצ'י, 70% לחות ונחילי יתושים שעטו עלינו. קבלת הפנים היתה חמה גם מבחינות אחרות - אנשים מסבירי פנים, חייכנים, סבלנים לכל שאלה ובקשה ומתלהבים מכל פנייה של תייר, כאילו זה להם המפגש הראשון עם זרים (אזור פורט-קוצ'י שוקק תיירים). כיף להתארח במדינה שאזרחיה שבעי רצון ושלווים. במקומות רבים ניצבים שלטים בהם כתוב: GOD OWN'S COUNTRY.

קוצ'י - את הכלבים בפתח כל בית מחליפות העזים

קוצ'י היא עיר נמל במדינת קראלה שבדרום הודו. למעלה משש מאות שנה מגיעים אליה סוחרים יורדי ים. כמובן שגם בה הפורטוגלים שלטו והיטילו מורא כבד. אחר כך שלטו בה ההולנדים במעט יותר חמלה. כיום בקוצ'י, כמו בכל מדינת קראלה, מחצית מהתושבים הינדים והשאר נוצרים ומוסלמים. מדינת קראלה גאה באחוז הגבוה של יודעי קרוא וכתוב: מגיל שלוש לומדים בגני-ילדים ציבוריים קרוא וכתוב בשלוש שפות (אנגלית כשפה ראשית, שפה מקומית - malayalam והינדית), עד כיתה ה' הכיתות מכילות 6-12 תלמידים. בעל הגסט האוס, תיאר לנו באנגלית שוטפת ובגאווה רבה על 98% יודעי הקרוא וכתוב, וכמה דקות אחר כך, כשאורי ביקש להחליף ספר (הרבה גסט האוסים יצרו ספריות להחלפת ספרים לשירות התיירים) התברר שאת מאות הספרים בשפע שפות הוא מסדר לפי גודל (גובה ועובי) ולא לפי שפות. ההצעה לארגון ע"פ שפות הפתיעה אותו, ובטח שלא גרמה לו לאמץ אותה. למה לשנות שיטה קיימת?! מדוגמאות רבות של היעדר חשיבה תוצאתית עלתה לנו השאלה האם בביה"ס מלמדים דברים נוספים מעבר לידיעת שפות מגיל צעיר….

רשתות הדייג הסיניות

התמקמנו ב- HOME STAY (משפחות המקצות מספר חדרים להשכרה לתיירים). כל בוקר, אחרי מקלחת (מכילה ברז של מים קרים בלבד - הפעם הוכתרתי כבעלת ההישג הגבוה ביותר במדד הקיטורים על מר גורלי, ולאט-לאט, מבלי לשים לב, שטף המים הצוננים הפך לשגרה. אולי עוד אהנה מזה בעתיד?!) פילסנו דרכנו בין אדי הלחות והחום (לא ברור לשם מה התקלחנו) ברחובות נקיים, בין בתים צבעוניים בסגנון פורטוגזי, פסענו בנמל בו הדייגים מסתייעים ברשתות סיניות מטילים בעזרת משקולות-אבן רשת רחבה למים, ובאמצעות "מנוף" ידני -משיכת חבלים מאומצת, מעלים אותה ואוספים את השלל שדגו, הלכנו בשוק הסיטונאי (בעלי החנויות, מוסלמים ברובם, יושבים בכניסה לחנויותיהם מאחורי שולחן כתיבה ישן, כשעליו דוגמאות של עשרות סוגי אורז,  שאר קטניות ותה…וקמעונאים מזמינים לאחר מקח וממכר את הסחורה, שמגיעה בשקים הישר מהנמל הקרוב. מאות פועלים, סבלים מיוזעים, משאיות החוסמות את הדרך, ואף לא קול צעקה אחד. חיוך ושלווה שורה בכל. בהמשך, הרחוב היהודי בו מוכרים מוסלמים פתחו חנויות לעתיקות ולתשמישי קדושה יהודיים (פמוטים, כיסוי חלות לשבת…) ובסוף הרחוב, שעל קירות המבנים אפשר לזהות שרידים לחיי קהילה יהודית, נמצא בית הכנסת.

