אורוויל - קיבוץ למבוססים (עינת)

סמטת הפרחים בשוק בפונדיצ'רי. לראות את הקולות, להריח את הטעמים ולגעת בשפע שהודו יודעת להציע

בדיוק לפני 46 שנים הוקם היישוב אורוויל בהשראתה של "האם" - צרפתיה, ממשפחה בורגנית, שהגיעה להודו בצעירותה, מצאה תשובה באשרם של סרי אורווינדו בפונדיצ'רי, ועברה לחיות בו. לא ברור מה היו היחסים ביניהם, אבל הרעיון האוטופי של קהילה בינלאומית החיה חיי שיתוף, ללא עיסוק ברכוש קרם בהנהגתה עור וגידים ונקרא "אורוויל" ע"ש אותו סרי אורווינדו.

האם שתמונותיה ורוחה בכל פינה

מדובר ביישוב שאדמותיו נתרמו ע"י ממשלת הודו ועוד מדינות רבות בעולם (מוכר ע"י אונסק"ו). האדמות הללו אינן שייכות לתושבים הגרים עליהן (מחציתם הודים והשאר ממדינות שונות בעולם), אלא לאורוויל, ואורוויל שייכת לייקום (לכולם או לאף אחד). היישוב מורכב מכפרים וקהילות, כשכל קהילה מתמחה בעיסוקים אחרים. כל אדם משלם מס לקהילה, וכן תורם חלק מהכנסותיו ומשעותיו להתנדבות. האנשים לא משתמשים בכסף, אלא יש להם חשבון בו מפקידים כספים, ועל חשבון תקציב זה הם חיים (מטבח משותף, חוגים בשפע, מופעים….). גם אנשים שרוצים להצטרף לתקופה קצרה משלמים תשלום יומי, עובדים בהתנדבות כמה שעות ביום (במה שבוחרים - בניית כלי נגינה, גינון, נטיעת עצים, סיוע בבי"ס…) ונהנים משפע ההיצע התרבותי (מעולם, עד הגיענו לאורוויל, לא השתתפנו בכ"כ הרבה חוגים, מופעים, תערוכות ובכזו אנטנסיביות).

הכוונה היא ליצור קהילה של אנשים מכל העולם החיים על אושיות ההומניות, החמלה, ההתפתחות, השלום, השיתוף, היצירה…עושה חשק להצטרף? א. בולט פער בין סרט התדמית המוקרן לכל אורח, לבין המתרחש בפועל, שכן קל יותר להתהדר בשוויון ובהומאניות, כש"שואבי המים וחוטבי העצים" בתמורה לשכר זעום הם טאמילים, תושבי הכפרים השכנים…ועוד מתחים המוכרים לנו מקהילות סגורות (ראה הספר "הביתה" של אסף ענברי אודות עלייתו והמשכו של קיבוץ אפיקים). ב. לשם הצטרפות, יש לחיות במקום שנתיים בשכירות ולעבוד בהתנדבות (כן, שנתיים עבודה ללא שכר). לאחר שנתיים של מועמדות עוברים ועדת קבלה. אם מתקבלים, ניתן לרכוש בית ולהצטרף לקהילה קיימת או להקים קהילה חדשה. הזכרתי כבר שמדובר בקיבוץ למבוססים?? 

מתלהבים ומבולבלים מהרעיון, השתתפנו בטקס יום ההולדת של אורוויל, שנראה כמו מסיבת ל"ג בעומר של בוגרי פנימיה בריטית, קרי מדורה ענקית ב05:00 בבוקר (!) ומאות אנשים יושבים סביבה כשעתיים בשתיקה. גם אנחנו נשארנו, בציפייה שמשהו יתרחש…הדבר היחיד שריגש אותי הוא שלא הערתי את הילדים לרגל ה"מאורע" ובכך חסכתי נקודה שחורה לרעתי.

