גואה - ערוץ החיים הטובים? (עינת)

חוף פטנם בדרום גואה

שעתיים של טיסה נוחה במטוס שזה עתה הוצא מעטיפתו, ונחיתה רכה בגואה - שדה תעופה קטן עמוס לעייפה בבליל שפות וסווצ'רים כרוכים על המותניים. כולם במעבר חד מדלהי הצוננת והסואנת אל שעת צהריים בגואה הדרומית, החמה והלחה. לקחנו מונית לדרום הארץ, כשמזג האוויר והנופים שבצידי הדרך החזירו את המבוגרים שבינינו אל נוף ילדותנו: בתים פרטיים דו קומתיים, מרחבים פתוחים, גינות צנועות, מכוניות פרטיות לא ממוזגות ושקט סביב. בדיעבד, הסתבר כי מעבר לבתים בסגנון ספרדי, הפורטוגזים הצליחו להשריש גם את הסייאסטה - בין השעות 13:00 עד 15:30 הכל (!) נסגר (ב - 12:55 מכבים אורות ומאווררים בחנויות ומאיצים בקונים לצאת). כעבור שעה וחצי הגענו ל"פטנאם" יישוב קטן, שחופו נושק לים הערבי. למעשה, הגבול המערבי של גואה מורכב ממפרצים וחופים רבים. התחושה היא שעוד רגע יגיעו אנשי ההפקה של "הישרדות", ייקחו מאיתנו את הציוד ונתחיל במשימות…. האיים בלב הים נמצאים, עצי הקוקוס שופעי הפרי מעלינו, עופות חגים מעל המים ומסביבנו, שמיים בהירים…כמו שאומרת הפרסומת: 'למה מגיע לנו כל הטוב הזה? רק לפנק לפנק לפנק...'

מקטמנדו לגואה, ועכשיו פשוט עצוב (אורי)

חודשיים וחצי בצפון הודו, חודש וחצי בנפאל. אנחנו בקטמנדו מתורגלים ומיומנים. פנינו לגואה, דרום מערב הודו. קונים כרטיסי טיסה לדלהי, חצי שעה ובן ואבא מארגנים את המזוודות. משא קניות קצר של סוודרים. מונית. טסים לדלהי.

מגיעים למיין בזאר. המלון שלנו, חוץ מזה שהוא (בעיניי זוגתי) לא כל כך נקי וגם בעל ריח דומיננטי, מלון די בסדר.

חוזרים להודו - דלהי (עינת)

שבת שלום,

קוראת ורואה תמונות חורף בשיא עוצמתו - גשם, שלג, קור, רוחות, נתיבים חסומים, בתי ספר סגורים. כנצר למשפחת חקלאים רגעים כאלו תמיד מרגשים אותי. השנה, כנראה שנחוש חורף בדמיון בלבד. שמחה בשמחת האדמה והצומח. מקווה שלכולם קורת גג יבשה וחימום נאות, כולל בשכונת הארגזים (או ששוב הגשם "הפתיע" את עיריית ת"א). 

הוי דלהי, דלהי, חזרנו אליך שלישית! הפעם, מנוסים יותר ולכן מונמכי ציפיות, בתחושה שנדע להתמודד עם כל נסיונות התרמית, עם כל מאפייני החום המהביל ועם רמות הזוהמה הגבוהות. האמנם?

שלושה סיפורים על נפאל (אורי)

1. 

קטמנדו בירת נפאל, מיליון וחצי תושבים בתוך עמק. רוב רובה נראית לתייר כאוסף בתים עלובים, בנויים בצפיפות ללא סדר. כבישים צרים, חציים תלאי אספלט, חלקם כורכר. בכל אבק.

בין עוני לעוני איי שפע של ארמונות, בתי ממשל ומקדשים.

מתחמי קודש לתפילות ולפולחן בכל מקום: בתוך הבתים, בחצרות בתים, על מדרכות, בכיכרות, בצידי השווקים ובתוכם וכמובן גם במקדשים שעבודת הקודש, וההתחברות לקודש וסיפוק הקודש הוא עיקרם. למעשה בכל מקום בו כף רגלו של אדם דורכת, יש גם מתחם לקודש.