בית הכנסת - הקהילה היהודית בקוצ'י מצומצמת (שמונה אנשים) לאחר שרובם עלו לישראל עם קום המדינה. בית הכנסת הפך לאתר תיירותי מטופח ושמור היטב - מנורות זכוכית צבעוניות, ארון קודש, עזרת נשים, כיתוב עשרת הדברות, תקרת עץ. הידור צנוע, אם ניתן להשתמש בהגדרה כזו… מחוץ לבית הכנסת אבני מצבות עליהן חקוקים שמות היהודים שנפטרו ונקברו בעיר (לא יודעת מדוע לא קבורים בבית הקברות היהודי). את תחושת הקדושה מפריעה תנועת מאות התיירים, אימוץ המנהג המוסלמי וההינדי של חליצת נעליים בכניסה והשמירה הקפדנית. הקירות והציורים בכניסה לבית הכנסת מרמזים על קהילה מבוססת ותוססת שכמדומני, חוותה מפח נפש במפגש עם מדינת ישראל (הבטחות בן גוריון שלא מומשו, המפגש עם הצברים הקולניים ששידרו תחושת עליונות…).

תיאטרון הקטקאלי - באמצעות תנועות עיניים, תזוזות קלות של האצבעות, איפור מורכב, נגינה (תיפוף בעוצמה) ובליווי שירה הודית מספרים וממחיזים את סיפורי האלים. הגענו למופע כשעה לפני תחילתו, כדי לעקוב אחר תהליך האיפור המורכב של השחקנים (איפור=שמן קוקוס מעורבב עם אבקות מצמחים), שרטוט המנדלות על רצפת האולם והדלקת הנרות לצד פסלי האלים. את זה הילדים עוד שרדו. המופע התחיל בשירה ממושכת של מוסיקה הודית-קלאסית. אורי ואני נפעמנו, אבל מבט צדדי לכיוון הילדים החל לרמז על סדקים בהנאה. אחרי כרבע שעה החלו להופיע השחקנים. עבודת הגוף מרתקת, העניין עולה, המבט הזגוגי של ילי ואמיר מתחלף במבט מתעניין (מתן פחות מפגין תחושות רגעיות, ויותר נח לי לתרגם זאת כעניין במתרחש…). אחרי חצי שעה של תנועות חוזרות והעדר התקדמות בעלילה (לפחות ממה שהבנו - הדיאלוגים באמצעות תנועות גוף קלות והזמר-קריין מסביר בשפה הקנקונית או בהינדית, כמו המקהלה במחזה יווני). ילי, כרגיל יוזמת קימה ונטישה מהירה, ואחריה אמיר בקצב דומה, אך ביותר התחשבות ביושבים לצידו, ואחריהם מתן, שלא מפקיר את החבורה ברגעי משבר. למרות העניין, גם אורי פרש אחרי רבע שעה. יש גבול למעבר המאוזן של הדופמינים בגוף…כשחזרתי אחרי כשעה לחדר, היה כבר מוכן מחזה בסגנון קטקאלי המתאר את החלקים הפולניים-מורתיים שלי. קטן עלי בהשוואה למקלחות קרות…. התנחמתי בכך שגם יחס מזלזל הוא יחס….

שחקני קטקאלי המציגים סיפורים מהמיתולוגייה ההינדית

אוכל - במילה אחת: קוקוס (בבשר, בתבשילי ירקות, בלחם, בממתקים, בעוגות. אפילו חטיף צ'יפס הוא למעשה פרוסות דקות של בננה המטוגנות בשמן קוקוס). בשתי מילים: קוקוס וצ'ילי (הכל חריף עד שריפת החיך וקילוח נוזלים מכל נקב בפנים המאדימות). בשלוש מילים: מסעדת DAL ROTI. מצאנו מסעדה שבעליה זוג הודים מסבירי פנים, שכנראה פצחו את סוד ההתאמה לתיירים. אכלנו שם אוכל הודי מותאם לנכי-תיבלון (מסתבר שיש רבים כמונו) תוך התאמה אישית לכל אחד מאיתנו ובמחיר שווה לכל נפש של תייר (יקר מאוד לנפש הודית…). מהרגע שגילינו את המקום הפסקנו בנסיונות הכושלים להנות במסעדות אחרות.