טקס יום ההולדת לאורוויל רגע לפני זריחה (כבר שעתיים יושבים בדממה)

הגענו לאורוויל בהתלהבות רבה, ופגשנו מרחבים עצומים של עצים ורשת דרכי אדמה-אדומה מהודקת, עליה עוברים, כמעט אך ורק כלי תחבורה דו-גלגליים (נראה שהטרנד הוא טוסטוסים ואופנועים ישנים במיוחד). גם כשנראית מכונית פה ושם היא קטנה ומשמשת למעבר ממקום למקום ולא ליצירת רושם על השכנים. לעומת זאת הבתים….הם אמנם מוצנעים בין עצים עבותים, אך מכוון שאין הגבלות בנייה או ארנונה, נבנו היכלים, שרבים מהם מהווים הגשמת פנטזיה לכל העוסקים בארכיטקטורה ובעיצוב (ובסמוך לבית עצום המימדים מונח טוסטוס מקרטע…). נראה שיש לשלב סיור במקום כחלק מלימודי ארכיטקטורה. קשה להאמין מה ניתן להפיק מברזל, בטון,  העדר ועדות תכנון, עץ ודמיון המקבל הזדמנות לצאת מהכח אל הפועל.

קליפות הקוקוס והאפר בכוננות

לעומתם, יש החיים בקהילות בהן ה"בתים" מבמבוקים וכפות עצי קוקוס, כשהמיטה היא משטח בטון יצוק, הדלת היא וילון דק, ועשיית צרכים דורשת היערכות מורכבת (ראו האתר של Sahadana Forest): השירותים הם בול פגיעה, תוך הפרדת יציאה נוזלית (לסיר ומשם לבור מיוחד) ומוצקה (מכסים באפר ונסורת) רחיצת הידיים בסיום היא בעזרת זרזיף מים מטפטף וסבון אורגני, כשהמים משקים מיידית את שיחי הבננות… המבנה כמובן פתוח מלמעלה, ומייד מצטרפות כמה עקיצות יתושים באזור החשוף, ובכך תורמים מנת דם ליתושים, שגם להם הרי יש זכות קיום.

 בדרך זו חיים למשל אבירם ויורית, אנשים יקרים ומסבירי פנים (ישראלים לשעבר) עם שתי בנותיהם ועוד יותר ממאה מתנדבים, העוסקים בנטיעת יערות באורוויל ובאזורים נידחים בעולם, ובאגירת מים באזורי מונסון. אוכלים אוכל טבעוני, אסור לשתות משקאות אלכוהוליים ולעשן, ובכל זאת מאות מתנדבים צעירים מוצאים שם בית לחודשים ושנים - בהתמזגות בטבע ובנתינה לעולם בלי לצפות לתמורה חומרית יש כנראה חומרים ממכרים.

התארחנו אצלם לארוחת שישי, כשבתום הארוחה הטבעונית המשובחת (מתן וילי הסתפקו במראה ואפילו לא הסכימו להריח) הדחנו כלים (הדחת כלים= שאריות מזון לקומפוסט, השריית הכלים בדלי מים, סבון הכלים הוא אפר קליפות הקוקוסים, שהתהווה בעת הבישול בתנור אבן וה"סקוטש" הוא ה"שערות" שבגב קליפת הקוקוס. משם מעבירים לדלי מים נוסף להורדת האפר ולדלי מים אחרון לשטיפה סופית). מאות צלחות נוקו ( נשאלת השאלה: ניקיון מהו?) בשלושה דליי מים בלבד, וללא קלקול קיבה אחד. לא נשארנו ללון…

אחרי כמה ימים בגסט האוס שכרנו בית קטן ונעים (שני חדרים ומטבח עם פינת ישיבה בחוץ), שבעליו, מנג'ו וסלבם, פנקו אותנו ביחס חם, בשיחות מעניינות, בתנאים טובים והכרות עם רזי המטבח הטאמילי. אורי עם אופנוע, אמיר עם טוסטוס ואני…עם "מופט" (טוסטוס למוגבלי רכיבה שאינם ממהרים להגיע לשום מקום).

משפחת רג'מאני - מרגישים בבית...