נפאל - האקסטרים (טרק סובב אנאפורנה ובנג'י) (עינת)

שלום רב,

יצאנו לתקופה קצרה, כדי לנסוע קצת יותר לאט, לתת למחשבות לרוץ לכל הכיוונים, בידיעה שאולי יתחילו בלעדינו, והנה אריק סיים בלעדינו. פוגשת באנטרנט הרבה מן המילים על כאב וריק, שנבראו או נוסחו מחדש בעקבות אובדנו של רבין ז"ל, אוחסנו לכמה שנים, וכעת יצאו שוב מהארון. מזדהה עם רובן. למרות שבחוץ מזג האוויר חמים, בשורת מותו הביאה איתה את תחושת הסתיו, עם הענן ועם הרוח המיבב. נדמה לי שהתבגרנו, ואנחנו כבר מנוסים ויודעים שצער וגעגוע לא מתקהים עם חלוף הימים, הם מוצאים להם מקום ונשארים. הפעם נשארנו בנוסף לכאב, גם עם נכס עצום של שירים המנגנים החוצה את הצער, הגעגוע, החמלה, התמימות שאבדה, הרוך, תחושת האהבה….והרי חוה אלברשטיין (שתזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות) שרה ששיר מגרש את החושך בלילה, שיר מחמם את הלב בימים קשים. תודה לך, אריק. 

פוקרה (אורי)

פרידה: מתן, ילי, אמיר ועינת לטרק סובב-אנאפורנה.

אני לפוקרה, שם ניפגש בערך עוד חצי חודש. 

פוקרה עיר קיט יפה. מול חלוני אגם. בתי קפה, מסעדות טובות, אוכל מגוון ואנשים מכל העולם. אני משכיר אופניים, הכי טובות שיש, יוצא לטיול בשדות האורז. חוצה נחל שמימיו מגיעים לצווארי. מטפס לסטופת השלום - מקדש על ראש הר. עשה הכל. אבל אני לבד.

נפאל - חוזרים לקטמנדו, פוקרה (עינת)

שלום שלום,

כמה ימים אחרי שהגענו להודו התקלקל הטלפון הנייד שלי, על כל אנשי הקשר, הזכרונות…., לפני כחודשיים התקלקל השעון שענדתי, והחלטתי שזו הזדמנות, אחרי שנים של התנהלות ע"פ דקות ושניות, לזרום ללא תכתיבי זמן. בנוסף, בגלל לקות (אחת מיני רבות) לא מתפתח אצלי אומדן זמן למרות החודשים החולפים. בהתחלה הייתי מבררת אצל אמיר ואורי את השעה, אבל הנדנוד שלי לא זכה לשיתוף פעולה אוהד. אי לכך, אני מסתפקת ביחס שבין השמש לבין הירח, ולשמחתי כבר פעמים רבות מזהה שקריטריון הזמן הולך ודועך בניהול סדר היום … עוד חלום שהתגשם, לפחות לתקופה קצרה.

נפאל - קטמנדו, צ'יטוואן (עינת)

היי לכולם,

ביום יום חיים ברוגע ובקצב איטי, אך כשרושמת לכם מזהה שכבר חלפו שלושה חודשים ונדמה כאילו הזמן בורח לנו מבין האצבעות. שפע של חוויות עליהן מסוגלת לכתוב רק בדיעבד, כשהכל שוקע ואנו כבר במקום הבא. הדווח מאפשר לי לעצור לרגע ולהיזכר בארועים שחלפו, ומה שמבצבץ מזכרוני עובר אליכם.

רישיקש (המשך) - סיפור שלא היה ולא נברא (אורי)

קומה שנייה מתוך שתיים. חדרים מסודרים בצורת האות ח׳. משוש עייני ואני בחדר יפה בקצה המסדרון הפתוח לנוף גבעה. מהצד השני עוד מסדרון. בקצה - חדר הילדים. סך הכול שבעה, שמונה חדרים. בקומת הקרקע - המאמא.

מסיבות טכניות הזמנו טיסה לעוד שבועיים לנפאל כך שיש לנו ארבעה עשר יום בעיר הקודש.