מפעל ביתי להפקת שמן קוקוס

אופנה - הנשים, כרגיל, בטוניקות ארוכות, צעיף תואם ובמכנסיים תואמים (תואם = שילובי צבעים וצורות, תוך קישור בין הדוגמאות של כל הפריטים והרבה הרבהההה עיטורי זהב ושאר נוצצים), ואילו הנשים הנשואות בסארי צבעוני. לרבות מהן שזורה שרשרת פרחי יסמין לבנים על הקוקו (חשוב שהפרחים ייקטפו מהעץ בטרם יישזרו לשרשרת, ולא ייאספו מהקרקע) כסגולה לנישואין טובים והצלחה. הגברים לעומתם לובשים חצאית מעטפת לבנה (לעיתים גם צבעונית), שבתנועה מיומנת הופכים אותה מחצאית מקסי למיני. מתן התלהב מהרעיון, רכשנו את בד המעטפת ולאחר יומיים של השתלבות בין העוברים והשבים, נותרה החצאית מיותמת בפינת החדר.

מסע בתוך המסע - יצאנו עם חברים, עמם השתדלנו להיפגש כמעט בכל מדינת מחוז אליה הגענו. הפעם, לטיול פרידה, בטרם מתפצלות דרכנו - אנחנו נשארים בהודו והם עוברים לניו-זילנד. רכובים על אופנועים הדרמנו לכיוון "אלפי". הדרך נמשכה הרבה מעבר למצופה, כיוון שבאחד הכפרים נערכה מיסת יום ראשון באופן חגיגי במיוחד. אלפי מאמינים הגיעו מכל הכפרים לכנסייה עצומת מימדים, עטויה פסיפס מלאכת-מחשבת, הרחוב המה אנשים לובשי חג, חלקם עם מנחות, שמשיות מקושטות (תמיד בשילוב חוטי זהב) וצועדים למקצב המתופפים. ואנחנו…נאלצים לפלס דרך, כשההודים מחייכים ונרגשים לקראתנו, שהרי לא בכל יום פוגשים "בהירי עור" כמונו (אחרי חודשיים בגואה נראנו לעצמנו כהים מאוד. הכל יחסי). לאורך עשרות קילומטרים, עברנו, בין היתר, דרך כפרים ברמת פיתוח בסיסית מינוס, למעט כמובן הכנסיות. קשה להישאר אדישים וסובלניים לניצול הציני של התושבים בהקמת "מפעלי תעשייה להתנצרות" - עשרות כנסיות עצומות מימדים ומפוארות, כשלרבים מהפוקדים אותן אין ביטחון שילכו לישון עם ערב כשהם שבעים ותחת קורת גג. 

קשה לעכל את כמות המים הזורמים בתעלות רחבות (מאות מטרים) וארוכות, כשבאיים שביניהן מתנהלים חיים מלאים: בתים, בתי ספר, חנויות, חלקות קטנות לגידול ירקות ולעיתים אף שדות אורז…המעבר מגדה לגדה באמצעות קאנו או מעבורת. במימי התעלה מתרחצים, דגים וכמובן מכבסים. החום גרם לילדינו לשכוח לרגע מכללי ההיגיינה והם קפצו מהמעבורת למים באושר גדול. כנראה שכמה חודשים בהודו חישלו בגופם אפילו את הרגישים שבחיידקים, והם יצאו בריאים ושלמים (טפו,טפו,טפו…). 

אחרי כמה ימים קסומים נפרדנו ממשפחת תבור, שחזרו לקוצ'י להתארגן לטיסה, והמשכנו דרומה לעבר אמריתפורי, כשהישבנים כואבים, ואין מילימטר בגוף ללא אבק דרכים הנדבק היטב לגוף באמצעות דבק הזיעה המעורבב היטב בפיח המכוניות (מחיר העושר - קראלה מדינה מבוססת. העושר מתבטא בין היתר בכבישים רחבים ושפע כלי תחבורה מעשנים), אבל העיניים פוגשות מים, מקדשים, כנסיות ושפע מסגדים מפוארים, כשכולם חיים בכפיפה אחת (לעיתים באותו מתחם ניתן למצוא את שלושת בתי התפילה). מסתבר שניתן לחיות בכפיפה אחת, לפחות על פני האדמה. מקווה שגם נמעני התפילות מוצאים שלווה בשכנות זו. לא למדו אותנו בביה"ס על האפשרות הזו…