אורי ומתן מכינים לנו ארוחת צהריים תחת כיפת השמיים

ביקרנו ב"מטרימנדיר" (= בית האם) - בתוך גן קסום (כל אזור בו מכונה בשם אחד הערכים עליהם אמור להיות מושתת המקום - יצירה, התפתחות…), נראה כמו כדור זהב ענק, שניתן להיכנס אליו רק בגרביים לבנים המחולקים בכניסה, אסור לדבר או להתעטש ( באנו להירגע, לא? מלחיץ…מייד דגדג לי באף..). לאחר עלייה במסלול מתפתל הגענו לחדר המואר ע"י קרני השמש ובמרכזו כדור בדולח עצום. על מרבד לבן וכריות לבנות ישבנו בדממה ועשינו מדיטציה.

כמה פעמים בילינו בעיר פונדיצ'רי - אלפי צרפתים שנשארו מאז תקופת האמפריאליזם. העיר סואנת, אבל השכונות ה"צרפתיות" שליד הים הן כמעט העתק של הרובע הלאטיני בפאריס, ללא הצפיפות. מסעדות צרפתיות משובחות עם מלצרים ויתושים הודים, אקדמיה לאומנויות (צפינו במופע מחול בו רקדו יחד בכישרון רב נכים על כיסאות גלגלים וחירשים) וחנויות לממכר אלכוהול (בכל מדינת טמיל נדו הענקית, למעט בפונדוצ'רי חל איסור מכירת משקאות אלכוהוליים. לא רק בטיילת של נתניה יש לצרפתים השפעה על הסביבה…), ביקרנו באשראם של סרי ו"האם" שיום הולדתה צויין כמה ימים קודם לכן (נפטרה כשנתיים לאחר הקמת אורוויל) וזכינו לצפות במאות ממעריציה יושבים ומדטים סביב קברה עטור הפרחים.

המופע על הטיילת בפונדיצ'רי

מסורת טיפוח הזוגיות - הפעם שיטוטי הרכיבה של אורי ושלי התקיימו בשעות הבוקר המוקדמות (אחה"צ רוחש יתושים ויש הרבה חוגים ופעילויות על הראש…). כמו תמיד, כך גם את אורוויל המטופחת והמבוססת עוטפים כפרים בהם הבתים בנויים מקש ותבן, מספר פרות במבנה דומה צמוד, המרחב הוא אדמה מהודקת, הנשים מטאטאות, רוחצות כלים בחוץ בעזרת משאבה ידנית, מסרקות את הילדים, מדליקות אש במדורה שיום לפני קוששו את העצים...וכל אותו הזמן הגברים יושבים במרכז הכפר ומדברים, למעט אלו שהולכים לים (יפורט בהמשך). הילדים הולכים לביה"ס יחפים, חלקם רכובים על אופניים ישנים {תמיד עם תלבושת אחידה ושיער מטופח (מטופח=נסוך בשמן…הרבה שמן), עשרות מקדשים מרהיבים וגם פחות (פגשנו כמה עצים ואבנים שנהפכו למקום תפילה באמצעות כיסוי הגזע כשמלה בבד נוצץ, כמה נרות, גיר צבעוני והרבה כוונה), תעמולת בחירות (מאות תמונות של ראשת הממשלה המכהנת בסארים צבעוניים ובהבעות פנים שונות. דמוקרטיה?? ), טרקטורים ומחרשות מכאניות לצד שוורים ומחרשות עץ ידניות, ברכות לגידול שרימפס, ברכות לייבוש מלח ו…שירותים.