תשע בבוקר. בין חום השמש לבין הלחות, התוצאה תיקו, שניהם מנצחים. בגדים דבוקים מזיעה ופדחת מיטגנת בשמש. חוצים חצר. נתקלים במאמא, יושבת על כסא פלסטיק, ראשה קטן, כחוש וזריז, עור פניה מקומט, עיניה תזזיתיות. פיה מחייך בין דיבור לדיבור, מן חיוך כזה שבא קומפלט עם נדנוד ראש שבא לומר ״אני מכירה אותך״. מאמא מדברת על עצמה תמיד בגוף שלישי. 

רישיקש - סיפור שלא היה ולא נברא (אורי)

*סיפור שאין לו קשר לא עם המציאות ולא עם שום דמות מרומזת או שאינה מרומזת וכל מי שרוצה לשייך משהו ממנו למישהו הרי הוא עושה טעות. ובכל וזאת תשאלו איך נולד? גם אני אינני יודע. אולי לידת עכוז.

"לא נער רחוב שמכיר ת׳חיים מכל עבר

לא כלב עם תעודות לא גיבור מזדקן.

לא ילד שחי בחלום לא גבר שאיבד דמיון

לא שבר, משבר. לא שבר, משבר."

                                                   ארקדי דוכין.

הסיפור:

כל כך טוב במנאלי שרק סיבות בלתי ברורות ומעוותות יכלו ליצור מצב שביום כזה וכזה בתשע בבוקר נכנסה משפחה לתוך אוטו גדול וישן עם עוד טייל וטיילת ופניהם לרישיקש. משהי סיפרה ש״רישיקש כל כך קדושה, וכל כך רוחנית, והגנגס, ואשרמים...״

החיפושיות היו שם, וג׳ורג׳ אריסון דיבר על ההשראה שרישקש נותנת... ממש כישוף.

רישיקש (עינת)

שלום יקירים,

כרגיל, מקווה שהשגרה על צדדיה הנעימים חזרה, בתום ארוחות החג והחופשה. למי מכם שמצפה לזכות בקריאת צירופי המילים במעט שמחה ואופטימיות, צר לי לאכזבו. השבועיים ברישיקש לא היו עוד פסגונת של אושר בשהותנו בהודו.

תכננו לנסוע ממנאלי לרישיקש באוטובוס, כדי להתערות יותר בהוויה המקומית, אבל…ברגע האחרון, כמו בכל הפעמים הקודמות, הזמנו טויוטה עם נהג בתירוצים שונים שתרצנו לעצמנו (לא אשתף בהם כיוון שהם אוויליים ולא משכנעים). הפעם הגדלנו לחסוך, וחלקנו את הנסיעה עם בחור ובחורה שהכרנו יום קודם. הטויוטה שהוזמנה ל - 6:00 הגיעה במסווה של שברולט מעט מקרטעת ב - 7:00. הנהג היה לחוץ להגיע ליעד, כיוון שנאלץ לחזור באותו היום למנאלי (משך הנסיעה בכללותה כ-16 שעות, אך לאחר 10 שעות, בצ'אנדיגר, החלפנו מכונית ונהג, כך שנאלץ לנסוע 20 שעות ברצף) ולכן גילה חוסר חשק להפסקות. הדרך די משובשת, אך הנופים מרהיבים - נסיעה לאורך נהר שופע כשגדותיו התלולים הם גנים תלויים.

מנאלי (אורי)

א. מגיעים למנאלי. מתמקמים במסעדה. בן בכור ואבא יוצאים לטור ארץ חדשה. המטרה: גסטהאוס. טוב לי ללכת עם אמיר; יעיל, תכליתי ונעים. יש חשיבות לזריזות. זמן סידורים והתארגנויות - כמה שפחות, יותר טוב.

חוזרים למסעדה. גסטהאוסים בינוניים מינוס בשפע, טובים לא מצאנו. מישהו במסעדה סיפר לעינת על מקום מעולה, אך יקר. הולכים לראות. מעולה. צריכים להחליט. מחליטים: מעולה ויקר (1200 רופי, בערך 80 ש״ח ללילה). דירה, שני חדרים, סלון, מטבח, מרפסת, מקלחת יפה, הכל מצופה עץ, שמור ויפה. מיקום: שבע דקות בשביל צר ופתלתל וחשוך בלילה עד הרחוב המרכזי. מהעבר השני מטעי תפוח, שבילים צרים. במרחק חצי קילומטר: נהר. 