שדות אורז לנצח

האשראם של אמה - בדרך חתחתים, כשלשמאלנו הים שניתן לראותו בלבד (אין חוף), הגענו לאשראם של "האמא המחבקת" (אמה = אמא בהינדית). שקט מופתי, מאות (ואולי אלפי) אנשים לבושים בלבן (נראה מוזר אחרי חודשים בהם העיניים הורגלו ללבוש צבעוני במיוחד), בליל צבעי עור ושפות (המדוברות, אם בכלל, בלחש) ולכולם אותה הבעה "שלווה". נראה כמו מפעל מתוחזק היטב, שהאנשים מחליפים בו את המכונות: חלקם חותכים ירקות לסלט, חלקם מנקים בשיטתיות את עלי הצמחים באמצעות מטלית (צמחייה עשירה ומטופחת), חלקם מכינים דברי יצירה שיימכרו לטובת הכנסות נוספות ל-אמה, חלקם נושאים מריצות עמוסות כבסים לניקוי…התכונה רבה אך שקטה. את השקט קוטעים צלילי מוסיקה הודית מסורתית, שבהמשך יסתבר לנו שהם יימשכו כל הלילה וגם ביום שלמחרת. הילדים הלומים, ואפשר לנצל זאת להתקדמות לכיוון אזור ההרשמה. עדיף מהר ככל האפשר, לפני שיתעשתו. 

נא להכיר: ה-אמה

הגענו למרחב עצום המכיל מאות סוגדים בלבן יישובים בדממה כשעיניהם לכיוון הבמה או לכיוון ספר תפילות ושפתותיהם ממלמלות תפילה. מכוון שגם אנחנו בקהל הבטנו לעבר הבמה ונגלה לנו מחזה עוצר נשימה: בצד הבמה מסך ענק ובו סרט המראה את ה-אמה מחבקת אנשים ובמרכז הבמה ה-אמה (בשר ודם) יושבת על כיסא מלכות עוטה לבן, טבעות מאמינים סביבה (כמה מעגלים מקיפים אותה) והיא מחבקת לפי תור.  אמיר, ילי ומתן, במקום להשתלב באווירה, התחילו לגלות חוסר סבלנות, כל אחד ע"פ דרכו: בהחצנה מוחלטת (ילי) בפאסיב-אגרסיב (אמיר) או בנדנוד על רצון לארטיק וספרייט (מתן). לא זה הרגע להישבר! קמנו והלכנו להירשם.
התגלה לנו מתחם ענק, המכיל: מקדש מפואר, כמה בנייני רכבת ענקיים (כ-15 קומות כל אחד) צבועים בורוד (בסגנון עיירת פיתוח בשנות ה-50), מנהלה, מרפאה איורוודית, חנויות…מדובר בשכונה של ממש. נרשמנו, הובהרו לנו כללי המקום הקפדניים ועלינו לחדר להתמקם (חדר = נראה לי שהעולים שהגיעו בשנות ה-50 למעברות זכו לתנאים יותר טובים. מדובר בשלוש מיטות "סוכנות" ושני מזרונים המכסים יחד את כל הרצפה, מקלחת ושרותים המאפשרים כניסה ושהות ללא יכולת ניעות (הילדים הצליחו לצעוד מרחק צעד אחד…) כמובן עם מים קרים בלבד, אך לכך כבר רגילים כידוע. לעומתנו, הנמלים נעו בחופשיות במרחב. אווירת ההתנגדות החלה לקרום עור וגידים, אבל בקרב הזה לא נסוגים. נקבל חיבוק ויהי מה!