אם אין מקדש סטנדרטי, גם עץ יכול להתאים לתפקיד

השירותים יותר טבעיים מתמיד: ב-6:30 הגענו לים לצעדה וטבילה ואת פנינו קידמה שורה של גברים (אלו שעוד מעט יחזרו למרכז הכפר לשיחת בוקר) בחצאיות, כורעים על קו המים בגבם אלינו ו…מתפנים. חלקם בנפרד וחלקם משלבים שיחה עם שכניהם לשורה. על צעדת ה"מוקשים" ויתרנו מייד. לגבי הכניסה למים, חיכינו שהצואה תשטף לחלוטין (ים סוער במיוחד - אנחנו כבר לא בים הערבי, אלא במפרץ הבנגאלי), הצפנו את עצמנו בסיפורים על כך שהים בישראל הרבה יותר מזוהם ו…נכנסנו. מים חמימים (בשיעורי גאוגרפיה בביה"ס הסבירו לנו על הזרמים הגורמים לחום, עכשיו אנחנו באמת מבינים מהו מקור החום) וגועשים. כיף גדול.

הנשים בעבודתן, הגברים עסוקים עד מעל הראש

רגע לפני יציאה מהודו, עוד כמה נקודות מעניינות (בעיניי לפחות..): 

היעדר חשיבה תוצאתית - הלה שלחה לנו לא מזמן קישור לכתבה מרתקת שפורסמה בעיתון "הארץ" אודות ההשפעה של מצוקה כלכלית על תהליך פתרון בעיות וחשיבה תוצאתית. קראנו את הכתבה ומצאנו שאנו חווים בנפאל ובהודו את ההתנהלות הזו כל הזמן. למשל: הנהג שהסיע אותנו לצ'נאי תדלק רק לאחר שאסף אותנו, למרות שתאמנו עמו כמה ימים מראש. כך קורה תמיד (גם אוטובוס המשמש להסעת תלמידים מתדלק יחד עמם בדרך לביה"ס) וכל נסיעה מלווה עם תחילתה בביקור בתחנת דלק (עבורנו זה כבר רפלקס מותנה). לגבי כמות הדלק - לעולם ממלאים אך ורק את הכמות הנדרשת לנסיעה הנוכחית. אי לכך, כשמסתיימת הנסיעה לא נותר לנהג דלק לשיטוט ברחובות לשם העלאת נוסעים נוספים והגדלת הרווח הכספי. אותו הדבר בנוגע לבעלי המכולות - ברב המקרים אין התאמה בין מרכולתם לבין צורכי הלקוחות, ובכך נמנע מהם רווח כספי רב, שיכלו להשקיע בפיתוח העסק. ע"פ המחקר שפורסם ב"הארץ" הסיבה המרכזית היא העדר פניות לתכנון, עקב טרדות היום-יום הרבות. חייבת לציין שמאוד מתסכל לראות זאת ולא להציע הצעות ייעול, אבל יעילות היא כנראה עניין של הגדרה תרבותית, ולא בטוחה שהיעילות המערבית תנצח בתחרות "הדרך אל האושר"….וחוץ מזה, גם כשלא התאפקתי והצעתי, במקרה הטוב זכיתי בהנהון קל בראש (אנחנו כבר מומחים בהנהון זה שמשמעותו בין "כן" ל"לא" - מעין "כלום" השווה בערכו להנהון "אהה" ווקאלי-מונוטוני של פסיכולוג שכבר מזמן איבד קשב בשיחה עם הקליינט…).

מנדלות טפו, טפו, טפו - מתוך התפעמות מהמנדלות המורכבות שהנשים משרטטות בכל בוקר בכניסה לבית, כתבתי על כך כבר רבות. התברר שיש כמה סוגי מנדלות: אלו שתארתי, שתפקידן לשמור על הבית מפני רוחות רעות, וכל הנכנס לבית דורך עליהן, ויש מנדלות המשורטטות בצורות קבועות ע"פ ימי השבוע (KOLM), אותן משרטטים רק כהני הדת הבהרמנים בטקסי פוג'ה ובמרכזן מילת מנטרה. הבסיס שלהן הוא מגן-דוד. ההסבר שקיבלתי לכך: בעת אמירת המנטרה החשובה ביותר "omm" מתפזרים גלי הקול בצורת מגן-דוד (מתברר שהברהמנים הם גם פיסיקאים). 