מנאלי (עינת)

שלום יקירים,

החגים חלפו להם, מבלי שכמעט חשנו בהם, למעט הטלפונים לארץ, ומספר מפגשים עם בני חב"ד שגרים בוילות מפוארות בכל עיר מרכזית בה ביקרנו, ועוברים מידי פעם בשווקים ובמסעדות בהן יושבים צעירים ישראלים, ומציעים להניח תפילין ("צדיק, תפילין כבר הנחת היום?") או לסעודות חג ושבת (בכל שבת יש ג'חנון+שיעור תורה+רסק עגבניות…). אנחנו לא מצאנו לנכון להיענות להזמנות וחגגנו בדרכנו. למשל: בראש השנה הלכנו למסעדה מצוידים ברימונים, תפוח בדבש ופרוסות גזר, בברכות , חלקן בהשראת רותי פינס שכרגיל הציעה את הברכות הכי מתאימות (למשל: אורז כדי שנארוז פעמים רבות מזוודות ונצא למסעות…) ובעיקר בהרבה כוונה טובה. הזמנו את כל הישראלים שנמצאו במקום באותה העת (בהתחלה חשו אי נוחות, אך מהר מאוד הצטרפו בכמיהה לציין את החג) הצורך בתחושת ביחד, האלכוהול והסיטואציה הנעימה (אחרי הכל כולם נמצאים במצב של טיול נטול דאגות מהסוג המקובל ולא אחרי בישולים ונקיונות) הובילו לערב נעים, מצחיק וממלא בתקוות להתחלה טובה ולהמשך טוב עוד יותר. השהות בקרבת בודהה בכל כך הרבה סיטואציות, מתחילה לגרום לנו להרגיש עד כמה החיים שלנו באחריותנו ( אם כי די מבאס שנדרש ויתור על האשמת אחרים, מצבים, בן זוג, ילדים…התמחות שפיתחתי  במשך שנים רבות).

הנסיעה הגדולה מלה למנאלי (אורי)

נסיעה ישירה, בערך 450 קילומטר. אנחנו בחרו לנסוע דרך אגם הנקרא ״צו-מורירי״, בערך 550 קילומטר. מהירות ממוצעת 25 - 30 קמ״ש, קצת יותר מהר מהטרקטור של אילן. חישוב פשוט: בערך עשרים שעות נסיעה.

שבועיים בלה. טיפוס לראש הר למקדש ״שאנטי סטופה״, טיפוס לארמון/מנזר עתיק, ביקור בשני מנזרים, טיולי אופנועים, הרבה שיטוטים ברחובות העיר היפה ובטבע שסביבה, ולא מעט רביצה במסעדות. מיצינו. 

הנסיעה מלה למנאלי (עינת)

בוקר טוב יקירי,

כמו תמיד, מקווה שאתם בטוב. תודה על התגובות הרבות ועל השיתוף. המילים שלכם משאירות אותנו בעניינים, וזו תחושה נעימה מאוד. מעבר לכך, הן מעוררות הרבה מחשבה על חשיבות השקיפות בחיינו הטכנולוגיים, האם זו אכן שקיפות, עד כמה הקשר הקבוע מאפשר ניתוק ועוד, ועוד מחשבות שאפשריות כשיש כל כך הרבה זמן פנוי. אגב, עבור רובינו הזמן הפנוי מהנה ומאפשר שפע של רעיונות, מחשבות ושיחות, שחווינו הרבה פחות לפני כן. לילי עדיין קצת קשה עם הזמן הפנוי. ברגעים הללו היא מתחברת לחברות בפייסבוק (הן זמינות גם בזמן הלימודים…) וכשהאפשרות הזו לא קיימת (אין אנטרנט) מתחילים געגועים לארץ, לחדר שלה, האשמות כלפינו על ההחלטה הטפשית והלא אחראית לנסוע לשנה, על כך שלא מתחברת לתרבות ההודית, על הקושי להתמודד עם הלכלוך, ואחרי "שחרור" של כמה דקות היא עוברת לקריאת ספר. עכשיו היא קוראת את "אורי" וממש כמהה לחיות בתקופה הזו שלפני קום המדינה (מקנאה בסבא ובסבתא, ומתחברת לסיפורים שסבא סיפר לה על ילדותו בכפר). זו הזדמנות לחבר אותה לארז ז"ל (אורי היה כנראה בגילו של ארז), לפלמ"ח, להתפתחות המושב וכיו"ב.  ככל שהיא מתחפרת בעצב, אני מבינה לליבה, אך גם מבינה את חשיבות הטיול עבורה, כמו עבורנו. הלמידה להיות בחוסר מעש בלי "לברוח" לעשייה, לקבל את השעמום ולהתפתח ממנו . כולנו לומדים את הקצב, ומקווה שילדי ילמדו זאת בגיל צעיר יותר מאיתנו. 