לצינון האווירה הלכנו למתחם החנויות - המגוון רב: סארים לבנים, מכנסי שראוואל לבנים, חולצות בד דקות לבנות ו…תמונות של ה-אמה על מזכרות. הכל במחירים מופקעים. יצאנו שוב למתחם הגדול וגילינו שארוחת הצהריים מחולקת. מתן וילי סרבו בתוקף להתקרב מחמת ריח התבשילים והלכו לקנות בקפיטריה המערבית צ'יפס, פסטה ועוגת שוקולד משביעה ומזינה (למרות ההטפה לנקיון הגוף מוכרים ג'אנק לחלשי האופי). עוד אפשרות לגרוף כסף. הבוגרים שבינינו פנו למתחם חלוקת האוכל. צבע פנינו הלבין, אבל הרצון להשתלב נתן לנו כח להמשיך. לקחנו צלחת וכף, עמדנו בתור עד שנוצקו לצלחתנו בכפות ענק אורז דביק ותבשיל עדשים דליל ומצחין. אורי סרב בנימוס והגיע לשולחן בצלחת ריקה. אמיר הריח וכמעט שהקיא, ואילו אני, שבעקבות רצוני העז הגענו לאשראם, ניסיתי לשדר "עסקים כרגיל" וטעמתי מהיציקה הנוזלית. ביס ראשון הצלחתי לבלוע במאמץ, ביס שני לעסתי לשם הכבוד, אבל בית הבליעה סרב להחליקו לושט והוא הוצא בהסתר. קמנו וצעדנו כמובסים לקפיטריה המערבית, לא לפני שרחצנו את כלינו (כל אחד רוחץ, מייבש ומניח את כליו במקום). הטעם שנותר בפי לא אפשר לי לאכול עד למחרת. מעז יצא מתוק…

זמן החיבוק הגיע. נאמר לנו (בלחש) להמתין כשעה, בין חמש לשש (רק שעה…קטן עלינו…). הגבות של ילי מתקרבות, הפה מתכווץ, הישיבה של מתן הופכת בהדרגה לשכיבה כשמבטו בוהה והשאר דרוכים לכך שאנרגיות חדשות יחדרו לתוכם….מחכים, מחכים אך לשווא. מדובר בתור ארוך, כשבכל פעם מתקדמים בכיסאות. הדרך רצופה דוכני מכירות, לשם קניית תשורות לאמה (התשורות חוזרות לדוכן לאחר שמקבלת אותן לשם מכירה חוזרת, והכסף עובר לכיסה). הזמן נוקף, עברנו בידוק בטחוני, הותרנו טלפונים מחוץ למתחם ואנו עולים לבמה. גם שם ממשיכה התקדמות בשיטת הכיסא הנע (כמאה אנשים ישובים על הבמה). קיבלנו מגבון לנקות את הפנים והידייים, כדי שלא נלכלך את אמה, הכל סביב תמונות ענק שלה, ללא כפות הרגליים, שהרי מדובר אולי במלאך. בעלי התפקידים (נאמני הסדר והמשמעת) מבצעים את עבודתם בכוונה גדולה. והנה הגיע תורנו. יש לרדת על הברכיים, לפסוע שפופים כמה צעדים, אמה מחבקת בזרוע אחת, ובו בעת משוחחת בעניינים אחרים לחלוטין עם אחד מעושי דבריה, ולבסוף נעתרת ולוחשת באוזן:"אמה,אמה,אמה" והאירוע הסתיים (למתן העניקה גם שוקולד). עלי הקסם עדיין לא עבד (חלפו רק שבועיים, אולי בהמשך) אבל המבט שננסך על אחרים מעורר קנאה.

המקדש שבאשראם

אחרי לילה ללא שינה (צלילים צורמים החוזרים כמנטרה, מזרנים קשים וחום עז) יצאנו לגינה וראינו אנשים קדים ונושאים תפילה או בקשה למול תמונות של אמה התלויות בפינות שונות במרחב, שוב רבים עובדים בהתנדבות בעבודות דחק, חלקם בדרך ליוגה. לבריכה לא נכנסנו, כיוון שיש להיכנס בשמלות ארוכות ותוך הפרדת מועדים בין גברים ונשים. נפרדנו עם תחושת בלבול? אולי החמצה? בעיקר עם מוטיבציה גבוהה של הילדים לעזוב את המקום.