ובכלל, האנרגיה המושקעת במיגור העין הרעה רבה מאוד (אולי מסביר את ההשקעה המצומצמת בעבודה בהתחשב באנרגיות המוגבלות שיש בכל ייצור חי) וחולשת על כל תחומי החיים: פתיחת בוקר בבית או בחנות ע"י טקס בו מפזרים עשן במרחב באמצעות פיסת נייר דולקת או קטורת מעשנת, הכנסה כספית ראשונה ביום מנושקת ומלווה בקידה מיוחדת, חצי לימון בפינות החדר יכול להסיר עין רעה שאדם עשה לאחד מבני הבית, כפכף ילד תלוי על עץ בסמוך לבית, פסל של ילי בכניסה (ילי= אריה השומר על הבית) שיח קארי בחצר מזמן רוחות רעות (למרות שכל מאכל מתובל בקארי), בקבוק חלב של תינוק עטוף בכיסוי בד כדי שלא יתפעלו מקצב היניקה ויעשו לו עין הרע ועוד, ועוד…איך כל אלו חוברים לתחושת השאנטי הניכרת בכל מקום? מה אני מפספסת? 

לשמחתי, הכרנו משפחה הודית נחמדה ועבורי היה זה שי גדול. סוף סוף יש לי כאן חברה ממנה אני לומדת לבשל, לשזור פרחים, לצייר מנדלות, מתחקה מקרוב אחר דרך חיים אחרת, וגם… מוצאת מקום לקיטורים, ולסתם שיחות בנות שקצת חסרות לי. 

שיחת בנות - מתרגלת שזירת פרחי יסמין שייעטרו את ראשה של ילי

אשה נשואה, מה זה אומר? - גם נשים וגברים משכילים, שגדלו בבתים המתימרים להיות מודרניים יותר נישאים ברובם ב"נישואי הסכם" (טבעת מכסף על אצבעות הרגל, שרשרת זהב עם מדליון מיוחד, טיקה אדומה), נישואי הסכם נקבעים ע"פ נוסחה המתייחסת לקאסטה (הקאסטות אומנם הוצאו מהחוק בתקופת גנדי, אבל יש "חוקים מבוטלים" שהציבור לא יכול לעמוד בהעדרם, בעיקר, כנראה, בכל הקשור בגזענות/סטריאוטיפים …), למצב כלכלי, למצב גופני (בעיקר צבע העור) ולייחוס משפחתי, שהוא המכריע. אהבה ומשיכה מינית הם פרמטרים זניחים, מתוך תקווה שאלו יתפתחו עם הזמן, ואם לא, אז לא… לכן, עניין רב מופנה לנושא הרושם החיצוני. חיים ב"שופוני" - גם כשאין כסף לקנות אוכל, מקפידים לצבור נדוניה לבת ולהפגין "עסקים כרגיל". לזוג הצעיר יש, רק במקרים חריגים, זכות וטו על החלטת המשפחה בנוגע לעסקת הנישואין, והחלטת היקף הנדוניה (משחק איזונים - למשל: אם בת הזוג פחות נאה, כלומר, בעלת עור כהה יותר, ניתן להעלות את היקף הנדוניה ובכך לאפשר עסקה "טובה" יותר עבורה). הורי הכלה נדרשים להשקיע כסף רב בביתם, ללא "תמורה", שהרי היא עוברת לבית הורי החתן. מחשש לעומס כלכלי, יש הרבה הפלות והמתה של תינוקות בנות ביום היוולדן.