להתראות דרמקוט. בוקר טוב לה. (אורי)

טסים ללה בירתה של חבל לדאק במדינת ג׳אמו קשמיר. צפון הודו, לא רחוק, במונחים הודים, ממשולש הגבולות: סין-פקיסטן-הודו. 3500 מטר מפני הים.

רוב התושבים טיבטים (כ-80%), קצת מוסלמים וקצת הודים. בנמל התעופה פוגשים משפחה ישראלית שגם פניה ללה. ריקוד קצר של היכרות. שאלות פשוטות-תשובות פשוטות. משאיר טעם להמשך קשר. נוחתים.

לה - המדבר הקסום (עינת)

שלום לכם יקירי,

תחושה מוזרה לחגוג את החגים בניכר, ללא התכונה שלפני, ללא התכנונים של הילדים בנוגע למסלולי הרכיבה ביום כיפור, ללא האווירה בה הכל עוטה לבן  ושקט,שקט,שקט.

בטוחה שכולכם נבחרתם לכף זכות, וממשיכים להיות בטוב.

קיבלתי כמה הערות, שהכתיבה אקדמית מידי ולא מספיק אישית…לשם כך, בין היתר, נסענו להודו. מקווה להשתפר…

סיימנו את שהותנו בדרמסאלה, כשחצי תאוותנו בידינו. אמנם לא אכלנו מספיק "בגסו קייק" (עוגת שוקולד עם ריבת חלב ועוד חומרים רוויי כולסטרול…) ו"מומו", אך ראינו מאות קופים, הלכנו בין אלפי עצי ארז עצומים, עשרות מקדשים,  ורווינו די והותר מהגשם. כעת פעמינו ללה (LEH).

נחיתה בדלהי, הודו (אורי)

המטוס נוחת. ניו דלהי. כולם נפלטים. חיוך של דיילת ביציאה לא רומז על הבל של חום שפוגש משפחה, משפחה שיצאה לפני עשרים שעות מביתה למסע. שתי מזוודות גדולות, שני תרמילים גדולים, שלושה תרמילים בינוניים, בן פורט יוסף, יוקה, בן בכור, אימא ואבא אסופים על מדרכה בכניסה לנמל התעופה.

הנה עוד רגע נמצא את האיש שייקח אותנו למלון, כפי שנקבע מראש, ואז נתקלח ונישן ונקום ושחר חדש ואחר יפציע.

נחיתה והתאקלמות - דלהי, דרמסלה, אמריצר (עינת)

שלום יקירים,

ממש מן ההתחלה רציתי לעדכנכם בכל החוויות שעברנו ועוברים, אך החשמל לא זמין בשפע (סיבה גלויה) וכנראה שלקח לי זמן להבין שמדובר במסע ממושך ולא בחופשת קיץ קצרה.

יום לפני שיצאנו לדרך, העניקה לי לילך במתנה שיר של רחל שפירא, המבטא במדויק את התחושה שבעבעה כבר כמה חודשים:

"מישהו השאיר

את החלון פתוח

מישהו השאיר

מקום כמעט בטוח

מישהו הכיר

בחריקת הרוח

קול קורא ממרחקים"