אחרי התאור הסקפטי, חשוב לי לציין כי אמה תורמת כספים רבים להקמת בתי ספר, בתי חולים, לנפגעי נזקי טבע…והאנשים המהלכים שם נראים שלווים ומאמינים שבחרו את הבחירה הנכונה עבורם (פגשנו ישראלית שחיה באשראם כבר אחד עשרה שנים ומקדישה, כמו רבים אחרים, את חייה לאמה). כמו כן, פגשנו אנשים כמוני-כמוך המגיעים בכל שנה-שנתיים לתקופה מסויימת, שואבים כוחות וממשיכים את חייהם והם מלאי הערכה עד הערצה לאמה. הייתי שמחה לחוש זאת….לא יצא. 

מחובקים המשכנו ברכיבה לכיוון ורקלה. עיר חוף כשהאזור התיירותי בראש הצוק והים במרחק ירידה של גרם מדרגות, בדיוק כמו בחוף בית ינאי, אך המים תכולים-צלולים יותר. אזור קייט שתיירים רבים מאירופה ומרוסיה פוקדים אותו, ובהתאם לכך גם בולטת עלייה באיכות הגסט האוסים, המסעדות (סוף סוף אוכל מערבי) והמחירים. אחרי האשראם של אמה, מלאנו מצברים בים-ים-ים ומעט טיולים לעיר, לאזור הדייג, בו הפאר לא נראה. מצאנו בחזית כל בית עז רובצת כתחליף לכלב והרבה מסגדים.

המים הצלולים של וורקלה: ילי צוללת מתחת לגל, מתן קופץ מעליו 

באחד הסיורים הגענו למקדש הנדי רחב מימדים בדיוק בשעת הפוג'ה (טקס תפילה). קולות תופים כשכמה מתופפים צועדים במתחם. להיכל הפנימי יכלו להיכנס גברים בלבד, ללא חולצות כשעל גופם רק חצאיות. הטקס לווה בקולות הכהן, בהדלקת אש ובהתרגשות רבה של המאמינים (אורי הורשה להיכנס, למרות שנכתב בחזית כי הכניסה היא רק להינדים). בסוף הטקס, שלרגעים הרגיש כטקס הקרבת קורבנות בבית המקדש (הקולות, הצלילים, הכניסה לחדרי-חדרים, הגברים היוצאים באקסטזה, הנשים העומדות בחוץ במלא ההתרגשות והעשן המיתמר העלו בי חשש שמעלים את אורי, הלא הינדי היחיד, על המזבח כמנחה לאלים…) יצא הכהן עם לפיד אש, וכל הנשים והילדים עברו ונגעו בלהבה, כאילו נגעו באוצר יקר. בצד המבנה המרכזי ניצב עץ גדול מימדים ועליו תלויות בובות רבות. זהו האזור בו מתפללות נשים חסוכות ילדים לפריון.

עץ המשאלות לפריון

אחרי יומיים מתוכננים שהפכו לחמישה ימי נופש מפנקים, יצאו אורי ואמיר באשמורת האחרונה של הלילה עם האופנועים חזרה לכיוון קוצ'י, והאישה והטף חזרו ברכבת מקרטעת, עמוסה בתיקים, ארגזים, אנשים הלא נרתעים מקרבת יתר בין גוף לגוף (בעיקר מחבקים ומנשקים את מתן על רקע בהירות עיניו ושערו), ללא מזגן, כשריחות הזיעה, המאכלים החריפים והביוב (השתן והצואה נשפכים משירותי הבול-קליעה ישירות לקרקע, כך שמסלול הנסיעה תמיד מסריח. ברכבת מגואה לקוצ'י לא הרחנו זאת, כיוון ששהינו בקרון ממוזג עם חלונות סגורים…) גרמו לנו להצטער על כך שאיננו טטרנים. הרכבת היתה כה איטית, כנראה כדי שנמצה עד תום את החוויה, עד כדי כך שאורי ואמיר הגיעו חזרה לקוצ'י הרבה לפנינו, ארגנו מקום לינה ושאר פינוקים. 

יומיים נוספים בקוצ'י החמה ושוב ממשיכים, הפעם לאזור ההרים, בתקווה לירידה בטמפרטורות.