 הפער הגילאי הנדרש בין בני זוג הנו 5-7 שנים, מתוך מחשבה כי זהו הפער האופטימלי, בו הבעל מספיק מבוסס ואחראי, כדי לדאוג לאשתו. לדאוג (במרבית המקרים)= שתתנהג באופן צייתני לאימו, שתספק צרכיו, שלא תעבוד מחוץ לבית, שלא תתרועע עם אחרים, שתתלבש בצניעות ותעשה רושם טוב על האחרים. אין לו ברירה, מוטלת עליו אחריות כבדה, על רכוש יש לשמור, הרי כבר נאמר ש"מרבה נכסים מרבה דאגה"…). החתונה, שממומנת ע"י משפחת החתן, נמשכת כמה ימים: טקס חינה (איורי חינה מורכבים על כפות הרגליים והידיים), טקס מפואר באולם בו הבעל עונד לכלה טבעות על אצבעות רגליה ושרשרת מיוחדת על צווארה. למחרת, בנות המשפחה מוסיפות לשרשרת מדליונים רבים. הטקס המרכזי, נערך בערב ואליו מוזמנים מאות ואף אלפי אנשים, כיוון שחתונה צנועה מרמזת על בעיתיות בנישואין… אחרי ההילולה הממושכת, הכלה הצעירה עוברת לגור בבית משפחת החתן, ומאותו רגע היא "מועסקת" ע"י אם החתן, עד הגעה למצב שהחותנת עוסקת ב"ניהול" כלותיה בלבד. במשפחה עמה התחברנו, האשה סרבה להמשיך לגור עם החותנת לאחר חתונת אח בעלה והגעת כלה נוספת הביתה. תהליך ההפרדה היה כרוך בהרבה מתח ומניפולציות. עיקר החשש של הורי בעלה היה מ"מה יגידו השכנים". כיום, אחרי שנים הם גרים בבית סמוך, והטיפול בהורי הבעל מתחלק בין שתי הכלות.

הקייטנה ממשיכה - אמנם החתונה מאחורי, אבל כנראה שלעולם לא מאוחר "לעשות" חינה

מתנות לחתונה - עוד בשלב ההכנות, כל צד אחראי על רכישת הבגדים לארוע לכל קרובי משפחתו. בעת הארוע, הקרובים מעניקים זהב או מתנות, ואילו שאר מאות ואלפי המוזמנים מעניקים כסף, לעולם לא בסכום שספרת האחדות בו זוגית (101 רופי, 501 רופי). כך גם קנייה משמעותית תפדה בסכום אי זוגי, למען שביעות רצון האלים והכוכבים. בתום הארוע מוענקת לכל אורח מתנה (מדובר באלפי מוזמנים) הכוללת אגוז קוקוס ועוד מיני מתיקה. בתקופה האחרונה התיקר פרי הקוקוס, ולכן יש המעניקים שתיל של עץ קוקוס במקום את הפרי.

הורוסקופ - אנשי קאסטת הברהמנים (הקאסטה הגבוהה ביותר) מומחים בקריאה ובניתוח של מצב הכוכבים ועל פיהם מתנהלים החיים. עם היוולד ילד פונים ל"מומחה בכוכבים", שבודק בקפידה מהן האותיות המחוייבות להימצא בשם היילוד, וכך נקבע שמו. מפת הכוכבים ששורטטה עבורו רלוונטית עד הנישואין (עבור זכר) או עד קבלת הוסת הראשונה (נקבה - יצירת מפה חדשה). חוזרים שוב ליצירת מפה חדשה לשם התאמה זוגית בטרם נישואין (יש רשימת פרמטרים ממש כמו ב - DSM). לאחר הנישואין פונים ליצירת מפה במצבי אי-ודאות, בתקופות משבר… ולמי פותחים? אם האישה נשואה ללא ילדים, אזי פותחים מפה לבעלה (הוא הרי הבעלים שלה, ועל פיו יישק דבר). לעומת זאת, אם האישה כבר מטופלת בילדים, תפתח מפה לבנה הבכור (הוא הרי יהיה אחראי עליה לכשיינשא).

לוח השנה מכיל, בנוסף לתאריכים גם פירוט הימים הטובים והרעים, ופירוט השעות הטובות והרעות בכל יממה. כל פגישה חשובה, אירוע משפחתי, עסקה כלכלית... נקבעים בהתאמה למועדים. ואם ההגבלה הזו לא מספיקה, הרי שמשתדלים לא לבצע צעדים משמעותיים בימים אי זוגיים, ובעיקר לא ביום שלישי (פעמיים כי טוב אצלנו….). למשל: בהזמנה לחתונה שהגיעה לידי, בנוסף לכיתוב הייחוס המשפחתי והרקע האקדמי-מקצועי של בני הזוג והוריהם, נרשם כי הטקס ייערך בין השעות 04:30-06:00 בבוקר(!). שמישהו יעז לא להגיע…נקודה שחורה לכל החיים. עכשיו דמיינו את קצב העבודה, שהרי בנוסף להגבלות הללו, החנויות נפתחות בעשר, נסגרות בצהריים לשעתיים ואחה"צ נסגרות ב18:30-19:00. 

כרזת הזמנה לחתונה. שימו לב להצגת התכלית - התארים וקרובי המשפחה החשובים הם חלק משמעותי בבבחירת בני הזוג 

חורים באוזניים - בעת תספורת ראשונה מוקדש השיער הראשון לאלים. לא בהר מרון, אלא במקדש, יושב/ת הפעוט/ה על רגלי אחד הדודים (אח האם), והכהן במקדש גוזז את השער ומקדישו לאחד האלים. באותו זמן גם עושים לצעיר/ה חורים באוזניים והורי האם מעניקים עגילי זהב. הבת נשארת עם העגילים, ואילו לבן מורידים אותם לאחר כמה ימים. עם השנים נוספים לבנות עוד ועוד עגילים המכסים את היקף האוזן ואליהם מצטרף, לאחר הנישואין, נזם מזהב. התכשיטים הם מעין ביטחון כלכלי לאשה (גם מקבצות נדבות עדויות עגילי זהב ונזם), שהרי זהו רכושה היחיד! כל השאר, כולל גופה, הם רכוש בעלה והוריו. אגב תספורת, במצבים קשים, נשים רבות נודרות נדר, שתכליתו גזיזת השיער באם הבעיות ייפתרו. מזכירה ששיער ארוך הוא אחד הקריטריונים החשובים ביותר (אולי החשוב ביותר) ליופי ולשפע וטיפוחו מלווה בהשקעה רבה. התרת הנדר - באם הבעיה נפתרת, הכהן במקדש מגלח לאישה את ראשה והשיער נתרם לאלים. שמעתי מאישה שחוותה גילוח בעקבות נדר שנדרה אימה, כי התהליך היווה עבורה סוג של ריפוי והיטהרות.

האם חפפת את ראשך או טקס התבגרות - נערה המקבלת וסת בפעם הראשונה אינה חופפת את ראשה עד תום תקופת הדימום. היא לא ישנה במיטתה, אוכלת בנפרד מבני הבית בכלים נפרדים ואסור לה לגעת בחפצים שבני המשפחה משתמשים בהם, וכמובן בבני המשפחה עצמם. היא טמאה ויש חשש שטומאתה מדבקת. בתום הוסת נערך טקס, בו היא יושבת במקלחת ערומה, כשרק מגבת קטנה לגופה, ונשות המשפחה (אחיות, גיסות, דודות…) נוסכות עליה שמן ובשמים ושוטפות אותה. לאחר המקלחת ה"אנטימית" היא לובשת לראשונה "חצי סארי" (סארי המכיל מחצית כמות הבד). כך כולם יודעים שהיא עברה לעולם המבוגרים. מאותו ארוע מצופה ממנה להיות רצינית יותר, לא להשתובב ו…משתדלים להימנע מלקחת אותה לאירועים משפחתיים גדולים (חתונות), כדי לדחות במעט את תהליך השידוך והנישואין. 

העדר חפיפת השיער במהלך הוסת ממשיך לאורך השנים, ומכאן הביטוי "אני במחזור" (שאצלנו הוא שם קוד ל"לא מתחשק לי להשתתף היום בשיעור חינוך גופני") אצל ההודיות הוא: "לא חפפתי את השיער". אומנם זהו הליך שעשוי להחוות כטראומטי, מבייש ומשפיל, אך הוא חסכוני בשמפו, מרכך ו…שמן קוקוס.

אגב, אישה בתקופת ה"לא חפפתי את הראש" לא יכולה להיכנס למקדש (אפשר להיכנס למקדש רק אחרי נקיון הגוף) ולא יכולה להשתתף בטקסי פוגה (טקסי פולחן לאלים). 

המקדש לגאנש בביתנו

טקס פוג'ה אנטימי - עד עתה נכחנו בטקסי פוג'ה המוניים בלבד שנערכו במקדשים. באורוויל אנו שוהים בדירה, ובעלת הבית, שגרה בסמיכות אלינו "מורדת במוסכמות" (+ יכולה לאפשר לעצמה מבחינה כלכלית…) והציבה בחזית הבית פסל ענק של גנש (אל השפע וההצלחה) עשוי מעץ אלמוגן (כזכור, עץ יקר במיוחד שממנו מפיקים בשמים). בכל יום שישי לאחר חפיפת השיער ( לעיתים, שלוש פעמים בחודש) מציירים מנדלה מדהימה במורכבותה בכניסה לבית ועוברים לטקס: רחצה של גנש בחלב (חובה חלב טרי שלא הורתח), נסיכתו במים מהולים בתבלינים יקרים, מריחתו בשמן שומשום, וסימון נקודות אדומות וצהובות על גופו (עשויות מעיסה של שמן אלמוגן ותבלינים) כשמירה מפני שדים רעים. לאחר מכן, מלבישים אותו בחצאית וצעיף, מתוך אמונה שלמה שהטקס מפיח בו חיים (היא הוכיחה לי זאת באומרה: "את רואה שצבע העץ הופך משחור לירקרק? הוא מקבל חיים בזכות הטיפול בו" לא ראיתי. סביר להניח כי חלה ירידה באיכות הראייה שלי…). כל הפעולות מלוות באמירת מנטרה. כשגנש נקי, לבוש ומבורך עוברים לשלב התפילות, המלווה בהדלקת קטורת, נרות דולקים שמערטלים סביבו, ואת העשן נושמים ומקרבים אל הגוף, איור מנדלה למרגלותיו, סימון טיקה על המצח לכל הנוכחים (היא היתה הנוכחת היחידה, כיוון שבעלה לא בעניין ואני לא הינדית) ותפילה בתנועת קידה (כפות ידיים צמודות מתחת לסנטר) ולאחריה ירידה על הברכיים במעין השתחוות שלוש פעמים. אפשר היה לראות ולהרגיש עד כמה הטקס הממושך דורש ממנה מאמץ פיסי ונפשי וכוונה גדולה (מהצד נראה כמו אקסטזה), ואחריו תחושה של זיכוך ורוגע. כך מקבלים את יום שישי המקודש. 

ועוד מהקייטנה - שיעורים ביצירת מנדלות

פרידה מהודו -

מנסה למצוא מילות פרידה מהמקום שנגע בי יותר מכל מקום אחר בו ביקרתי, יותר מכל למידה אקדמית שלמדתי, יותר מכל שיחה אנטימית-ספר-סרט-מופע-תמונה… שפגשתי. קשה עד בלתי ניתן לנסח הכללות על מקום עצום במימדיו, המכיל עשרות מדינות, מרחבים אינסופיים, תפיסות שונות, שפות אחרות, צורות חיים נבדלות…ולמרות הכל, הודו פגשה אותי ברכות הנוקשה שבה, בפשטות המורכבת, בידע עתיק היומין המאפשר לחיות במקצב קבוע אל מול ים הניגודים והשינויים. הודו הצבעונית הכירה לי אלפי גוונים חדשים, מאות ואלפי שילובים של צבעים, קולות, טעמים, ריחות, תחושות ומידות שלא ידעתי על קיומם, השזורים ברעם צפרור כל כלי תחבורה אפשרי, בשיטוט השלו של הפרות בתוך ההמולה, בתנועת הראש המיוחדת, בהיעדר הרמת הקול ועוד ועוד ניגודים החיים בהרמוניה. 

נעמת לי מאוד.

הציוד כבר ארוז ומתן מוכן לנהיגה. אנחנו עם הפנים מזרחה, לתאילנד.